ביום חמישי שעבר, חול המועד פסח, זכיתי לראשונה בחיי להתפלל תפילת שחרית של חג ותפילת 'הלל' בברכה - על הר הבית. זו היתה חוויה מיוחדת לפזם את 'בְּחַצְרות בֵּית ה' בְּתוכֵכִי יְרוּשָׁלָיִם הַלְלוּיָה' – כשאני עומד בתפילת הלל בחצר בית ה', ולשיר 'בצאת ישראל ממצרים' בחול המועד פסח - במקום הקדוש ביותר לעם היהודי. כמו בכל הפעמים שעליתי להר הבית, משמח ומרגש היה לפגוש את ר' שמשון אלבוים, ראש מנהלת הר הבית, ובנו ר' חיים, שלפעילותם ולמרץ שהם משקיעים יש תרומה גדולה, משמעותית ביותר, לתפילות הסדירות שנערכות כבר כמה שנים על הר הבית. ר' שמשון אלבוים הוא האיש שעזר יותר מכל לפתוח את הר הבית לתפילת יהודים.
טוב, התפילה לא היתה מושלמת. חלק גדול מהתפילה התבצעה תוך כדי הליכה. תפילת שמונה עשרה נאמרה מטבעה בעמידה מול מקום המקדש, ליד החומה המזרחית של הר הבית, אבל 'הלל' נאמרה תוך כדי צעידה. השוטרים שליוו אותנו האיצו בנו להתקדם ולא להתעכב – והפעם אפשר היה להבין לליבם. בכניסה להר הבית השתרכו תורים ארוכים של יהודים שביקשו לבקר בהר, וכל עיכוב של קבוצה אחת גרר עיכוב של קבוצה אחרת. נתונים של מינהלת הר הבית לימדו שבפעם הראשונה, יותר מאלפיים יהודים פקדו את הר הבית רק ביום אחד של חול המועד - 2,106 ליתר דיוק, ביום חמישי, היום האחרון לפתיחת הר הבית בפסח. זה גם היה היום שבו אני עליתי להר.
עוד עולה מהנתונים של המינהלת, כי בכל ימי הפסח עלו 6,315 לתפילות החג בהר הבית. מספר שיא של כל הזמנים וזינוק מרשים של מעל 37% מהשיא הקודם של פסח. בין המתפללים בהר הבית בפסח, היו גם עשרות רבנים וראשי ישיבות – לתשומת ליבם של הרבנים האוסרים עליה להר, בהם לצערנו עדיין גם הרבנים הראשיים - חברי כנסת מהליכוד והציונות הדתית.
המשטרה איפשרה לקבוצות מאורגנות עלייה בקבוצות גדולות עד כ-200 איש בקבוצה. הר הבית היה רגוע ושקט לחלוטין בכל ימות החג, לאחר שהמשטרה הרחיקה ממנו מתנכלים וחשודים באלימות וטרור. העולים הרבים התפללו את תפילות החג בהר הבית. שחרית, מוסף ומנחה, תפילות הלל בשירה – וחלקם השתחוו אפיים ארצה לפני ה'. העלייה התנהלה כסדרה, בנוחות וביעילות, ולראשונה כמעט ללא המתנות, למעט חריג אחד של עומס יוצא דופן בסוף ברכת הכהנים ביום חמישי. חבל רק שדווקא בשביעי של פסח ההר היה סגור ליהודים, כי זה היה יום שבת, ובשבת הר הבית סגור ליהודים – גם אם מדובר ביום חג. לתשומת לבו של השר לביטחון לאומי. בחגים הנופלים באמצע השבוע מתאפשרת עליית יהודים.
פעמים רבות עליתי להר הבית – הן לפני שנסגר עם פרוץ האינתיפאדה השניה, וגם אחרי שנפתח מחדש לפני 23 שנים. כל מי שעולה להר רואה מקרוב את השינויים האיטיים שמתרחשים במקום. כשעליתי בשנת 2003, לסיבוב מהיר כמעט ללא עצירה, נאסר עלינו אפילו למלמל פסוקים. לקבוצה נילווה פלשתיני איש הוואקף, וכאשר הבחין שאחד העולים, אדם מבוגר, ממלמל פסוקים, הוא החל לצעוק לעבר השוטרים 'הדא סאלי, הדא סאלי' – הוא מתפלל! והשוטרים מיהרו לאחוז בו ולהורידו מההר.
