בכל בוקר, ברשת ב', משודרת פתיחה קבועה: "היום ה(כך וכך) ימים למלחמה, בידי החמאס בעזה נמצאים עדיין 59 חטופים, 24 מתוכם בחיים..."
מי שמחפש משפט מהנדס תודעה - זהו המשפט. ככל שהוא נובע מהרצון הטבעי לשכנע בדבר הצורך בשיחרור החטופים בהקדם, הוא מבטא את החשיבה הבעייתית, מאד בעייתית, שבגללה כל המשא ומתן נסוב סביב המספר הזה – 59 ישראלים חטופים בידי החמאס.
נגיד את זה באופן יותר נוקב, אולי אכזרי, אבל אמיתי: אין בידי החמאס 59 חטופים, אלא רק 24. 35 חיילים ואזרחים הם חללים שמקום קבורתם לא נודע.
למה זה חשוב? כי עצם הכנסת החללים לעיסקת שיחרור החטופים, היא טעות אסטרטגית שעולה לנו ביוקר. אנחנו מבזבזים נכסים שיכלו לשמש לשחרור חטופים חיים, תמורת החזרת חללים. ישראל חייבת להודיע רשמית, שהמו"מ מתנהל אך ורק על שיחרור 22 החטופים החיים, ואולי עוד השניים שמצבם לא ידוע. החללים, לפי שעה, מחוץ למו"מ.
אני מבין, כמו שכל אחד מבין, את הרצון העז של משפחות החללים להביא את יקיריהם לקבר ישראל. אבל – ויש כאן 'אבל' ענק: עם כל החשיבות של הבאת כל יהודי לקבר ישראל, שאני לא מזלזל בה, במציאות הנוכחית אין שום בהילות בהחזרת גופות של חטופים. כל הטיעונים הנכונים לגבי ההכרח להוציא את החטופים ממרתפי החמאס בהקדם האפשרי, לא תופסים לגבי מי שאינם בחיים. החללים אינם סובלים חרפת רעב או כל סבל אחר, שום מחלה לא מסכנת אותם, הם לא כבולים באזיקים, הם לא נפגעים מהיעדר אור השמש, ולא סופרים את הדקות והשניות עד לשיחרור שלהם. החללים הם צדיקים שנמצאים כעת בגן עדן, לא סובלים ייסורי גיהינום כמו החטופים החיים.
נכון שהבאת כל יהודי לקבר ישראל היא מצווה מהחשובות ביותר. עד היום אנו מברכים בברכת המזון את ברכת 'הטוב והמיטיב' על היום שבו הרוגי ביתר הובאו לקבורה, בט"ו באב. אבל שאלת המחיר חשובה לא פחות. בשביל החזרת גופות של חטופים אסור לשלם שום מחיר.
ממשלת ישראל שגתה בענק, כשהסכימה מראש לנוסחה הבעייתית של 'שחרור כך וכך חטופים, חיים או מתים'. לא - לא חיים או מתים. רק חיים. את החללים היינו חייבים לדחוק לסוף הרשימה, תוך כדי הונאת החמאס כאילו אין משימה חשובה מזו ושבסוף נשלם כל מחיר תמורתם. אחרי שחרור כל החטופים החיים, אפשר יהיה להיכנס למשא ומתן חדש על החזרת החללים, או חידוש המלחמה - בלי שום חשש לפגיעה בחיי ישראלים חטופים.
ממשלות ישראל, ובצדק, סירבו בעשור האחרון לשלם מחירים אנושיים תמורת החזרת הלוחמים הגיבורים החללים הדר גולדין ואורון שאול ה' יקום דמם. החזקתם בידי החמאס לא יצרה שום בהילות. גם המשפחות, ייאמר לשבחן, שניהלו מאבק מול הממשלה להבאתם לקבר ישראל, לא דרשו שהמחיר יהיה שחרור מחבלים. אורון שאול הוחזר לבסוף במבצע צבאי. כך ראוי שיהיה גם עכשיו.
שלושה עשר מי יודע
בתוך העלטה הכבדה שממשלת ישראל מקרינה על המדינה, נצנצה השבוע קרן אור זעירה, בדמות החלטת הקבינט המדיני-ביטחוני לאשר את הצעת השר במשרד הביטחון, בצלאל סמוטריץ', לנתק 13 יישובים ביהודה ושומרון מ'יישובי האם' שלהם, ולפעול להכרה בהם כיישובים עצמאיים. עד כה, היישובים הללו נחשבו מבחינה פורמלית כחלק מיישובי 'האם' שלהם, מה שגרם לקשיים רבים בהתנהלות היומיומית שלהם.
