יש לא מעט מן הסמליות, שנשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר, הלך לעולמו סמוך כל כך לירידת הנשיא הנוכחי ג'ו ביידן מהבמה הפוליטית. כי בין שני הנשיאים יש המון קווי דמיון – ממש תאומים זהים: שני נשיאים דמוקרטים, עויינים את ישראל באופן כללי (ואל תספרו לי שביידן הוא 'ציוני' ועוזר לנו בחימושים; האמת שונה לגמרי), חסרי שמץ של הבנה מינימלית במציאות המזרח תיכונית, וחיים בפנטזיות דמיוניות תלושות מהמציאות. הבעיה היא שבכוח נשיאותם, הניסיונות שלהם לממש את הפנטזיות שלהם רק הרסו יותר את המזרח התיכון. כשהם ששום ישראלי שפוי לא הזיל דמעה על פרישתו של ביידן, כך גם לא נזיל דמעה על מותו של קרטר. מטרת הטור הזה איננה הספד לקרטר, אלא הבנת ההכרח להיזהר בעתיד מכל הנשיאים תואמי קרטר.
אם תקום ועדת חקירה ממלכתית רצינית לנושא הטבח בעוטף עזה בשמחת תורה תשפ"ד, ותחקור לעומק את השורשים שהניבו את המלחמה הנוכחית, היא תצטרך להגיע עד לג'ימי קרטר. כי כל הסיחרור באיזור בארבעת העשורים האחרונים, המפלצת האיראנית ששלחה זרועות תמנון ארוכות למדינות כמו לבנון ולאירגונים כמו הח'ותים חמאס, הג'יהאד האיסלמי וחיזבאללה, נוצרה מחמת מדיניותו של ג'ימי קרטר. הוא האחראי העיקרי לכל מה שמתרחש כאן.
בחורף תשל"ט 1979, התרחשה המהפכה החומייניסטית באיראן, שהפילה את שלטון השאה הפרו-מערבי, והעלתה את שלטון האייתולות של חומייני. קרטר, כנשיא ארה"ב, יכול היה למנוע את נפילת השאה, אם היה נותן לו גיבוי מלא, ברגע שרק התחילו המהומות בטהרן. אבל הוא סירב לעשות זאת בגלל שהשאה היה חשוד בעיניו כמי שאינו אמון על 'זכויות אדם'. ב-7 בדצמבר 1978, בעיצומה של המהפכה החומייניסטית באיראן, הכריז קרטר הפנטזיונר: "מעולם לא היתה לנו כוונה, וגם עכשיו אין לנו שום כוונה, לנסות ולהתערב בענייניה הפוליטיים הפנימיים של איראן. בראש וראשונה מעוניינים אנו במניעת אלימויות ושפיכות דמים וביציבות. אנו עצמנו מעדיפים כי השאה יוסיף למלא תפקיד מרכזי בשלטון, אך זהו עניין שהעם האיראני צריך להחליט עליו".
לא היה יכול להיות רמז ברור מזה: נשיא ארה"ב נטש את בן בריתו השאה האיראני, והשלים עם עליית החומייניזם. קרטר הניח לשאה ליפול ולחומייניזם לעלות, ומאז שרוי המפרץ הפרסי כמו המזרח-התיכון בחוסר יציבות משווע. הגרעין האיראני, חיזבאללה, החמאס, החות'ים, האירגונים השיעים בעירק – כל הרעות החולות הללו הן תולדה של אותו מחדל אמריקני של קרטר, שבחוסר ההבנה הטוטאלי שלו איפשר את ההשפעה השיעית על פי האיזור כולו. מהתוצאות סובל כל העולם עד היום.
בספר 'הנפילה', המסכם את הכשלון האמריקני באיראן, שיצא בשנת 1982, מתארים המחברים ויליאם לואיס ומייקל לידן, הראשון איש שירות החוץ של ארצות הברית בעבר, כי "הבעיה היסודית, שעמדה למיכשול בכל תקופת המשבר, היתה היעדרותו של הנשיא. קרטר מעולם לא נטל חלק פעיל בדיונים, מעולם לא נתן רמז כלשהו בדבר סוג הפתרון העדיף בעיניו, ומעולם לא העמיד את שאלת איראן בהקשר הכללי, שעשוי היה לסייע לקובעי המדיניות בדרגים הנמוכים יותר להכין אופציות שונות. מימסד מדיניות החוץ טחן איפוא מים, כשכל פקיד ופקיד שוקל את הבעיות על פי הרגשתו ובהתאם לאינטרסים שלו, בלי לדעת לאיזה כיוון נוטה הנשיא..." (עמ' 161).