לפני חמש שנים כבר התפללנו בהר, ליד החומה המזרחית, אל מול פני מקום המקדש. זאת בהנחיה של גלעד ארדן כשכיהן כשר לביטחון פנים. אם כי התפילות התקיימו בלחש, תוך הקפדה לא להרים את הקול. אסור היה להגיד קדיש בקול, כדי שחס ושלום הוואקף לא יכעס.
ארדן ומפקד מחוז ירושלים דאז ניצב יורם הלוי, היו אחראים גם לסילוק נשות המורביטאת המוסלמיות, שדאגו ליצור מהומות מכוונות על הר הבית תוך צעקות וקללות על כל יהודי – כדי שהמשטרה תמהר לסגור את הר הבית בפני יהודים בגלל אותן מהומות, 'מנימוקים ביטחוניים'.
מאז החלו יהודים להתפלל באישור המשטרה על הר הבית שחרית ומנחה, גם אם עדיין ללא סממנים בולטים כמו טלית ותפילין. הסיכום היה שהתפילות תתקיימנה רק לאורך החומה המזרחית – במניין.
המשטרה גם הקפידה שאנשים לא ישתחוו יותר מדי. לפני ארבע שנים, כשכופפתי את גבי באופן טבעי ב'מודים אנחנו לך', השוטר שעמד עם הקבוצה מיהר לבדוק שאני לא מגזים, ושמיד אתיישר לעמידה זקופה. וזה עוד היה בתקופת השר עומר בר-לב במשרד לביטחון פנים. בר-לב רצה ככל יכולתו לסגור לגמרי את הר הבית לתפילת יהודים, אך לא הצליח לעמוד מול המציאות והרצון היהודי. אבל הוא המשיך לאסור את ההשתטחות על הרצפה. מי שהשתטח, נעצר מיד.
בשבוע שעבר, בחול המועד, רבים מהעולים השתטחו אפיים ארצה מול מקום המקדש, והשוטרים שעמדו לצידם לא הפריעו להם.
והכי מדהים – למרות התפילות, למרות ההשתטחויות, המזרח התיכון לא הובער, ולא פרצה מלחמת עולם. מיליוני מוסלמים לא הסתערו על מדינת ישראל. איראן לא שיגרה אלפי טילים, והחות'ים המשיכו לטפטף את הרקטה השבועית שלהם, שיורטה מחוץ לגבולות ישראל, וגם זה בלי קשר לתפילות היהודים על הר הבית.
למה הציניות הזו? – כי זה מה שהזהירו כל 'גורמי הביטחון' המקצועיים, ובראשם ראש השב"כ הנצמד לכסאו רונן בר.
הדרישה חסרת הסמכות של ראש השב"כ
מי שאחראי לשינוי הזה הוא השר הנוכחי איתמר בן-גביר. עוד לפני שנכנס לתפקידו, במשא ומתן הקואליציוני, אחרי שנתניהו הבטיח לבן גביר את המשרד לביטחון לאומי, הבהיר בן גביר לנתניהו שהוא לא יסכים להיות השר לביטחון לאומי, כשנשארות הגבלות דרקוניות ליהודים בהר הבית. "אני לא אהיה מוכן להיכנס ולהמשיך את המדיניות הזאת של אפרטהייד", אמר בן גביר לנתניהו. "אני בא כדי לשנות גם דברים בהר הבית".
השינויים נעשו לאט לאט. בהתחלה הוא האריך את זמני עליית היהודים להר. במשך שנים יהודים עלו להר הבית מ-7:00 עד 10:30 בבוקר, ומ-13:30 עד 14:30 בצהריים. בן גביר הורה להוסיף בכל פעם עוד חמש דקות, אח"כ עשר דקות, אח"כ רבע שעה. בחול המועד כבר אפשר היה להבחין בשינוי מאוד גדול בזמני פתיחה: מ-7:00 עד 11:30 בבוקר, ומ-13:30 12:45 בצהריים. כלומר, תוספת של שעה וארבעים וחמש דקות. זה עדיין לא מגיע לימים שלפני האינתיפאדה השניה, כאשר על פי ה'סטטוס קוו' הקדוש של משה דיין, יהודים יכלו לעלות להר בכל שעה משעות היממה, ולהסתובב חופשי בכל מקום. אבל נראה שאנחנו בדרך לשם.
