בשבוע האחרון עסקה כתבת השער בשבועון 'האקונומיסט' האנגלי והיוקרתי, שוב במדינת ישראל. מדובר בסוג של כתבת המשך לכתבת השער ששבועון זה פרסם בדיוק לפני שנה, במרץ 2024. בכתבה לפני שנה הכותרת הייתה ‘Israel Alone’ – ישראל לבדה. רק מהכותרת ניתן להבין את התיזה המרכזית של הכתבה והעיתון. כזכור, מדובר בימים של התמרון העצים ובשיא המלחמה, ובמקביל הלחץ הבינלאומי היה בשיאו מכל הכיוונים במטרה אחת: שישראל תמנע מכיבוש חאן יונס, רפיח וציר פילדלפי. הכתב ציין שאפילו ממשל ביידן לא עומד מאחורי ישראל, כך שישראל נותרה לבדה.
והנה השבוע אותו עיתון מפרסם כתבת שער תחת הכותרת ‘Israel’s hubris’ – 'ההיבריס הישראלי'. ושוב אותו שבועון בביקורתו הצפויה נגד המשך המלחמה, נגד ממשלת ישראל ונגד ראש הממשלה. אבל בהבדל אחד קטן: אפילו עורכי העיתון והכתב עצמו מבינים שישראל כבר לא לבד, בטח לא עם ממשל טראמפ. הם גם מבינים שבמהלך השנה האחרונה ישראל השיגה הישגים צבאים ומדיניים יוצאי דופן בחיסול רוב צמרת החמאס, כולל סינוואר ודף, דרך חיסול כמעט כל צמרת החיזבאללה כולל נסראללה עצמו, דרך חיסול משטר אסד, וכלה בהתקפות משמעויות על החות'ים ועל איראן.
ומה עושה עיתון כדי לנגח את ישראל? ממציא לעצמו תיזה. וכדי להוכיח את מה שהמציא, הוא מפרסם כתבת שער גדולה ו'רצינית', שמוכיחה, בגמלוניות ובתפירות גסות יש לומר, את התיזה הממוצאת. ישראל אומנם לא לבדה, והיא לא חלשה ופגיעה. אז מה היא כן? ישראל חוטאת בחטא ההיברס – חטא הגאווה. וואוו, ממש הכנסתם לנו...
טור זה עוסק בהסברה ולכן זה לא המקום להרחיב בנושא כתבת השער של השבועון. מה שכן חשוב לעסוק בו הפעם זאת ההסברה המסורתית מול התקשורת המסורתית – עיתונות, רדיו וטלוויזיה. כידוע, מעמדם של אמצעי התקשורת המסורתיים בנסיגה מתמדת וברורה. אתרי החדשות באינטרנט, ויותר מכך הרשתות החברתיות, הפכו מזמן למובילים ופופולאריים יותר בקרב הציבור הרחב, בדגש על הציבור הצעיר.
ולמרות זאת, גם בשנת 2025 לתקשורת המסורתית יש מעמד, השפעה וחשיבות. אסור להתעלם מעיתונים דוגמת ה'ניו יורק טיימס', או ה'וושינגטון פוסט' האמריקאיים, או ה'בילד', 'לה-מונד', ו'טיימס' האירופים. כמו גם רשתות הטלוויזיה דוגמת ה-CNN , BBC ועוד. מיליוני קוראים, במיוחד הדור המבוגר יותר, מקבלי החלטות ואנשי עסקים, קוראים וצופים באמצעי תקשורת אלה. ומשום כך, ההסברה הישראלית חייבת להתייחס אליהן ברצינות ובכובד ראש.
אין זה סוד, שרוב מוחלט של אמצעי התקשורת המסורתיים מחזיקים בעמדות שנעות מביקורת חריפה כלפי ישראל, עבור בעויינות מופגנת, ולא מעט מהם שונאים אותנו בהגדרה. חשוב לדעת ולהכיר איזה עיתון/רשת טלוויזיה מחזיקה באיזה רמת יחס שלילי כלפי ישראל, כדי לדעת האם יש מקום לנסות ולנהל איתם דיאלוג. הכי קל להכליל את כולם ולטעון שכולם אנטישמיים ולעבור הלאה, אבל האם זה נכון והאם זה מועיל? מסופקני.
