השופט עמית, נבחר השבוע בידי עמיתיו לתכנית העמיתים של בית המשפט לתפקיד נשיא בית המשפט העליון. זאת במסגרת המתכונת הקבועה של שיטת חבר מביא חבר, או במקרה הזה – עמית מביא עמית.
במסגרת אותו הסדר ייחודי הנוהג רק בזמן שלטון הימין, בית המשפט ופקידי הפרקליטות הם בעלי הבית המנהלים את המדינה. הם הקובעים מי ימונה ומי יפוטר, איזה חוק כשר ואיזה פסול, מהי המדיניות המאושרת ואיזו מדיניות פסולה. מנגד, נבחרי שלטון הימין, מקפידים למלא את תפקידם בקריאות מחאה רמות, שבשיאי המחלוקת עולות עד לכדי מכתב מחאה רשמי. הא ותו לא.
האשמה במקרה הזה, אינה שייכת כולה לאליטה המשפטית. 'לאו עכברא גנב אלא חורא גנב', כבר קבעה הגמרא. היינו, לא האקטיביות המשפטית אשמה, אלא הרפיסות השלטונית של ממשלות הימין לדורותיהן.
דוגמאות, ברוך השם לא חסר. הנה רק מהשבוע האחרון: היועצת המשפטית לממשלה, מורה ליועמ"שית הוועדה לבחירת שופטים שלא לחקור את החשדות נגד השופט עמית; אוסרת על יועמ"שית משרד הביטחון לדבר עם שר הביטחון בנושא חוק הגיוס, ששר הביטחון אמור להציג בפני הכנסת; ומתערבת בניגוד לכל חוק ודין בסמכויותיו של מ"מ נציב שירות המדינה עו"ד רואי כחלון, תוך כדי ניסיון בוטה לתפור לו תיק.
העובדה שגלי בהרב-מיארה עדיין בתפקידה, היא אות קלון לממשלת הימין. בכל פעם יש הסבר אחר מדוע היא לא מפוטרת. פעם מאשימים שר מסוים שהציב אולטימטום בנושא, שרק בגללו לא ניתן לפטרה. כשהשר התפטר, מוצאים הסברים אחרים. רק התירוצים משתנים, המציאות נותרת ללא שינוי.
מכתבי המחאה המרשימים של שר המשפטים יריב לוין כנגד היועמ"שית וכנגד השופט עמית, לא רק שלא עשו את הרושם הדרוש – אלא בדיוק להיפך: מי שיש סמכות ויכולת בידו, לא מסתפק ב'מכתב מחאה'. ומי שמוציא מכתב מחאה אומר בעצם, כי הוא אינו רלוונטי, ו/או אינו מוכן להתעמת. משכך, כל שנותר בידו הוא לשגר מכתב מחאה, בעיקר למען לא יחשבו חלילה בוחריו, כי הוא החריש.
הזנב מכשכש בכלב
ההסדר הזה, נראה כאילו התקבל על דעת כולם. הזנב מכשכש בכלב, והפקידים שולטים בנבחרי הציבור, שמצידם – מצייתים להחלטות ומסתפקים בקריאות מחאה.
כך, במשך קרוב לחמישים שנה, מאז עלה הימין לשלטון, נותרו רוב המערכות בשליטת השמאל הרדיקלי. צבא, משטרה, שב"כ, בתי משפט, פרקליטות, השכלה גבוהה, תקשורת ציבורית, ועוד ועוד.
המהפך היחיד ששר ימני הצליח לעשות, היה בקדנציה הנוכחית, במשטרה ובשב"ס, אליהם הגיע בן גביר חף מכל התנצלויות ותסביך נחיתות ימני, וביד ברזל ביצע מהפך ארגוני אמיתי, מלמעלה עד למטה. קריאות הגעוואלד על 'משטרת בן גביר' וניסיונות היועמ"שית להדחתו, לא היו סתם; הם ביטאו חרדה אמיתית מפני מנהיג ימני שעובד בשיטות השמאל.
פעם אחת בלבד חרג שלטון הימין ממנהגו, והציב תמרור אדום למערכת המשפטית. זה היה כשהחל השיח סביב הוצאתו לנבצרות של רה"מ נתניהו. או אז, פרסמו כל ראשי מפלגות הקואליציה מכתב רשמי, בו הודיעו כי הוראה שכזו תהיה בבחינת הפיכה שלטונית והיא לא תכובד. המערכת המשפטית הבינה את האיום, הוציאה הודעת הבהרה מתקפלת מיתממת, שמעולם נבצרות לא הייתה על הפרק.
סיפור הפשרה בנושא החוק לבחירת שופטים, אותה הובילו יזהר שי ודדי שמחי, היתה טעות נוספת בשרשרת. הפשרה הזו היא כמו ההתנתקות, ויתור חד צדדי, בלי פרטנר ממול, כשהיריב רואה בזה תבוסה והתקפלות. אל תתפלאו אם גם החוק הזה יבוטל ע"י בג"ץ. ממשלת הימין מוכיחה לו בכל יום, שהוא יכול.