ובהמשך הם מסכמים: "היעדר התמיכה האמריקנית במשטרו (של השאה), העבירה עוד קודם לכן רעד בלב השליטים הפרו-מערביים במזרח התיכון. ומה אפשר לומר על סירובה של ארצות הברית להציע לידידה ולבעל בריתה הוותיק מקום מקלט בשעת צרה? ...נטישתו של השאה אחרי עוזבו את איראן הוכיחה לעולם, כי שום ידיד של ארצות הברית אינו יכול לסמוך על עזרה אמריקנית, אם יתערער מצבו. מעטים בעלי הברית, שעשו שירותים כה רבים למען ארצות הברית כפי שעשה השאה, ואך לעתים נדירות זוכה ידיד ותיק ליחס מחפיר כל כך..." (עמ' 219).
כשקרטר נבחר כנשיא, הוא דיבר על הצורך בחידוש ועידת ז'נבה שאליה יוזמנו ישראל וכל שליטי ערב, תחת חסות של ארה"ב וברית המועצות, כדי להגיע להסכם שלום כולל במזרח התיכון. מי שנחרד יותר מכל מהדמיונות והשיגיונות הללו של קרטר, היה נשיא מצרים אנואר סאדאת. הוא הבין יותר טוב מכולם, שמוועידה כזו לא ייצא כלום, בטח לא שלום, ואז חלומו לראות בהחזרת חצי האי סיני לריבונות מצרית ייגנז לשנים ארוכות, אולי סופית.
מסקנתו היתה: לנקוט יוזמה שתחסל את הפנטזיה האמריקנית הזו. והיוזמה היתה ביקורו ההיסטורי בישראל, ונכונותו לחתום על הסכם שלום נפרד עם ישראל, שבמסגרתו קיבל בחזרה את חצי האי סיני, תוך 'מס שפתיים' לנושא הפלשתיני באמצעות שיחות אוטונומיה, שכצפוי התגלו אז כעקרות וחסרות חשיבות. אבל בינתיים הוא קיבל בחזרה את כל חצי האי סיני (לא בעצמו, הוא נרצח לפני כן. יורשו מובארק זכה מן ההפקר). הטמטום של קרטר, בהפוך על הפוך, הביא אותו להישג המדיני היחיד של המימשל האמריקני בתקופתו: הסכם השלום בין מצרים וישראל, שנחתם תחת חסותו בקמפ-דייוויד תחילה כהסכם מסגרת, וכעבור חצי שנה כהסכם שלום מקיף במדשאת הבית הלבן.
ביקור מפתיע בגוש עציון
היו לקרטר עוד כמה תרומות שליליות ביחס למדינת ישראל. בסוף 1975 חוללה סערה קבוצת דיפלומטים ואקדמאים אמריקניים שפעלו במכון המחקר האמריקאי ברוקינגס, כשחיברו דו"ח בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי. הדו"ח קבע שפתרון הסכסוך צריך להיות מבוסס על נסיגת ישראל לגבולות ה-4 ביוני 1967 - והגדרה עצמית לפלשתינים, בכפוף להכרתם בריבונות ישראל. היתה זו הפעם הראשונה שגורמים בכירים בארה"ב דיברו במפורש על הצורך לתת הגדרה עצמית לפלשתינים.
מדיניותה הרשמית של ארצות-הברית עד אז היתה שהסדר שלום צריך להתבסס על הסכם בין ישראל וירדן, בלי מעורבות פלשתינית. מנהיגי ארה"ב באותה שנה, הנשיא ג'ראלד פורד ושר החוץ שלו הנרי קיסינג'ר, זרקו את הדו"ח לפח האשפה. הפלשתינים, מבחינתם, לא היו שותף לגיטימי ואש"ף היה מוקצה מחמת מיאוס. מי שאימץ את עקרונות הדו"ח היה ג'ימי קרטר, פוליטיקאי אנונימי עדיין באותם ימים. שנה אח"כ נבחר קרטר לנשיא ארצות-הברית, ועקרונות הדו"ח אומצו על ידו כבסיס למדיניות החוץ שלו במזרח התיכון.
זה הבסיס להבנת יחסו של קרטר לפלשתינים, שהביאה אותו עד כדי תמיכה בחמאס לפני כעשור. מרטין אינדיק, מי שהיה שגריר ארה"ב בישראל, מגלה בספרו 'שלום אמריקני', שקרטר ובוש האב, לחצו על קלינטון לקיים פגישה רשמית ראשונה עם יאסר ערפאת ביום בו נחתם הסכם אוסלו בבית הלבן, בערב ראש השנה תשס"ד, וקלינטון נעתר ללחציהם וזימן את ערפאת לפגישה בארבע עיניים בחדר המפות בבית הלבן. ערפאת קיבל לראשונה את הגושפנקא אותה ביקש כל כך: פגישה בארבע עיניים עם נשיא ארה"ב.
אינדיק מספר גם, בנוגע לנשיא סוריה חאפז אסד, אביו של הנשיא המודח בשאר, כי "קרטר תיאר אותו כקונסטרוקטיבי וגמיש, אף כי לימים הבין, שאסד עושה כל שביכולתו לחבל במאמציו ליזום משא ומתן בין ישראל לערבים". לפחות משהו אחד קרטר הבין בסוף, לגבי מנהיג ערבי. כי בנושא הפלשתיני הוא נשאר בור גמור וחסר הבנה באופן מוחלט.
