לפני 25 שנים, בחודש סיוון תשנ"ט, מאי 1999, ואנוכי כתב 'הצופה', ראיינתי את שילה גל ז"ל, שסיים אז 20 שנות כהונה כראש המועצה הראשון במועצה האזורית גוש עציון. כששאלתי אותו במה הוא מתגאה בפעילותו כראש מועצה, היתה תשובתו, "בכך שיצרנו קיר של התיישבות בין גוש עציון לירושלים, שבולם את ההתפשטות הפלשתינית מערבה לעבר הקו הירוק".
שילה גל, בן כפר עציון שהוכרע במלחמת העצמאות, היה בחבורה שהקימה מחדש את הקיבוץ לפני 57 שנים, מיד אחרי מלחמת ששת הימים. את האישור לעלייתם על הקרקע נתן ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל בפגישה שנערכה בלשכתו בכ' באלול תשכ"ז, 25 בספטמבר 1967. מחנן פורת ז"ל שמעתי פעם תיאור ציורי על סיומה של אותה פגישה: "אשכול ניגש למפה שהיתה תלויה על הקיר ושאל: 'איפה זה גוש עציון? כאן?' ואז הניח את כף ידו הפרושה על המפה באופן שכיסה את כל הר חברון, ואמר: 'אז נגיד שהרחבנו קצת את ירושלים'". כך זה היה בימים שמפלגת העבודה עקפה מימין את הליכוד של היום.
57 שנים חלפו מאז. 25 שנים חלפו מאז סיים שילה גל ז"ל את תפקידו, ועוד ארבעה ראשי מועצה. לפני שבועיים אישרה הממשלה חמישה מאחזים שייהפכו ליישובים: אביתר על כביש חוצה שומרון, שדה אפרים במערב בנימין, אדוריים בהר חברון, גבעת אסף ליד בית-אל, וחוות 'נוה אורי' בנחל חלץ בצפון גוש עציון – יישובים שלכולם חשיבות אסטרטגית מבחינת מיקומם.
האלוף יהודה פוקס, שסיים השבוע את תפקידו כמפקד פיקוד המרכז, עיצבן השבוע לא מעט אנשים – גם אותי - בנאום הפרידה שלו מהתפקיד. אני לא רוצה להתפלמס עם מי שיצא השבוע, מן הסתם, לדרכו הפוליטית כעוד אלוף במיל' בחוגי השמאל הקיצוני. אבל כמה שעות לפני הנאום החצוף שלו, ביצע פוקס מהלך חיוני מאין כמוהו לטובת ההתיישבות: הוא פירסם צו חתום שמכניס את שטח חוות 'נווה אורי' לתחום השיפוט של מועצת גוש עציון. המשמעות של ההחלטה היא שבעוד זמן לא רב יהיה ניתן לתכנן תב"ע (תוכנית בנין עיר) ולהתחיל לבנות את היישוב.
מפת יישובי גוש עציון המתחברים לירושלים. צילום: מועצה אזורית גוש עציון
חוות נווה אורי הוקמה חודשים מועטים לאחר הרצח הנתעב של אורי אנסבכר הי"ד, מתנדבת שירות לאומי בת 19 מתקוע, ב-ב' באדר א' תשע"ט, 7 בפברואר 2019. החווה ממוקמת קילומטרים בודדים ממקום הרצח, ברכס שמעל נחל חלץ. היישוב מחבר בפועל את גוש עציון לירושלים. 'מרחיב קצת את ירושלים דרומה' כלשונו ההיתולית של לוי אשכול. ראש המועצה הנוכחי, ירון רוזנטל, כתב בשבוע שעבר: "משמעות ההחלטה להקים בחוות 'נוה אורי', שהוקמה בנחל חלץ, יישוב יהודי חדש - היא מרגשת וחשובה משתי סיבות:
"1. קם עוד יישוב יהודי בגוש עציון!
"2. השלמנו את החיבור בין גוש עציון לירושלים! הקמת היישוב בין שדה בועז להר גילה, מחברת את גוש עציון לירושלים באופן סופי ומוחלט!
