המלחמה העזה בלבנון, עליית המדרגה המשמעותית בעצימות המלחמתית, באה אחרי שנה של מלחמת התשה ודשדוש בחזית הצפונית, בהם מחבלים בכפרים של דרום לבנון החריבו – זמנית אמנם - את ההתיישבות היהודית שלאורך הגבול.
בעוד כחודש, בשלהי חודש תשרי, כשמדינת ישראל תציין שנה למלחמת שמחת תורה, יצויינו גם 76 שנה למבצע חירם, אחד המבצעים האחרונים של מלחמת העצמאות, על שמו של חירם מלך צור – העיר התנ"כית שכיום היא בדרום לבנון – בן בריתו של שלמה המלך.
מבצע חירם, היה הגדול והמורכב במבצעי חזית הצפון (כיום פיקוד הצפון) במלחמת העצמאות, שנמשך בסך הכל כ-60 שעות, בשלבים האחרונים של המלחמה. בימים כ"ה עד כ"ח בתשרי תש"ט, 28 ל-31 באוקטובר 1948, כבש צה"ל את מרכז הגליל העליון וחלקים מן הגליל התחתון. בעקבות המבצע, נעקר צבא ההצלה בפיקוד פאוזי קאוקג'י מהאיזור, מארץ ישראל בכלל, ולמעשה חדל להיות כוח צבאי משמעותי. יותר מכך: המבצע גרם לבריחה המונית של ערבים תושבי הגליל לכיוון לבנון. כמה חבל שזה לא קורה היום...
בכך השתלטה ישראל על כל שטחו של הגליל, כולל על חלקיו שהיו מיועדים על פי תוכנית החלוקה למדינה הערבית.
אבל לא רק על השטח הזה. חטיבת כרמלי, שהשתתפה במבצע חירם (גילוי נאות: יש לי קשר אישי לחטיבה. אבא שלי זכרונו לברכה שירת בגדוד 22 של חטיבת כרמלי במלחמת העצמאות, כולל במבצע חירם), עברה את הגבול הבינלאומי, זה שנקבע בהסכם דובייל השבוע לפני 105 שנים, בכ' באלול תרע"ט, 15 בספטמבר 1919, השתלטה על חלקים מדרום לבנון, כשהם כובשים 14 כפרים לבנוניים, והגיעו עד נהר הליטאני. הכפרים שנכבשו היו זקייה, שהיה בסך הכל שני בניינים במרחק של 15 ק"מ מגבול לבנון, עלמאן, אל קציר, דיר סיריאן, טייבה, עדיסה, כפר כילא, רב תלאתין, טלוטה, מרכבה, קנטרה, הולד, מיס, מזרעת מוחייביב, בלידה. (ארבעת הכפרים האחרונים נעזבו על ידי תושביה הערביים לפני שנכבשו על ידי צבא ישראל).
ארבע נסיגות
עם תום מבצע חירם, התחילו מגעים בין ממשלת ישראל ולבנון על חתימות הסכם שביתת הנשק. בשיחות מקדימות בפריז הביעה ישראל רצון טוב בנכונותה לפנות חלק מהכפרים בתחום שליטתה. 4 כפרים ראשונים פונו בינואר 1949. שאר הכפרים פונו חודשיים אחר כך, אחרי חתימת ההסכם בט"ז באדר תש"ט, 17 במרץ 1949, יחד עם הקרקעות החקלאיות של איכרי מטולה בעמק עיון הרשומות על שמם עד היום בטאבו. צבא לבנון פינה את ראש הנקרה. הנסיגה תאמה את השקפתו של בן-גוריון, שגבולות מדינת ישראל הם הגבולות הבינלאומיים, המנדטורים, של ארץ ישראל טרם קום המדינה.
הכפרים שמהם נסוגנו הם חלק מהכפרים שמהם נורו בשנה האחרונה מאות טילי נ"ט כבדים שהרסו מאות מבנים ביישובי הגליל העליון.
זו היתה הנסיגה הראשונה של מדינת ישראל מהכפרים הללו. לבנון עוד היתה אז מדינה מתוקנת, והגבול בין שתי המדינות היה שקט עד תחילת שנות השבעים. הנסיגה השניה היתה כעבור 30 שנה, במבצע ליטני, בחודש אדר תשל"ח, נסיגה שהובילה למלחמת לבנון השניה. הנסיגה השלישית היתה בשנת תש"ס, 2000, ביציאה מלבנון בניצוחה של ממשלת אהוד ברק, שהובילה אותנו למלחמת לבנון השניה בשנת תשס"ו, 2006, והרביעית עם תום מלחמת לבנון השניה, שהובילה אותנו למלחמה הנוכחית.