אני לא יודע כמה מהקוראים התעמקו או מכירים את היישובים שאושרו – אבל רובם יישובים ותיקים מאד, בני עשרים ואף שלושים שנה, ורק עכשיו זכו להכרה כיישוב עצמאי. יישובים צעירים מהם בהרבה בכל רחבי הארץ כבר מתפקדים שנים רבות באופן עצמאי.
היישוב אלון, למשל, ממזרח ירושלים, הוקם לפני 35(!!) שנה, בל' בניסן תש"ן, 25 באפריל 1990, כחיזוק גוש מעלה-אדומים, איזור שגם לפי התוכנית המדינית של מפלגת העבודה היה אמור להישאר בריבונות ישראלית בהתאם ל'תוכנית אלון'. בחודש אדר תש"ן, מרס 1990, מלאו עשר שנים לפטירתו של יגאל אלון, ממנהיגי תנועת העבודה. היישוב הטרי נקרא כשם הכביש הצמוד אליו – אלון. יגאל אלון זכה לכבוד שהגיע לו כאיש התיישבות אמיתי: יישוב שנקרא על שמו. בראשיתו נחשב היישוב לשכונת הרחבה של כפר אדומים ונקרא 'כפר אדומים ב'. כעת, סוף סוף, זכה היישוב להכרה כיישוב עצמאי.
כמוהו היישוב נריה שהוקם שנה אח"כ, ביום העצמאות תשנ"א, מאי 1991, כתגובה לפעלתנותו של ג'יימס בייקר, שר החוץ הנמרץ והעויין של ארה"ב בממשל ג'ורג' בוש האב, נגד ההתנחלויות ובעד נסיגה ישראלית מיו"ש.
כרם רעים – מבט מחרשה. צילום: חגי הוברמן
שבות רחל הוא יישוב 'צעיר' יותר – בן 33 שנים. הוא הוקם בכ"ב בחשוון תשנ"ב, 29 באוקטובר 1991 בידי תלמידי ישיבת ההסדר בשילה, על גבעה נישאה בין שילה לכביש אלון. יום לפני כן, בכ"א בחשוון תשנ"ב, 28 באוקטובר 1991, שלושה ימים לפני פתיחת ועידת מדריד בהשתתפות נציגי ישראל ומדינות ערב, קיימה מועצת יש"ע הפגנת ענק בכיכר מלכי ישראל. באותה שעה תקפה חוליית מחבלים אוטובוס של המועצה האזורית מטה בנימין שעשה דרכו משילה להפגנה. בהתקפה, בעיקול הדרך מול הכפר יתמא, מדרום לצומת תפוח, נהרגו שניים מנוסעי האוטובוס, הנהג יצחק רופא ורחלה דרוק משילה, אם לשבעה. בהתייעצות עם אבשלום קור, החליטו לקרוא למקום שבות רחל, על שם רחלה דרוק, ה' ייקום דמה, וכרמז לדמעותיה של רחל אמנו המבכה על בניה, ומתנחמת כי יש שכר לפעולתה ושבו בנים לגבולם.
שבות רחל הוקם מלכתחילה כשכונה של שילה. אלא שה'שכונה' הזו פעלה מראשיתה כיישוב עצמאי. היישוב השני שהוקם סמוך למקום הרצח היה רחלים.
היישוב חרשה צעיר יותר – רק בן 26 שנים. הוא עלה על הקרקע בכ"ו בטבת תשנ"ט, 14 בינואר 1999, על הר גבוה מעל גוש טלמונים בגובה 770 מטר מעל פני הים. על חשיבותה האסטרטגית של הנקודה איש לא חלק. מחרשה אפשר להתבונן מסביב ב-360 מעלות, ללא הפרעה. בלילה בהיר אפשר לראות את מישור החוף כולו, לזהות בבירור את האורות הלבנים של מגדלי עזריאלי, ואת מסלולי נמל התעופה בן גוריון. שנים רבות נהג אריאל שרון, בימים שעסק בלא לאות בהסברת חשיבותם האסטרטגית של יהודה ושומרון למדינת ישראל, להביא לכאן במסוק את אורחיו, כדי להסביר להם את חשיבות השליטה הישראלית ברכסי יהודה ושומרון. להסביר כי במקום זה, המרוחק 13 ק"מ וחצי מהגבול, חשוב לשלוט בכל הסדר עתידי.
איבי הנחל במזרח גוש עציון עלה על הקרקע בחורף תש"ס, תחילת 1999, בידי קבוצת חסידי ברסלב, ששאפו לגור קרוב לטבע, והקימו את המקום, שהיה חלק מהיישוב החרדי מעלה עמוס. כשהתפרק הגרעין התיישב במקום גרעין חדש של חובשי כיפות סרוגות.
