אם בשושן הבירה היה בג"ץ (בית דין גבוה חמישים אמה לצר השווה בנזק המלך) מקים ועדת חקירה מלכותית לאירועי 13 באדר, היתה הוועדה ללא ספק מטילה את האחריות המלאה על מרדכי היהודי. כל העובדות היו פרושות בפניה: מרדכי הוא הסרבן שלא כרע ולא השתחווה, למרות כל ההתרעות של "עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לְמָרְדֳּכָי: מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ?" מרדכי לא יוכל לטעון 'לא ידעתי', כשכל ההוכחות הראו ש"לֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם". תקראו את כל הפרשנים וכל המדרשים. הכל גלוי וידוע.
מי שהציל את העם היהודי בסופו של דבר היה ה-מלך, המנהיג הגוי של המעצמה הגדולה. מה היינו עושים אלמלא האישור שלו ליהודים "לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם"? (אם כי בוגי יעלון, כזכור, קבע שהתנהגות העם היהודי כלפי הצרים אותם היתה פשע מלחמה). איפה ההנהגה היהודית?
והמסקנה הבלתי נמנעת: היהודים, באופן פזיז וחסר אחריות, סמכו יותר מדי על הניסים ועל הפורקן ועל התשועות ועל הגבורות ועל המלחמות, שעה שכל מי שקורא את המגילה מגלה מיד את העובדה הבלתי מעורעת, שאין חולק עליה: אין אלוהים!
מה שנכתב בדו"ח השב"כ
ועכשיו למציאות ימינו, בלי בדיחות:
הטבח הנוראי בשמחת תורה, מה שגרם לו ומה שנגרם בעקבותיו, מחייבים חקירה של ועדת חקירה ממלכתית – זו דעתם הנחרצת של רוב אזרחי ישראל. הציבור הישראלי לא אוהב את הניסיונות המגושמים של הממשלה ושל ראש הממשלה להתחמק מוועדת חקירה כזו באמצעות תרגילים תקשורתיים.
אני ממליץ לממשלה להסכים לוועדת חקירה ממלכתית, בעיקר כי הממשלה היא זו שקובעת לוועדה את נושאי החקירה ומתחמת אותם. לממשלת נתניהו יש הזדמנות לדרוש שהחקירה תתמקד במדיניות הממשלתית לא בעשור האחרון – אלא בעשרים השנים שקדמו לטבח. ליד דיוק: לחקור לעומק את הקשר בין ההחלטה על הנסיגה מהרצועה בתשס"ד לטבח שמחת תורה תשפ"ד.
יש כאן מכלול שאלות, ששום ועדת חקירה לא תוכל להתחמק מהן: עד כמה הנסיגה מהרצועה איפשרה את בניית כוחו המפלצתי של החמאס, הן הכוח הרקטי והן כוחות הנוח'בה? מה הסיבה שזה לא קרה ביהודה ושומרון? למה החמאס הצליח לבצע הפיכה צבאית ברצועת עזה ולהשתלט עליה, ולא הצליח לבצע מהלך מקביל ביהודה ושומרון?
ושאלה שיש לה גם משמעות צבאית: עד כמה הנסיגה מהרצועה פגעה ביכולת המודיעינית של צה"ל והשב"כ, פגיעה שמנעה את המידע הקריטי על כוונות החמאס? לגבי השאלה הזו, לרשות הוועדה יעמוד תחקיר השב"כ. אמנם אין לי מידע מה נכתב בתחקיר כולו, אבל גם בקטעי התחקיר שפורסמו, נקבע שאחד הליקויים היה "מודיעין מועט יחסית, גם כתוצאה ממגבלות חופש פעולה וקושי הולך וגובר ביכולת עצמאית של השב"כ לסגור מעגל מודיעיני-מבצעי ברצועת עזה".
זה בדיוק מה שהממשלה חייבת להורות לוועדה לחקור: מה הסיבה שהיו "מגבלות חופש פעולה" שגרמו ל"מודיעין מועט" דווקא ברצועת עזה ולא ביהודה ושומרון, למשל? מה גרם לכך ש"האיסוף המודיעיני נפגע כתוצאה מהצרת חופש הפעולה ברצועת עזה, שהתנהגה כשטח סגור וצימצמה יכולת מבצעית לתקוף מנגנוני גילוי של היריב"? (עוד ציטוט מתחקיר השב"כ). מה מסתתר מאחרי מילות הקוד "הצרת חופש הפעולה ברצועת עזה"?
