על הפסוק מספר תהילים 'וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן' (ע"ו, ג'), דרש הגר"א מווילנה, שלא במקרה שתי המצוות המוזכרות בו הן מצוות סוכה ומצוות יישוב הארץ. שתי מצוות אלו דומות זו לזו ומלמדות זו על זו: אלו הן המצוות היחידות שהיהודי מקיים בכל גופו! (לשתיהן אתה נכנס 'במגפיך' בלשון החסידים).
דווקא משום כך מפתיע לגלות כי בכל ספרי הנביאים והכתובים מוזכר רק פעם אחת קיום מצוות סוכה על ידי עם ישראל, בספר נחמיה (פרק ח'):
"וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם, הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, אֶל עֶזְרָא, הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל, אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיִּמְצְאוּ, כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה, אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ, וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן, וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת: לַעֲשֹׂת סֻכֹּת, כַּכָּתוּב.
"וַיֵּצְאוּ הָעָם, וַיָּבִיאוּ, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם, וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם, וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כָל-הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת, וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַהוּא. וַתְּהִי שִׂמְחָה, גְּדוֹלָה מְאֹד".
גילוי מדהים: מאז ימי יהושע בן נון ועד תקופת עזרא, עם ישראל לא קיים את מצוות הסוכות. הייתכן? כותב על כך הרב אברהם הכהן בל"ס בספרו 'זהב הארץ' (עמ' 104): "המייחד את שתי התקופות הללו, תקופת יהושע ותקופת עזרא, היא הכניסה לארץ-ישראל. כשבאים יהודים להתיישב בארץ-ישראל, מחוייבים המנהיגים שבאותו הדור להזכירם מהם דרכי קניית הארץ, וזאת באמצעות מצוות סוכה. כשם שבמצוות סוכה יוצא אתה מדירת קבע לדירת עראי במסירות נפש, אף בקניין הארץ חייב אתה לצאת ממקום המבטחים שבו אתה יושב ולגלות נכונות להקרבה, לתנאים קשים, למחסור ולדירה רעועה, כדי לקנות קניין בארץ".
'קניין בארץ' רכש עם ישראל במרוצת הדורות בלחימה קשה, עד דורנו אנו, ומצוות ישוב הארץ נתקיימה כידוע במחיר דמים כבד. חג הסוכות הוא אחת הדוגמאות הבולטות לעובדה, שגם בעיתות מאבק שנמשכו שנים לא זנח העם את אורח חייו היהודי, חיים של קיום מצוות לכל פרטיהם ודקדוקיהם.
מלחמת שמיני עצרת, שעדיין לא הסתיימה, איננה המלחמה הראשונה שנערכת בסוכות. ההיסטוריה היהודית ידעה לא מעט מלחמות בחג סוכות. בשנת 132 לספירה היה העם היושב בארץ בעיצומו של מרד ברומאים, בהנהגת בר-כוכבא. בשנת תש"ך, 1960, נמצאה במערת האיגרות במדבר יהודה איגרת שכתב בר כוכבא, ובו הוא מבקש לדאוג ללוחמיו לארבעת המינים, כיוון שהם דרושים לו לחג הסוכות הקרב.
כ-300 שנה לפני-כן, עדיין בזמן קיומו של בית-המקדש, היו יהודי הארץ בעיצומו של מרד אחר – מרד החשמונאים, עוד מערכה על עצמאות יהודית בארץ-ישראל. על פי ספר חשמונאים ב', חנוכת המקדש בכ"ה בכסלו היתה בעצם ביטוי מאוחר לחג סוכות. וכך מספר ספר חשמונאים ב' (פרק ט'): "וביום אשר טמא המקדש בידי נכרים, ביום ההוא היה טיהור המקדש בעשרים וחמישי בחודש הוא חודש כסלו. ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו. ובדעת כולם נמנו וקבעו לכל עם היהודים לחוג מדי שנה בשנה את הימים האלה..."
ובמלחמת העצמאות, מבצע יואב לשיחרור הנגב מהפולש המצרי, אותו חבל ארץ שהחמאס ביקש לכבוש בשמחת תורה אשתקד, נערך בחול המועד סוכות. הוא החל בי"ב בתשרי תש"ט, 15 באוקטובר 1948, והסתיים בי"ח בתשרי, 21 באוקטובר. באותו יום גם שוחררה העיר באר שבע, שספגה גם היא לאורך השנים רקטות מעזה, ובשבוע שעבר נרצחה בה בפיגוע שוטרת מג"ב שירה חיה סוסליק הי"ד.
ריקודים בצל התופת
בשבועות האחרונים היו לא מעט דיונים לגבי אופי שמחת תורה שיצויין בשבוע הבא – שמחת תורה הראשון מאז המלחמה שפרצה ביום זה, שראויה היתה לקבל את השם 'מלחמת שמחת תורה' או 'מלחמת שמיני עצרת'.
על ריקודי שמחת תורה אסור לוותר. את הנרצחים של אותו יום ובמלחמה בכלל יזכירו מן הסתם בתפילת 'יזכור', כשם שברוב בתי הכנסת אומרים 'יזכור' גם על קורבנות השואה.
