מי היה מאמין – ראש השב"כ מנחה לאסוף חומר מפליל נגד הדרג המדיני, נגד המשטרה, ונגד שירות בתי הסוהר. האנרכיה הזו, שנראית כמו מבוא להפיכה, היא למעשה מציאות חיינו כבר עשרות שנים. רק שכמו שבסיפור 'המלך עירום', צריך מישהו אחד שיקום ויצעק בקול, ישקף את המציאות, כיצד מתנהלת המדינה.
'לא עכברא גנב אלא חורא גנב'. לא ראש השב"כ אשם, אלא המציאות שהעניקה לו ולפרקליטות מוטת שליטה בלתי מוגבלת, ובעיקר, בלתי מבוקרת – היא הגורם לכל תחלואי המערכת, שללא מורא, שנים באופן סדרתי, מסמנת את האנשים שנחשבים עבורם מסוכנים, מסלקת אותם מהדרך, בכל דרך.
הרשימה ארוכה, רק חלקה ידועה. עוד מיעקב נאמן, אביגדור קהלני, חיים רמון, יו"ר לשכת עוה"ד שהתקוטט עם אהרון ברק דרור חוטר ישי, ועד כמובן לבנימין נתניהו. איכשהו, האנשים שקראו תיגר על המערכת נמצאו באורח פלא כעבריינים. לא גלעד קריב חלילה.
השיטה מוכרת, סימון המטרה בחץ, ולאחריה ציור העיגול סביבה. ברגע שהיעד סומן, שום דבר כבר לא יזיז את שיני הפרקליטות שננעצו בצוואר הקורבן. אם לא שוחד, תימצא עבירת מס או חריגת בניה. מקסימום יטענו לשיבוש הליכי חקירה. ואם לא זה, תמיד יש את עבירת הסל של הפרת אמונים.
בן גביר כבר שנים על הכוונת שלהם. עשרות כתבי אישום סדרתיים שהובילו לזיכויים סדרתיים. קליינט קשוח, שמאחורי החיוך החביב שלו מסתתר פרקליט קשוח, שיודע בדיוק מי הגורמים שעומדים מולו והיכן ינסו להפילו. ומאחר והוא לא עושה להם חיים קלים, אז האנשים שמינה הופכים להיות מטרה, בדרך לחיסול מוקד הכוח שמאיים ליטול את השלטון מידי ההגמוניה הפקידותית.
הקרב הנוכחי, הוא הקרב הקשה ביותר של הפקידים שמנסים לשמר את שלטונם מול נבחרי הדמוקרטיה. זה לא עוד שר בודד שמאיים על שלטונם, אלא קואליציה שלמה שהפנימה את השיטה. הפקידים בהיסטריה. זהו קרב המאסף של הפרקליטות. לכן כל שבוע נפתחת חקירה חדשה. בקרב הזה, מי שימצמץ יפסיד.
הרכב מכור
"אמור לי מי השופט, מהו ההרכב, ואומר לך מהו פסק הדין", צוטט פעם אחד מהפרקליטים הבכירים שהיו בישראל, מנוחתו עדן. לא בטוח שאותו פרקליט חריף היה יודע לנבא את התוצאה בכל משפט, אבל סביר בהחלט שהאמירה שלו נכונה לגבי ההרכב שקבע השופט עמית, שלושה שופטים: שניים מהם אקטיביסטיים רדיקליים, והשלישי שמרן מהנהן סדרתי אחריהם, שנקבעו באופן מקרי בהחלט לדון בכל העתירות הנפיצות שעל סדר היום, מפיטורי ראש השב"כ, דרך העתירה נגד נציב שירות המדינה כחלון, ועד העתירה להדחת בן גביר. הם ולא אחרים. שלושה ולא חמישה או שבעה. הרכב שמביא תוצאה; לא הרכב שמביא אמון ציבור.
מה עושים? התשובה, למרבה הפלא, לא נמצאת במערכת המשפטית, אלא אצל נבחרי הציבור. אין שום חוק שמאפשר לביהמ"ש לבסס פסיקות שלא על פי החוק, ולדחוק את רגלי השלטון הדמוקרטי מכל השפעה מעשית. המציאות הזו היא פיחות זוחל. ביהמ"ש ניסה להתנהל בכוחניות, נבחרי הציבור כופפו ראשם, המערכת המשפטית ראתה שזה עובד והגבירה את התיאבון.
הפתרון יהיה רק כאשר הכנסת והממשלה יהיו מספיק חזקים מול ביהמ"ש, יודיעו בנחרצות שלא יכבדו 'פסקי דין' שהם בניגוד לחוק ונגד הדמוקרטיה. פעם אחת בלבד עשתה הממשלה כך. זה היה כאשר איום הוצאת נתניהו לנבצרות הונף. ראשי הקואליציה הוציאו מכתב משותף בו קבעו, שזו תהיה הוראה בלתי חוקית ובבחינת הפיכה. המערכת המשפטית הבינה את האיום ונסוגה. ביתר המקרים, הם מהנהנים בהכנעה.