טל מנשה הוקם לפני חצי יובל שנים – בערב פסח תש"ס, אפריל 2000. מכיוון שבאותה תקופה נמנעה הממשלה, בראשות אהוד ברק, מלהקים יישובים חדשים מעבר לקו הירוק, הוקמה טל מנשה רשמית כשכונה של חיננית, אך עם מזכירות ומוסדות נפרדים ונציג נפרד במועצה האזורית שומרון.
הורה היאחזות
בט"ו באב תשמ"ג, 25 ביולי 1983, הוקמה על כביש 90 מדרום למחולה היאחזות נח"ל בשם נח"ל בתרונות, משום שמיקומה צופה אל בתרונות החוואר של גאון הירדן. לפני מלחמת ששת הימים היה במקום מחנה צבא ירדני קטן. לאחר המלחמה שימש המקום לאימוני לוחמה בשטח בנוי. בהמשך שונה שמה לברוש-הבקעה, להבדיל בינה לבין מושב ברוש בנגב. כיום היישוב מאכלס את כפר הנוער נווה שריה. את הכפר הקים אל"מ (מיל') שריה עופר הי"ד, שעבר להתגורר בכפר בשנת 2010. ב-10 באוקטובר 2013 רצחו אותו ביישוב שני מחבלים פלשתינים רצחים, במוטות ברזל ובגרזנים. אחד הרוצחים, בשיר חרוב נתפס ונידון למאסר עולם, אבל שוחרר לפני כחודשיים, בי"ח בטבת 18 בינואר, בתמורה לשיחרור החטופות רומי גונן, אמילי דמארי ודורון שטיינברכר.
גבעות הוקמה כהיאחזות נח"ל בשם נח"ל גבעות בכ"ה בתמוז תשמ"ד 25 ביולי 1984. שמה ניתן מהפסוק ”כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ, הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב” (במדבר, כ"ג, ט'), שעל שמו היישוב הסמוך ראש צורים. השם ניתן גם בגלל דמיונו לשם הכפר ג'בעה הסמוך. באופן רשמי גבעות מוגדרת כשכונה של אלון שבות, הרחוקה ממנה מספר קילומטרים, אך למעשה היא מתפקדת כיישוב קהילתי דתי עצמאי במסגרת מועצה אזורית גוש עציון.
בחודש טבת תשמ"ז, ינואר 1987, הוקמה היאחזות נח"ל אבנת באיזור צפון ים המלח, בחלקו הצפוני-מזרחי של מדבר יהודה. שמה הראשון של הנקודה היה קדרון, על שם נחל קדרון העובר באיזור, אולם אז התברר שבשפלה כבר קיים מושב בשם קדרון, וההיאחזות קיבלה את השם אבנת. 17 שנים הייתה הנקודה היאחזות נח"ל, ללא איזרוח. רק בשנת תשס"ג, 2003 הועבר למקום ביה"ס 'יפתח' המשמש בית ספר תיכוני ופנימייה לנערים עם צרכים מיוחדים בעלי רקע דתי, מאלו שמוסדות החינוך הקיימים לא התאימו להם. שנה אח"כ, בשנת תשס"ד, 2004, התיישבו במקום חמש משפחות הצוות החינוכי. עם הזמן הצטרפו אליהן גם משפחות נוספות שאינן מצוות בית הספר.
כרם רעים היישוב הוקם בשנת 2009 כמאחז. במקום היה כרם, אמיתי, בשם 'נחלי טל', שם שמהווה את החיבור הגיאוגרפי בין היישובים נחליאל וטלמון. בהמשך שונה השם ל'כרם רעים', על שם שלושה מחבריהם של חברי גרעין ההקמה, שנפלו בקרב: סמל שמואל עקיבא וייס שנפל ב-2002 במהלך מבצע חומת מגן; סגן עמיחי מרחביה, שנפל ב-2006 במהלך מלחמת לבנון השנייה; וסרן יהונתן (יוני) נתנאל, שנפל ב-2009 במהלך מבצע עופרת יצוקה. שלושתם היו בוגרי אותו שנתון בישיבת ירושלים לצעירים.
נופי נחמיה עלה על הקרקע בה' באלול תשס"ב, 13 בספטמבר 2002, אחרי מבצע 'חומת מגן', כשכונה של רחלים. מיקומו נועד לחזק את ציר 'חוצה שומרון ההתיישבותי' ממערב השומרון עד בקעת הירדן.
היישובים ה'צעירים' יותר הם לשם, יישוב דתי במערב השומרון שהוקם בשנת 2013, ומגרון, שהוקם ב 2 בספטמבר 2012 ב'גבעת היקב' הסמוכה לכוכב יעקב, אחרי שתושביו נעקרו בהוראת בג"ץ ממקום היישוב המקורי שלהם, לא הרחק מהמקום הנוכחי.
י"ג שכונות הפכו ליישובים עצמאיים – כן ירבו.