"לשם המחשה – מה המשמעות של ההחלטה?
מי שיילך מהאלון הבודד מול אלון שבות לירושלים יפגוש את היישובים הבאים:
"אחרי 50 מטר יפגוש את אלון שבות.
"חצי קילומטר אחרי אלון שבות יפגוש את שכונת נתיב האבות של אלעזר.
"800 מטר אחרי אלעזר יפגוש את נווה דניאל.
"קילומטר אחרי נווה דניאל יפגוש את שדה בועז.
"שני קילומטר אחרי שדה בועז יפגוש את היישוב החדש חוות 'נווה אורי'.
"קילומטר אחרי נווה אורי יפגוש את הר גילה
"ואחרי כמה מאות מטרים יגיע לירושלים.
"בשנות ה-70, לאחר הקמת היישובים הראשונים בגוש עציון איש לא האמין שגוש עציון יוכל להתחבר לירושלים. משום כך נפרץ כביש 367 מהגוש לעמק האלה, כדי לממש את החיבור בין גוש עציון לישראל הקטנה מערבה ולא צפונה.
"אני נזכר שכשסיימתי צבא, וריכזתי קורסים של מדריכים בחברה להגנת הטבע בבית ספר שדה הר גילה, הייתי הולך ברגל מהר גילה לכפר עציון ביום שישי, לאחר ששחררנו את החניכים. החלק הראשון של ההליכה היה מדהים ביופיו, אבל אם להודות על האמת - היה קצת לא נעים: לא היו אז יישובים יהודיים בין הר גילה לנווה דניאל.
"לפני שבועיים חיברנו את גוש עציון לירושלים, ברצף של יישובים יהודיים!
"איש ההתיישבות המסור אברהם הרצפלד נהג לשיר בכל עליה לקרקע של יישוב בארץ 'שורו הביטו וראו'. כך הוא שר בעליית ניר דוד לקרקע, בעליית כפר עציון להתיישבות מחודשת, ובהקמת יישובים רבים בארץ!
"אני כותב את הדברים עם דמעות של התרגשות בעיניים, שהיתה לי הזכות לקחת חלק במהלך, ומאמין בכל ליבי שהיום מגיני הגוש מסתכלים עלינו מלמעלה ואומרים לעצמם: 'שורו הביטו וראו – גוש עציון חובר לירושלים, והושלם רצף יהודי בין עציון לציון!'
"ותודה שלוחה לראש המשלה נתניהו, לשר סמוטריץ', לשלמה נאמן שפעל להקמת החווה, למשפחת טל שגרה כבר שנים רבות בחווה, ולכל מי שפעל לביסוס החווה בנחל חלץ!"
עד כאן דבריו של ירון רוזנטל. כשמקימי כפר עציון עלו על הקרקע, הם היו 15 צעירים. בלילה הראשון בקושי היה להם מניין. כיום מונה גוש עציון 28 אלף תושבים. עוד 68 אלף גרים בעיר ביתר, נכון לסוף מאי 2024 (אומדן) ו-12 אלף באפרת – מעל מאה אלף יהודים בין כפר עציון לירושלים (לא כולל כמובן את שכונות גילה והר חומה השייכות לתחום המוניציפלי של ירושלים). כן ירבו.
מלחמת הגנרלים בגופי המודיעין
היום לפני 48 שנים, ב-ו' בתמוז תשל"ו, 4 ביולי 1976, נערך המבצע המדהים לחילוץ החטופים משדה התעופה באנטבה שבאוגנדה – 'מבצע יונתן', על שם מפקד סיירת מטכ"ל יוני נתניהו שנפל באותו מבצע.
היום הוא גם יום הזיכרון ליוני נתניהו הי"ד, שנפל באותו מבצע. לא ברור לי למה המשפחה הזדרזה לקיים את האזכרה בתחילת השבוע, ולא בתאריך הנכון, היום.
