גלי בהרב-מיארה לא כססה השבוע את ציפורניה בחשש לעתידה, עת התכנסו ראשי הקואליציה, בניסיון לייצר הסכמה לסיום תפקידה, כמו גם בעתיד לקידום החוק לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים.
בתוך החדר, בניגוד מוחלט להודעות לעיתונות בחוץ, כשלו ראשי הקואליציה, בכל ניסיון להגיע להסכמות. קרב הגרסות של לוין מול סמוטריץ', מבטא רק מקצת מהפער הקיצוני בין העמדות הדקלרטיביות בחוץ, להצבעות בחדר פנימה.
דרישת בן גביר להתחיל בהליך הדחת היועצת, כמו גם דרישת לוין לקדם את החוק לשינוי הוועדה לבחירת שופטים, נתקלו במכשול דווקא מהאיש שהרפורמה המשפטית הייתה בראש מצע הבחירות שלו. התסכול הגדול, והפער מההצהרות הפומביות, עוררו חשש בקרב חלק מחברי הקואליציה, כי מניעים אישיים ולאו דווקא משפטיים, עומדים מאחורי טרפוד המהלכים.
ההצעה שהעלו מנגד לפיצול תפקיד היועמ"ש, היא פשרה גרועה. לטענת מקדמיה היא בעלת סיכויים טובים יותר. אלא שזו אשליה – הסבירות שבג"ץ יבטל החוק, או לחילופין ישהה את כניסתו לתוקף עד לסיום כהונת היועמ"שית, גבוהה. גם אם ייכנס לתוקף, פגיעתה של היועמ"שית תמשיך להיות רעה, בין אם תהיה לעומתית כיועצת לממשלה, ובין אם תמשיך לתפור תיקים, כראש התביעה הכללית.
לפיד רוקע ברגליים
ביום שני השבוע, בהצבעה על תקציב המדינה, טעה יאיר לפיד והצביע בעד התקציב. אפשר לייחס זאת לעובדה שלפיד לא רגיל לשהות שעות ארוכות במשכן הכנסת, ונראה שהעייפות בשעה המאוחרת, בה כאמור אינו רגיל לעבוד, הכריעה אותו והביאה לטעות המשעשעת.
אלא שזה איננו החריג היחיד במה שעובר על לפיד באחרונה. במוצאי השבת הקודמת נחשפנו ל'נאומו' מול מאות מפגינים בקפלן, צורח בגרון ניחר, כמו רוקיסט מזדקן, עוד רגע תולש לעצמו אוזן בניסיון נואש לקושש תשומת לב.
זה מצטרף לזָקָן שהחל לגדל לפתע בגיל 60, שמביא לתהייה, מה עובר על לפיד.
התשובה, במגרש הפוליטי. מי שמתהדר בתואר 'רה"מ לשעבר', למרות החודשים הספורים ששימש בממשלת מעבר, הידרדר בסקרים, וניצב כיום כמפלגה החמישית בגודלה. הצרה שלו היא אובדן הרלוונטיות. הוא אפילו אינו מועמד ליו"ר אופוזיציה עתידי, וגם אם האופוזיציה הנוכחית תנצח ותצליח להרכיב ממשלה ברוטציה בין שלל הטוענים לכתר, מגנץ דרך בנט ועד ליברמן, סיכויי לפיד לקבל נתח, קלושים.
ניסיונו הנואש לייצר שיח סביבו, מזכיר ילד קטן רוקע ברגליו, צורח ברחוב כדי לאלץ את אימו הנבוכה לקנות לו ממתק. אין פרסום רע, יש פרסום מביך.
הסבל והכאב לא מתאדים בגיל 22
השבוע, נר ראשון של חנוכה, מלאה שנה לנפילתו של סמ"ר עמית בונצל הי"ד, מפקד צוות בסיירת הצנחנים, שנפל בקרב בעזה. אביו, עו"ד איציק בונצל, מוביל חקיקה חשובה, שהיא תיקון עוול היסטורי בחוק המשפחות השכולות.
חוק המשפחות השכולות הנוכחי, חוקק בשנת 1950. החוק האנכרוניסטי הזה קובע, כי יתום או אח שכול, מפסיקים להיות יתומים ואחים שכולים בגיל 22. קרי, אם בחורה שאביה נפל הגיעה לגיל 22 ויום אחד, היא איננה זכאית ממדינת ישראל אפילו למינימום של עזרה נפשית קריטית.
למשפחות השכולות אין צורך להסביר את האבסורד. נפילת האב, האח או הבן, מפילה באחת את השמיים על המשפחה. שום דבר בחייהם כבר לא יהיה אותו דבר. החיים נחלקים למה שהיה עד אז, ומהאסון והלאה. הסבל והכאב לא מתאדים בגיל 22. לפעמים ההיפך.
החוק החדש, 'חוק עמית בונצל למשפחות השכולות', שאושר בוועדת השרים לחקיקה ועבר בקריאה טרומית במליאה, מתקן את העוולה, רטרואקטיבית. עם סיום חקיקתו, יתומים ואחים שכולים יוכרו לכל ימי חייהם. תודה איציק, לזכרו של עמית הי"ד.