בכ"ח בטבת השנה, 28 בינואר, נהרג בשגגה ברצועה קובי אביטן ז"ל, אזרח מפעיל באגר מטעם משרד הבטחון. הוא יצא והתקרב לכיוון אחד החיילים בחטיבה שלנו בלי תיאום, נורה ונהרג לאחר שנחשד כמחבל. החייל אמנם עשה מה שהוא היה אמור לעשות במקרה כזה, אך עדיין הרגיש נורא בעקבות הטרגדיה.
במסגרת תפקידי כסגן רב החטיבה הרגשתי צורך להגיע להלוויה ולתת כבוד אחרון לקובי ז"ל. אחרי שההלוויה הסתיימה, ראיתי את טלי האלמנה יושבת על הקרקע, ליד הקבר. התיישבתי לידה על הקרקע. שתקתי. אין באמת מילים ברגעים כאלו. לאחר כמה רגעים היא שאלה האם הוא נהרג מיד, או סבל. הבטחתי לה שבעלה המנוח לא סבל, ואמרתי לה שרב הגדוד וצוות היס"ר שטיפלו בו אחרי מותו, עשו את הכל לכבודו. היא התרגשה מזה, ואז סיפרה לי שקצת אחרי שהודיעו לה על מותו, היא ביקשה לדבר עם החייל שירה.
זה נשמע מבהיל. אבל היא סיפרה שהיא אמרה לו, שהיא מבינה לגמרי שהוא חשב שזה אוייב ופעל נכון. היא ביקשה ממנו שלא ירגיש אשם על מה שקרה, שחשוב לה שיחזור בריא בנפש הביתה, כי אישתו וילדיו צריכים אותו שמח.
אמרתי לה מיד שהיא אישה גדולה ועוצמתית, וזה ממש לא מובן מאליו
אז היא אמרה לי: אנחנו יודעים מה זה להיות תושבי העוטף, ויודעים שאתם שומרים עלינו. אני מבקשת ממך שתעביר את המסר הזה גם לחטיבה שלך. שאף אחד לא ירגיש אשמה על מה שקרה. זאת גזירה משמיים.
אבא שלה אח"כ הוסיף שיש להם משפחה וחברים שהם קצינים, והם אמרו שדבר כזה עלול לקרות. הוא ביקש ממני שזה לא יגרום לאנשים להסס כשיש אוייב. תהיו חדים. תהיו צה"ל.
לחצתי את ידו וחיבקתי אותו. הבטחתי להעביר את המסר, ובהנחיית קצין בכיר בחטיבה אמרתי את זה בהערכת מצב שנערכה באג"מ.
במהלך השבעה הרגשנו צורך לנסוע לנחם.
טלי כבר זיהתה אותי ואמרה לי: "שמחתי היום. הוא היה פה". לרגע לא הבנתי למי היא מתכוונת, ושאלתי מי זה 'הוא'. "החייל החמוד הזה", היא אמרה. "הוא ממש מתוק, אני אומרת לכם".
היא הסבירה לנו שבגלל שהם יודעים שהוא לא אשם, ורוצים לעזור לו לרפא את הנפש באמת, היא הזמינה אותו לבוא לשבעה.
הם שמחו שהוא הסכים לבוא, ודיברו על ליבו.
אמיתי לגמרי. באמצע השבעה על יקירם - הם מנחמים אותו!
איפה ישנם עוד אנשים...
זה עוד לא נגמר. רב החטיבה הרב אביחי אפשטיין, נסע בבוקר של סיום השבעה לעלות על קברו של קובי ז"ל. אחרי שהוא יצא מהרכב הוא רואה את אחיו של המנוח, ואחרי היכרות קצרה, אחיו שואל: "ומה אתם צריכים?" גם אחרי שהרב אמר לו שאנחנו אלו שרוצים לעזור להם, זה לא עזר, והאח שוב שואל במה הם יכולים לעזור לנו...
הרב אביחי סיפר לו שהחלטנו ללמוד לעילוי נשמת קובי אחיו, והתחלנו לאסוף כסף על מנת לקנות לחיילי החטיבה ספרונים שיוכלו ללמוד בהם במוצבים בעזה.
המטרה של הרב הייתה להפיץ את הקישור לתרומה בקרב מכריו של קובי.
"וכמה חסר לכם?", שאל האח.
"חצי. בערך 2,000", אמר הרב.
פתאום האח של קובי ז"ל שולף כסף מזומן מהכיס, סופר 2,000 בשטרות ונותן לרב תרומה שסוגרת את הפער.
הרב אביחי היה בהלם...
כמובן שמיד קנינו ספרונים וחילקנו דרך רבני הגדודים לכל המוצבים בחטיבה.
אין על העם המיוחד הזה, וגם לא יהיה. משפחה של אור.