מבצע יונתן הוא בדיוק הדוגמה לחשיבה מקורית, נועזת, יוזמת, במקום החשיבה השבלונית המוקפאת שבה לוקים כיום כל רשויות המדינה, מהממשלה ומטה. אפשר כיום רק להתגעגע לימים שבהם חטופים בידי מחבלים שוחררו במבצע הירואי, ולא בעיסקה. אפשר להתגעגע לימים שבהם ראש האופוזיציה, אז מנחם בגין, עמד על במת הכנסת ואמר בפה מלא לראש הממשלה יצחק רבין: "השקפותינו שונות. אנו נמנים על מחנות שונים. בבית הזה החופשי, עוד יהיו ויכוחים בינינו, יסודיים, רציניים ואולי אף חריפים. אבל היום הזה, בכל ליבנו נאמר: 'ראש הממשלה, כל הכבוד'!"
להצלחה, כידוע, אבות רבים. הכשלון הוא יתום. בניגוד לרושם השגוי שקיים בציבור כבר 48 שנים, מפקד המבצע לא היה יוני נתניהו, אלא דן שומרון ז"ל – אז קצין צנחנים וחי"ר ראשי (קצח"ר) ועשור אח"כ הרמטכ"ל. הרמטכ"ל במבצע היה מוטה גור, אבל לפי כל העדויות, גור היה די ספקן כלפי יכולת ההצלחה של המבצע. מי שתמך בתוכנית מראשיתה ולכל אורך הדרך, מי שבזכותו בסופו של דבר ברמה המטכ"לית המבצע יצא לפועל, היה סגן הרמטכ"ל אלוף יקותיאל אדם הי"ד, קותי, שבחודש שעבר מלאו 42 שנים לנפילתו במבצע 'שלום הגליל'. הוא נהרג בסוף השבוע הראשון של המלחמה, בי"ט בסיוון תשמ"ב.
אם היום הוויכוח בין הדרג הממשלתי לדרג הצבאי, ובתוך הדרג הצבאי בין האלופים השונים, הוא מי אחראי לכישלון, הרי גם אחרי מבצע יונתן פרצה 'מלחמה' בין אגף המודיעין למוסד, למי מגיע בסופו של דבר האשראי להשגת המודיעין הקריטי, שבלעדיו לא ניתן היה לבצע את הפעולה.
השבוע פורסם תחקיר שעסק בשאלה איפה היה ראש אמ"ן בלילה שלפני פרוץ המלחמה הנוכחית, ולמה הוא לא היה מעורב בדיונים בליל שמחת תורה. בספר על תולדות חייו של קותי, בשם 'קותי' שיצא לאור אשתקד, נחשפת מלחמת הגנרלים אחרי המבצע. וכך מסופר שם (עמ' 156): "כעבור תשעה ימים ייערך תחקיר מדוקדק לאירוע. בישיבה הממושכת הזו תתרחש סצנה תמוהה משהו. קותי ימצא את עצמו תחת מתקפה משולבת מטעם הרמטכ"ל מוטה, וראש אמ"ן שלמה גזית. שוב ושוב יחזרו על תהייתם כיצד לא הוזמן אמ"ן להיות נוכח בחלק מהתכנונים למבצע ועל כן נעדרה תועלתו. זה מופע מוזר, יש לומר, מאחר שאמ"ן מוזמן היה להיות אקטיבי, להתאמץ להשיג ידיעות שחסרו מאד בהחלטה ליציאה במבצע, ולפנות בעצמו למוטה, לקותי ולכל מי שאפשר ולברר כיצד להיות מעורבים ולתרום למאמץ. במקום זאת השפעת אמ"ן במבצע אנטבה נותרה שולית, את המידע העדכני המכריע שאפשר את היציאה למבצע, סיפק המוסד.