מבלי להמעיט כהוא זה מאחריות הדרגים הצבאי והמדיני בשנים האחרונות, עצם הדרישה לחקור את המדיניות החל בממשלת ההתנתקות של שרון, תאפשר לבחון אם ועדת החקירה הממלכתית, יותר מכל סוג אחר של ועדה שהממשלה רוצה להקים, היא אובייקטיבית או פוליטית. אם נראה שחבריה עושים 'שמיניות באוויר' כדי להתחמק מהטלת אחריות גם על שרון וההתנתקות, המהלך שפתח את התהליך שהסתיים בטבח, יוצב אוטומטית סימן שאלה ענק על אמינות הוועדה ועל כל המסקנות שלה. אם הם יטילו את האשמה גם על ההתנתקות ומבצעיה, תהיה לך השלכה גם לעתיד על כל תוכניות הנסיגה העתידיות.
שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ, הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ
ועדת חקירה ממלכתית תצטרך לעסוק גם בכישלון המדיניות של נתניהו שהובילה למלחמה. אין לי מושג לאילו מסקנות תגיע ועדה כזו, אבל אני מוכן להכווין אותה מראש למסקנה, שבניגוד למה שהשמאל מנסה לרמוז, כשלון המדיניות לא היה 'ניהול הסכסוך' במקום תהליך מדיני. להיפך: 'ניהול הסכסוך' היה מדיניות נכונה שהניבה פירות. 'ניהול הסכסוך' לא היה כלפי רצועת עזה, אלא התייחס בעיקר ליהודה ושומרון, ודווקא משם לא היה שום טבח. נניח, תיאורטית, שהיה 'תהליך מדיני' עם הרשות הפלשתינית והיינו מגיעים איתה להסכם כלשהו – דמיוני, אבל נניח - איזו משמעות היה לכך לגבי שלטון החמאס ברצועה? התוצאה היחידה מהסכם מדיני, הכי הגיונית, היתה מחבלים דוהרים בטויוטות ואופנועים בשמחת תורה תשפ"ד גם בכפר-סבא, רעננה, ראש-העין ומודיעין.
המדיניות הכושלת גם לא היתה ההפרדה והבידול בין רצועת עזה ליו"ש. הבידול הזה דווקא היה רעיון מוצלח. בזכותו לא היה טבח מהפלשתינים בשרון וביישובי קו התפר ביו"ש, כמו שקרה בעוטף עזה. ב-1987, כשלא היה בידול בין שתי הגזרות, האינתפיאדה הראשונה פרצה ברצועת עזה והתרחבה במהירות ליהודה ושומרון. האינתיפאדה השניה, בראש השנה תשס"א, פרצה במקביל ברצועה וביו"ש (וגם בקרב ערביי ישראל). מלחמת שמחת תורה לא התפשטה ליו"ש, למרות תקוותו של סינוואר ל'איחוד הזירות'.
כישלון המדיניות האמיתי של נתניהו, היה בראש וראשונה במימוש הסיסמה 'שקט ייענה בשקט'. דווקא בליכוד, שושלת הרוויזיוניסטים, שכחו את הסיסמה הוותיקה של ז'בוטינסקי מתוך המנון בית"ר (התנועה הפוליטית, לא קבוצת הכדורגל) 'שקט הוא רפש'. השורה המלאה מתאימה הרבה יותר למלחמת שמחת תורה: "כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ, הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ לְמַעַן הַהוֹד הַנִּסְתָּר". פיטום החמאס במזוודות הדולרים לא נועד לחזק אותו ולהחליש את הרשות הפלשתינית, כמו שמנסים לטעון מתנגדי הממשלה, אלא נבע מאיזה פחד ממלחמה. מתוך אמונה שהיום ברור עד כמה שהיא אווילית, שאם המצב הכלכלי ברצועה ישתפר, סינוואר יאבד את התשוקה לרצוח יהודים.
למדיניות הזו היו שותפים כולם כולם כולם: נתניהו, גלנט, בני גנץ, רונן בר, הרצי הלוי, אהרון חליווה, יאיר לפיד, נפתלי בנט, ואם שכחתי מישהו אני מתנצל בפניו ובפני הקוראים. כולם אחראים באותה מידה, אבל יש אחד שיש לו עוד 'טיפה של אחריות' כלשונו של מנחם בגין כששיבח את רבין אחרי מבצע יונתן: ראש הממשלה. בוודאי כשמדובר בבנימין נתניהו, שהיה ראש הממשלה לא לזמן קצר אלא תקופה ארוכה. תקופה שבה ישראל איפשרה לחמאס, מאותו רצון של 'שקט' שהוא רפש, לבנות את כוחו המפלצתי לאורך שנים.