עיתון 'הבוקר', 21 בפברואר 1949
אז אני לא מספיק תמים לחשוב שאם צה"ל שוב יפעל קרקעית בדרום לבנון (אם זה לא קרה בין כתיבת שורות אלו לסגירת הגיליון) ויכבוש שוב את כפרי דרום לבנון, לא נצא משם בהמשך. השאלה היא באיזה תנאים נצא. בתש"ט נסוגנו כחלק מהסכם עם לבנון, כשעוד היתה מדינה ריבונית – והשקט נמשך מעל 20 שנה, עד שהפתח' השתלט על דרום לבנון והפך אותו לפתח'לנד, מה שהוביל למבצע ליטני. כל שאר הנסיגות היו חד צדדיות, בתיאום עם האו"ם – הנסיגה של תשס"ו 2006 היתה מכוח החלטת האו"ם – הסדרים נהדרים על הנייר, וקטסטרופלים בשטח. חומר למחשבה לכל מי שמאמין ש'הסדרה' עדיפה על מחיקת היכולות הצבאיות והטרוריסטיות של חיזבאללה.
ולמה לנו אין טילים?
לא צריכים להיות בוגר בית ספר לפיקוד ומטה, כדי להרגיש שמדינת ישראל נמצאת במצב קשה דווקא בתחום שפעם היה אחד מגורמי העליונות שלה: העליונות האווירית, ובעיקר המטוסים ללא טייסים, אלו הקרויים כיום כטב"מים. בתחילת השבוע נכנסו גם תושבי עמק בית שאן לממ"דים, בגלל כטב"ם ששוגר מעיראק. הכטב"מים מהחות'ים בתימן כבר הפסיקו לרגש אותנו. הכתובית 'חדירת כלי טיס עוין' כבר הפכה לחלק בלתי נפרד מחוויית הצפיה במהדורות החדשות, כשהן מופיעות על המרקע בליווי רשימת היישובים שתושביהן מתבקשים להיכנס לחדרים הממוגנים, והפעם בכל רחבי הארץ.
השבוע, לראשונה, גם אני נכנסתי לממ"ד בביתי במערב השומרון, בגלל רקטות שנורו מלבנון – האיזור המרוחק ביותר מלבנון שאליו שיגר חיזבאללה רקטות, נכון לשעת כתיבת שורות אלו.
וגם האיום האיראני הישיר, להזכיר, הוא נשק גרעיני שישוגר לישראל על גבי טילים ארוכי טווח.
העליונות הרקטית שאוייבי ישראל, בראשם איראן ושלוחיו חמאס וחיזבאללה, השיגו מול צה"ל, הצליחה להתגבר על העליונות האווירית הישראלית לאורך שנים. נכון שפיתחנו מערכת הגנה רב שכבתית מדהימה בדמות כיפת ברזל, קלע דוד והחץ לסוגיו השונים, ונכון שאנחנו מצליחים לסכל את רוב האיומים האוויריים, אבל בצד ההתקפי, לנו יש רק סוג אחד של תגובה: מטוסי חיל האוויר, מאויישים מקרוב או מרחוק. אין לנו חיל טילים ראוי לשמו, עם טילים ארוכי טווח, שיכול להוריד מחלק גדול של הנטל המוטל על חיל האוויר.
הרמטכ"ל רב אלוף הרצי הלוי ואלוף פצ"ן אורי גורדין עם חיילים באימון בגבול הצפון, השבוע. צילום: דובר צה"ל
על רקע הוויכוח בשבוע שעבר, שירד מהפרק השבוע, לגבי מינוי של אזרח חסר ניסיון פיקודי-צבאי לתפקיד שר הביטחון – גדעון סער, במקרה האחרון – נזכיר שאחד משרי הביטחון האחרונים שלא היה גנרל, הוא אביגדור ליברמן. בשנת 2018, יזם ליברמן כשר הביטחון הקמת 'חיל טילים' לראשונה בתולדות צה"ל, שתפקידו יהיה לפגוע באוייבים בטווחים ארוכים, בלי לסכן מטוסים או טייסים. ההצעה של ליברמן עסקה בחמישה סוגי טילים, מטילים קטנים ומדוייקים, עד טילים שמגיעים למעגל השני והשלישי - איראן, והחות'ים. ליברמן הורה להקצות, בשלב הראשון, כחצי מיליארד דולר להקמת מערך טילי קרקע-קרקע מדויקים לטווח של 300 ק"מ, שיהווה חלק מזרוע היבשה של צה"ל. זו, לפי החזון שלו, הייתה אמורה להיות רק ההתחלה לשורת פרוייקטים של פיתוח והצטיידות בטילי קרקע-קרקע לטווחים גדולים יותר שבסופה יוקם בצה"ל חיל חדש, חיל טילים.
אם היתה מתקבלת הצעתו, היינו יכולים כבר היום, למשל, כתגובה, לאיים על איראן בטילים.