"הסיטואציה הזו נדמית לעולם הפוך. מוטה הספקן באשר למבצע שכה הצליח, ושלמה גזית שהאגף באחריותו לא השיא את התרומה המצופה, תוקפים בלהט את מי שדחף וקידם את היציאה למהלך הנועז כמעט מהרגע הראשון. שוב ושוב הם מתעקשים על סוגיה זו, משל היה חזות הכל. קשה להימלט מהמחשבה שלא עוצמת המחדל לכאורה היא שמעודדת את רוגזם, אלא הבנתם המאוחרת שהתרחש מאורע בעל מימדים היסטוריים, והם לא היטיבו להבחין בכך מבעוד מועד ונפקדו במקום שיכלו להיות נוכחים ולזכות בתהילת עולם".
שלמה גזית ז"ל, ראש אמ"ן דאז, מתעלם בספרו 'בצמתים מכריעים' שיצא לפני 8 שנים, מהתחקיר על המבצע. מהדברים שהוא מספר הוא מאשר, למעשה, שעיקר המידע המודיעיני הגיע מהמוסד ולא מהגוף שהוא אחראי עליו, אגף המודיעין, למעט סיפור אחד שכבר פורסם אין ספור פעמים: חקירת החטופים הלא יהודים ששוחררו בידי המחבלים שלושה ימים אחרי החטיפה. את החקירה ביצע עמירם לוין, ששימש אז כאחראי לתכנונים מבצעיים של סיירת מטכ"ל בענף המבצעים המיוחדים של אמ"ן. וכך מספר גזית (עמ' 258):
"בחזית שלי, חזית אמ"ן: הפעלנו את כל סוכנויות האיסוף, שלחנו צוות לתחקר את הנוסעים אשר שוחררו והגיעו בינתיים לפריז, היינו מעורבים בעבודת התכנון הצה"לית, וכמובן בכל הדיונים המדיניים. כראש אמ"ן, הממונה על סיירת מטכ"ל היה לי ברור מן הרגע הראשון כי אם יהיה מבצע צבאי – תמלא בו הסיירת תפקיד מרכזי. (סיירת מטכ"ל, למרות שמה, כפופה לראש אגף המודיעין – ח"ה).
"הבעיה העיקרית שלנו היתה לספק מודיעין ברמה הטקטית – היכן ממוקמים בני הערובה, היכן ממוקמים אנשי צוות החוטפים הפלשתיני ומהו מערך האבטחה האוגנדי שבמקום. ללא מודיעין מדוייק, אמין ומפורט די הצורך, אי אפשר לתכנן ולדבר ברצינות על מבצע חילוץ. באופן טבעי וצפוי, מקורות האיסוף של חיל המודיעין היו רחוקים מלספק לנו את המודיעין למבצע. ואכן, למן הרגע הראשון נדרשנו לשיתוף פעולה הדוק ביותר עם מקורות האיסוף של המוסד.
"כל נושאי העבודה השגרתיים נדחו, והתרכזנו כמעט בלבדית במודיעין למבצע. פעמיים ביום קיימנו דיון עדכון אשר התייחס לשאלה אחת יחידה - היש בידנו מספיק מודיעין מעודכן ומפורט".
גם גזית מזכיר, כי "מי שהאמין במבצע הצבאי ודחף כל הזמן להמשיך בתכנון היה קותי אדם, ראש אג"ם. ברמה המדינית דחף שר הבטחון, שמעון פרס, אשר האמין אף הוא במבצע החילוץ הצבאי". (לרבין, מטבע הדברים, יש דעה שונה קצת על שר הביטחון שלו – ח"ה).
בסופו של דבר, הצליח המוסד במבצע מרהיב, שלא כאן המקום לפרטו אבל הוא מופיע בכל הספרים על המבצע, להשיג צילומים עדכניים של שדה התעופה באנטבה, ובהם על נתונים טובים ומעודכנים על שדה התעופה של אנטבה ועל הטרמינל הישן, שבו הוחזקו בני הערובה. כשראש הממשלה יצחק רבין ראה את הצילומים הללו, נגוזו אצלו אחרוני הספקות, והוא אישר את המבצע, שכיום כולנו כל כך מתגעגעים אליו, למרות מלחמות הגנרלים.