המסקנה, גם כאן, תהיה חשובה כלפי העבר – אבל בעיקר כלפי העתיד. מדינת ישראל חייבת לשחרר בהקדם את כל החטופים החיים (לא החיים והמתים. זו עוד טעות טקטית במו"מ. רק החיים! החללים ישוחררו במלחמה הבאה), וזה אפשרי רק במשא ומתן עם כל המחירים שלו. אחרי שכל החטופים החיים יהיו בביתם – אז תמומש השורה משיר בית"ר שקודמת ל'שקט הוא רפש': "שָׂא אֵשׁ לְהַצִּית, אֵין דָּבָר".
מסקנות ועדה ללא הסכמה
בשבועות האחרונים ריחף בחלל האוויר המונח 'ועדת אגרנט' – ועדת החקירה למלחמת יום הכיפורים שבראשה עמד שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט ז"ל. בחודש שעבר מלאו 50 שנה לפירסום המסקנות הסופיות של הוועדה – אלו שהותרו לפירסום, כמובן. בי"ח בשבט תשל"ה, 30 בינואר 1975, הוגש הדו"ח הסופי, שלאחריו התפזרה הוועדה.
שנה לפני כן, בערב פסח תשל"ד, 1 באפריל 1974 הגישה הוועדה דו"ח ביניים ראשון שעורר סערה רבתי. היא זיכתה את הדרג המדיני, ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין, מכל אחריות, והטילה אותה על הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אמ"ן אלי זעירא ואלוף פיקוד הדרום שמואל גונן, שהודחו מצה"ל יחד עם ראש מחלקת מחקר באמ"ן תא"ל אריה שלו, קצין המודיעין של פיקוד הדרום סא"ל דוד גדליה, וראש ענף מצרים במחלקת מחקר סא"ל יונה בנדמן.
לא שזה עזר לדרג המדיני. ראש הממשלה גולדה מאיר התפטרה כשבוע לאחר מכן, בעקבות לחץ ציבורי כבד, חרף מסקנות הוועדה, שלא מצאה כי היא אחראית למחדל. בממשלה שהוקמה אחר כך, בראשות יצחק רבין, לא שובץ דיין לתפקיד כלשהו.
להבדיל מדו"ח הביניים הראשון, פירסום הדו"ח הסופי כמעט לא עורר הד ציבורי. רוב עמודי הדו"חות נקבעו כחסויים למשך 30 שנה, אולם אחרי 20 שנה, בינואר 1995, בעקבות עתירה לבג"ץ, הותרו לפרסום כל הדו"חות, למעט כ-48 עמודים שנותרו חסויים.
מסקנות ועדת אגרנט לא התקבלו בהסכמה מלאה. הביקורת חצתה דעות ומפלגות. בראש המתנגדים למסקנות היה האיש שבאופן אישי 'נהנה' מתוצאותיה: יצחק רבין, ראש הממשלה שהחליף את גולדה מאיר. בספרו 'פנקס שירות' הוא מתאר את דעתו על פעילות הוועדה, בדברים שיש להם משמעות גם לוועדת החקירה שתקום לנושא טבח שמחת תורה (עמ' 413): "ראיתי בדו"ח ניסיון חמור ופסול לקבוע נורמות חדשות, בלתי מקובלות, במערכת היחסים בין הדרג המדיני והצבאי. לנורמות פסולות אלו לא היה אח ותקדים מאז קום המדינה. הטלת האשמה הבלעדית על הדרג הצבאי וזיכוי הדרג המדיני מכל אשמה, אינה גורמת עוול בל ישוער רק לדרג הצבאי. היא מערערת באופן חמור את סמכותה של הממשלה כלפי הדרג הצבאי. הנצחתן של נורמות אלו – טמונה בה סכנה ממשית לביטחון המדינה".
ובעמ' 414 הוא ממשיך: "כראש הממשלה לא עלה כלל בדעתי לאמץ את התפישה, המונחת ביסוד מסקנותיה של 'ועדת אגרנט', בדבר החלוקה המעוותת של אחריות בין הממשלה האזרחית והמטה הכללי של צה"ל. חזרתי ללא ליאות על התפישה היחידה, המבטיחה גם אחריות משותפת וגם סמכות משותפת: מרגע שהמלצות הדרג הצבאי אומצו על-ידי הדרג המדיני, נושאים שני הדרגים באחריות משותפת. הרמטכ"ל אינו יכול לשאת באחריות בלעדית. אילו כך נתבע ממנו, היה אמונו בממשלה נהרס ללא תקנה. התערערות אמונו של הדרג הצבאי בדרג המדיני - סופה לשבש באורח חמור את כללי הזהב של כפיפות הדרג הצבאי לדרג המדיני".