וזו הסיבה שמדינת ישראל חייבת לפעול לפי האינטרסים שלה ולא לפי הרגש. אם כך, מה ניתן לעשות כשמראש יודעים שאותם אמצעי תקשורת כותבים נגדנו?
השערים של 'האוקונומיסט' – השבוע ולפני שנה
להציג את ישראל האמיתית
אתחיל במה שלא צריך לעשות. אין טעם לשלוח הודעות רגילות לתקשורת, ולקוות שיציגו את עמדת ישראל בצורה שוויונית. אין טעם לשלוח חומר שתומך בעמדתנו, ולהאמין שבכך העיתון ישתכנע. הגישה כלפי מערכות עויינות שכאלה, חייבת להיות הרבה יותר אישית. יש להיפגש עם העורכים הראשים ועם עורכי המשנה. יש לנסות ולקיים מערכת יחסים אישית, עד כמה שניתן. יש לנהל מערכת יחסים רציפה, ולא רק כשמחפשים לתקוף אותנו, וכשאנחנו רוצים להגיב. ומעל הכל, יש להזמין לביקור אישי בארץ, את העורכים ואת בכירי הכתבים. כמובן חשוב לבחור את הפרסונות הנכונות ולא את אלה שמראש ידוע שהם שונאים אותנו ללא גבול גם על חשבון המקצועיות העיתונאית, ותתפלאו יש רבים ורעים כאלה.
חשבו על מציאות שבה מדינת ישראל – משרד החוץ או ארגונים ישראלים ללא כוונת רווח - מזמינים את עורך הניו יורק טיימס לביקור אישי בישראל. במסגרת הביקור מפגישים אותו עם מקבלי ההחלטות, לוקחים אותו פיזית למקומות בעלי משמעות גדולה, לדוגמה ליישובי עוטף עזה שנפגעו קשות ב-7 באוקטובר. מפגישים אותו עם אנשים שנפגעו, ולוקחים אותו למקומות 'מיוחדים' דוגמת איזור התעשייה ברקן שבה עובדים יהודים ופלשתינים יחדיו. וגם מציגים בפניו חיילים ערבים שמשרתים בצה"ל בתפקידים בכירים וחשובים.
בקיצור, מציגים לו מכלי ראשון את מדינת ישראל האמיתית, לא זו שהוא רגיל לקרוא עליה ולצפות בה בטלוויזיה. וכך לעשות לכל עורכי העיתונים ורשתות הטלוויזיה הגדולות (כמובן רק אלה שפתוחים לשמוע את עמדתנו ואת הצד שלנו). אחרי שבוע של ביקור שכזה, אין אף אדם שיישאר אדיש למראות שראה ולקולות ששמע.
האם ביקור שכזה יהפוך אותם לציונים שיתחילו לשיר 'התקווה'? לא נראה לי. אבל זאת לא המטרה. המטרה היא להראות לאותם עורכים שקובעים מה מיליוני בני אדם יקראו ויצפו במדינותיהם, שהמציאות בישראל היא מורכבת הרבה יותר ממה שהם מדמיינים. להראות להם שגם אם יש להם ביקורת נגד ישראל, די אם יבינו שישראל לא תמיד טועה והפלשתינים ממש לא תמיד צודקים.
גם אם רק חלק קטן מאותם עורכים יחזרו למערכות שלהם עם גישה קצת יותר מאוזנת ומתונה כלפי ישראל, הרי שהביקורים בישראל יהיו שווים. 'רומא לא נכבשה ביום אחד', והתקשורת העולמית לא תתמוך בנו אחרי ביקור אחד. המגמה היא החשובה.
בהתקרב חג הפסח נוכל לסכם ולומר, שאפילו אם רק חלק מאותם עורכים יחשבו פעמיים לפני שיעלו כתבה נגד ישראל, או שאולי הם יאפשרו לגורם ישראלי אפשרות להציג את עמדת ישראל בצורה הוגנת והגונה, דיינו!