מי שהתנגד לשינויים הללו, יותר מכל, היה ראש השב"כ רונן בר. הוא היה מאלו שטענו בקולי קולות בדיונים הסגורים, שאם תתאפשר תפילה בקול בהר הבית, המזרח התיכון 'יבער'. בר לא הסתפק בדיונים, אלא שלח איומים על המשטרה, שנלחצה בין הפטיש לסדן - בין שר שאומר להם 'אני קובע את המדיניות', לבין ראש שב"כ שניסה לעשות ככל שביכולתו למנוע את מימוש מדיניות השר.
האירוע המשמעותי ביותר, שככל הידוע לי מתפרסם כאן לראשונה, היה בתשעה באב אשתקד, כאשר השר בן גביר עלה להר הבית, במקביל לכך שהמשטרה, על פי מדיניותו של בן גביר, איפשרה למאות יהודים להשתטח אפיים ארצה. ראש השב"כ רונן בר, המום מכך שלא מתייחסים לאזהרות שלו, התקשר לממלא מקום המפכ"ל, אבשלום פלד, ואמר לו: "תעצור עכשיו את עליית היהודים, תוציא את כולם מההר – עכשיו".
פלד לא נבהל ואמר לראש השב"כ: "אני מצטער מאוד, יש היררכיה, יש חוק, יש דמוקרטיה. ובהיררכיה שאני מכיר, יש את אלוקים, אחרי זה את ראש הממשלה, אחרי זה את השר - הוא הממונה עלינו, לא אתה ממונה עלי. אם אתה רוצה, לך לשר". בר הבין שלדבר עם השר זה כמו לדבר עם חומת העיר העתיקה – את שניהם הוא לא יצליח להזיז. המוני יהודים המשיכו באותו יום לעלות ולהשתטח אפיים ארצה – והשמיים לא נפלו, גם לא חומות העיר העתיקה, גם לא גבולות המדינה. הפחדים האמיתיים או המעושים-פוליטיים של רונן בר הופרכו בענק.
סוכנות הידיעות הפלשתינית 'מעאן' אמנם ניסתה כדרכה להסית ולהצית את האווירה, כשפירסמה ביום חמישי שעבר כי "המתנחלים חידשו את הפשיטות על מסגד אל-אקצא ביום חמישי, היום החמישי של חג הפסח היהודי... מתנחלים הסתערו על מסגד אל-אקצא בקבוצות גדולות ברציפות דרך שער המוגרבים, שמפתחותיו נשלטים על ידי רשויות הכיבוש מאז כיבוש ירושלים... ח"כ צבי סוכות הוביל את פשיטות המתנחלים, יחד עם בכירי רבני ומנהיגי בית המקדש לכאורה. המתנחלים ערכו את תפילתם במהלך ההסתערות על אל-אקצא, ויצרו מעגלי ריקודים ושירה במהלך הסתערות אל-אקצא וצעדתם בו".
גם ההסתה הזו לא הביאה להפרות סדר. השקט בעיר ובהר נשמר.
תודה גדולה על כך מגיעה גם למפכ"ל המשטרה רנ"צ דני לוי, למפקד המחוז ניצב אמיר ארזני, מפקד המרחב נצ"מ דביר תמים, מפקד יחידת המקומות הקדושים סנ"צ אייל אברהם ומפקד הר הבית רפ"ק גיא טל, ולשוטרים ולמאבטחים על העבודה המורכבת בתנאים ייחודיים. מי שמכיר את המציאות בהר הבית משנת 2000 רשאי לומר כבר עכשיו בפה מלא 'בשוב ה' את שיבת ציון - היינו כחולמים'.
עכשיו אני מחכה לשינויים ההכרחיים הבאים: תפילה על הר הבית עם טלית ותפילין כמו שצריך, ובלי להילחץ בלוח הזמנים.