ב-30 השנים האחרונות הפך קרטר למבקר חריף של ישראל. בשנות ה-2000 הוא קרא להגביל את השימוש הישראלי בנשק אמריקני, ובספרו 'פלשתין – שלום, לא אפרטהייד', האשים את ישראל בבלימת תהליך השלום באמצעות ההתנחלויות וטען כי מדיניות זו תוביל לאפרטהייד. ב-2006 קרא לעולם לתת לחמאס 'הזדמנות', וב-2009 הגיע לביקור מתוקשר בעזה החמאס'ניקית. בשנת 2014, בימי מבצע 'צוק איתן', קרא קרטר לממשל האמריקני להוציא את חמאס מרשימת ארגוני הטרור ולהכיר בו כשחקן פוליטי.
דווקא על רקע זה היתה הכרזתו המפתיעה של הנשיא האמריקני הקשיש והעויין ביוני 2009, אחרי ביקור בביתו של מי שהיה ראש המועצה האזורית גוש-עציון שאול גולדשטיין, כי "האיזור הזה (גוש-עציון) הוא איזור שלא העליתי על דעתי שיפונה ויועבר לידי הפלשתינים. זה איזור סמוך לגבולות 1967 שלדעתי יישאר לתמיד". באותו ביקור הבין קרטר שהמשפט "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", נכון גם בכיוון ההפוך: מהחדר הסגלגל בבית הלבן לא רואים את האמת שאפשר לראות מהסלון של שאול גולדשטיין בנוה-דניאל.
יצחק שמיר: כאילו קרטר ובגין חתמו על הסכמים שונים
עדות במבט אישי להתנהלותו של קרטר ולחוסר ההבנה שלו, מביא יצחק שמיר ז"ל, בספרו 'סיכומו של דבר'. בממשלת בגין הראשונה, היה שמיר יושב ראש הכנסת, ובתפקידו הוא אירח את קרטר בכנסת. וכך הוא מתאר את התרשמותו (עמ' 136): "כשהאזנתי לנשיא קרטר, יכולתי לחוש באי הסבלנות שגילה כלפי ה'קשיחות' של ישראל (ושל בגין), וברצון הברזל שלו להפעיל את תוכנית השלום האמריקנית בחלק זה של העולם. מן המלים שבחר, מן החלוקה הלא-שווה של השבחים בין מצרים וישראל, מן הערבויות וההתחייבויות שהציג, התברר לי עד כמה המעיט להבין ולהשיג את הדילמות הגורליות שניצבו נוכח פניו של בגין כנציג ישראל, או את סדר הגודל של ספקותינו ביחס להיבטים שונים של האוטונומיה המוצעת ולזיקה (או 'לינקג'', כינוי שהלך והשתרש באותם ימים) בינה ובין חוזה השלום. חוששני שלא ירד לעומק הצורך הישראלי בהצהרה מחייבת על עדיפותו של חוזה זה על פני כל התחייבות מצרית למדינות ערב בכל מקרה של סכסוך מזוין בינן ובין ישראל. בוודאי לא התרגש מן החרדה שהתעוררה אצלנו בעקבות התביעה המצרית לפתוח לשכת קישור בעזה - ומכל מה שהיה אמור לבוא בהמשך לכך. מבחינתו של קרטר, כל ההסתייגויות הללו היו רק דוגמאות לפלפול ישראלי, לדאגות חסרות שחר שהועלו רק כדי לדחות ולהתחמק. מבחינתו של בגין כמשפטן, כיהודי לאומי, כסתם יהודי – כל אחד מהדברים האלה היה תפר רופף עד כדי סכנה, שכל משיכה יכלה להביא לפרימתו יחד עם הבגד כולו. הפרשנויות של השניים להסכמי קמפ דייוויד היו לעתים כה מנוגדות עד שהיה יסוד לחשוב כאילו הם חתמו על מסמכים שונים. לימים הזדמן לי לראותם בעבודה משותפת; כל דבר היה שנוי במחלוקת ועורר ויכוחים מרים. לא היה אפשר להסתיר או להגביל את אי ההתאמה ביניהם.
"במבט לאחור, מובטחני שאילו זכה קרטר לעוד ארבע שנות נשיאות, הוא היה מקשיח מאוד את עמדתו ואת לבו בכל הנוגע לישראל".
שמיר צודק – וזה גם היה קורה אם ביידן או חלילה קאמלה האריס היו נבחרים לתפקיד נשיא ארה"ב לארבע השנים הקרובות. נס עשה לנו הקב"ה שגם בשנת 1980 וגם בשנת 2024 נבחר נשיא רפובליקני שהחליף את הנשיא הדמוקרטי – רייגן במקום קרטר, טראמפ במקום ביידן או האריס.