מי הכשיל את ההצעה? – כמובן, חיל האוויר, בפיקודו של עמיקם נורקין. החיל, שרואה את עצמו לאורך השנים כאילו השמים הם קניינו הפרטי, רשומים על שמו בטאבו, נעמד על רגליו האחוריות, והצליח לבטל את ההצעה. כי מה כבר האזרחים האלה, אפילו הם שרי ביטחון, מבינים בביטחון יותר מאיתנו הגנרלים? מבחינת החיל, עדיף תמיד F-35 יקר על טיל זול. (מחירו של הטומהוק שבו עשו האמריקנים שימוש יעיל בעשורים האחרונים הוא כמיליון דולר. מחירו של מטוס קרב מתקדם, לעומת זאת, הוא כ-100 מיליון דולר). גורם ביטחוני שהיה מעורב בשעתו במאמץ להקמת חיל הטילים (שהתבסס, מסתבר, על מחקר שעשה במכללה לביטחון לאומי מי שהיה בנו של אחד ממפקדי חיל האוויר, הרצל בודינגר), הסביר שאחד היתרונות של הטיל על המטוס, הוא שעל טיסה לאיראן, למשל, קשה לחזור שוב ושוב מרגע שאבד גורם ההפתעה. המטוס חוצה מרחב עויין שבכל רגע הוא מאויים. את הטיל הרבה יותר קשה להפיל, וגם אם היפלת אותו, יבואו טילים אחרים.
וזה בדיוק האתגר שהאוייבים השונים מציבים בפנינו, ואנחנו לא מצליחים להציב בפניהם.
ככלל, שרי ביטחון שבאו מן האזרחות, התגלו כבעלי חשיבה יצירתית הרבה יותר מהגנרלים. משה ארנס, למשל. אפילו עמיר פרץ, איש השמאל שנכשל כשר ביטחון במלחמת לבנון השנייה, יירשם בזיכרון הישראלי כמי שזיהה את הפוטנציאל הטמון ב'כיפת ברזל', ופעל לקדמה. לא מעט חיי אדם ניצלו בעשור האחרון, בזכות החשיבה מחוץ לקופסה של שר הביטחון שלא היה גנרל.
מודיעין בעזה, מודיעין ביו"ש: מצא את ההבדלים
במוסף '7 ימים' פירסמו בשבוע שעבר רונן ברגמן ויובל רובוביץ כתבה גדולה תחת הכותרת 'שבירת כלים', שעסקה במחדל המודיעיני לאורך השנים, שהוביל לטבח שמחת תורה. לא אכנס כאן לכתבה עצמה. אני רוצה להתייחס רק לנקודה אחת, שמתייחסת לאיסוף המידע באמצעות גיוס סוכנים, מה שנקרא בלעז 'יומינט'. "שב"כ", כותבים השניים, "חייבים להדגיש, לא זנח לחלוטין את אמנות גיוס והפעלת הסוכנים גם בעידן 'הכלי החשאי'. היו ניסיונות מבצעיים להביא גם מודיעין אנושי מעזה, אבל זה הפך ליותר ויותר קשה. מגייסי הסוכנים – 'רכזים' בעגה השב"כית - נתקלו בקשיים אדירים. 'הרי עזה זו כמו משפחה אחת גדולה של למעלה משני מיליון איש', מסביר בכיר בקהילת המודיעין הישראלית את הקושי ברצועה. ואיש מודיעין אמריקאי מוסיף: 'וכולם מכירים את כולם, הכל בצפיפות אדירה, ועם הבטכ"ל - הביטחון הכללי של חמאס, משטרה חשאית סטייל השטאזי – שהאירגון מפעיל כדי להטיל יראה וטרור על אזרחיו שלו, קשה להוציא משם אנשים (לצורך פגישות עם הרכז, הטלת משימות וכו' - ר"ב, י"ר) ולהסביר למה יצאו, וקשה גם להקים ערוצי תקשורת סדירה שאינם פגישה, בלי שחמאס ינטר אותם".
תמצית הבעיה על רגל אחת, שנבין למה כל כך קשה להשיג מודיעין ברצועת עזה. מציאות שנולדה בעקבות הנסיגה מהרצועה שיזם אריאל שרון, 'תוכנית ההתנתקות' בלשון עבודה זרה".
המחדל המתמשך הזה בולט דווקא על רקע המתרחש ביהודה ושומרון, שבה כזכור לא בוצעה 'התנתקות' (למעט באופן חלקי מאד בצפון השומרון) ושצה"ל נשאר האחראי על השטח. בשיחה שקיימתי לאחרונה עם קצין בכיר ביו"ש, הוא תיאר את המציאות של איסוף המודיעין ביו"ש: "ביהודה ושומרון אתה פועל כל הזמן בתוך האוכלוסיה, חי בתוכם, נמצא כל יום בתוכם. אתה מזמן את הסוכן לבית קפה בקלקיליה או רמאללה, יושב איתו, מקבל מידע ויוצא משם בקלות. לכן ביו"ש קל יותר לגייס מודיע. לכן המידע המודיעיני ביו"ש גדול יותר מאשר בעזה".
הנה הסבר בשני משפטים למה מיו"ש לא יורים רקטות על כל יישובי 'עוטף איו"ש' – בעצם, כל המדינה מהגליל ועד הנגב – ולמה מחבלים חמושים לא דהרו על טרקטורונים וטויוטות בשמחת תורה ה-7 באוקטובר 2023 גם ברחובות מודיעין, שהם, כפר-סבא וכפר-יונה. תגובה לכל הדן-חלוצים וחבר מרעיהם, שטוענים גם היום שאין קשר בין ההתנתקות לטבח שמחת תורה.