הוויכוח הזכיר לי סיפור על ריקודי שמחת תורה בצל התופת – בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, השבוע לפני 51 שנה (בתשל"ד, שחג הסוכות שבה היה כולו ימי מלחמה). זה היה למחרת קרב החווה הסינית, אחד הקרבות הקשים ביותר של מלחמת יום-הכיפורים שהסתיים באבידות כבדות. הלילה שלמחרת הקרב היה ליל שמחת תורה. המוראל של הלוחמים היה שפוף. האבידות היו קשות, כולל חלק הארי של המפקדים. היה חשש אמיתי, שמא גדוד מוכה כזה לא יוכל להמשיך להילחם, למרות תיגבור של חטיבת המילואים של הצנחנים.
הוויכוח על ריקודי שמחת תורה הזכיר לי סיפור על ריקודי שמחת תורה בצל התופת – בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, השבוע לפני 51 שנה, למחרת קרב החווה הסינית, אחד הקרבות הקשים ביותר של מלחמת יום-הכיפורים
ואז, בתוך האווירה השפופה, החל הריקוד, ריקוד של ליל שמחת-תורה. בהתחלה בצורה מהוססת, בקולות נמוכים. קבוצת חיילים דתיים נטלה ספר תורה שנשא על גופו הרב החטיבתי הרב יואל נחשון - ספר תורה שהלך איתו, קשור לגופו, משך כל הקרבות הקשים, כולל קרב החווה-הסינית - והחלה רוקדת איתו. ריקוד בצל התופת.
זה לא היה קל. החיילים איבדו חברים יקרים בימים האחרונים. היו בהם שהכריחו את עצמם לקום ולרקוד. אט אט נאספו עוד חייל ועוד חייל, ולאט לאט המעגלים התרחבו. ועוד מעגל ועוד מעגל. ופתאום - הגדוד רוקד עם ספר התורה. דתיים וגם לא מעט חילוניים.
חנן פורת ז"ל, שהיה מלוחמי חטיבת המילואים שהגיע לטסה, ייזכר בדמות ייחודית שסחפה את כולם: מנשה דוידוביץ' הי"ד, יליד חיפה, בוגר ישיבת מרכז-הרב ואחד המקורבים ביותר באותם שנים לרב צבי יהודה זצ"ל. "היתה אווירה כבדה", שיחזר כעבור שנים חנן פורת. "לא היה מי שירים את המוראל, ופתאום מנשה דוידוביץ' הי"ד, שלא היכרתי אותו עד אז, מתחיל לשיר 'הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא', ובתוך החולות החיילים מתחילים לרקוד ריקודים של שמחת תורה, בחול, בחושך, בעוצמה שלא תתואר. שעה ארוכה נמשכו הריקודים, עוד ועוד ריקודים. אחרי המלחמה היו קצינים שסיפרו לי שהריקודים הללו היו אלו שהפיחו את רוח החיים בחזרה בגדוד 890. זה היה רגע המשבר החיובי ששינה מחדש את כל האווירה בקרב הצנחנים ונתנו להם כוח מחודש להילחם".
שבוע אח"כ נהרג מנשה דוידוביץ' הי"ד ליד איסמעיליה, ממערב לתעלה. שמחה ויגון נמהלו זה בזה, אז כהיום.
'ניהול הסכסוך' הוא המהלך הנכון
אני מתקשה לספור, כי אין שום אפשרות לספור, כמה פעמים שמעתי בשנה האחרונה את הפרשנים המלומדים מסבירים שהמלחמה הנוכחית הוכיחה ש'אי אפשר להתעלם מהשאלה הפלשתינית', ושמדיניות 'ניהול הסכסוך', כך מוכח מהמלחמה הנוכחית, פשטה את הרגל. המלחמה חייבת להסתיים בהסכם מדיני עם הפלשתינים. עד כאן פרשנינו, יונית.
אם יש דבר שהמלחמה הזו לא הוכיחה, זה בדיוק את התיזה הנואלת הזו. אם יש דבר שהמלחמה הזו לא הראתה, זה ש'ניהול הסכסוך נכשל'. אין שום קשר בין המדיניות הישראלית כלפי הרשות הפלשתינית, לבין מלחמת שמיני עצרת. להיפך: אם יש דבר שהוכח סופית, זו חשיבות הפרדת הזירות. מה שקרה בעוטף עזה לא קרה ביהודה ושומרון – בזכות הפרדת הזירות.
ה'ניו יורק טיימס' פירסם השבוע מסמכים של סיכומי 10 פגישות של סינוואר עם פורום הפיקוד העליון של הארגון, שהתגלו במחשב בחאן יונס, החושפים לראשונה כיצד התכונן חמאס למלחמה בשמחת תורה. המסמכים הללו מוכיחים, בין היתר, שהיעד האסטרטגי של החמאס נותר השמדת ישראל. העיתונאי רונן ברגמן, שהיה שותף לכתיבת המאמר ב'ניו יורק טיימס', כתב ביום ראשון ב'ידיעות אחרונות' כי "מי שקורא את הפרוטוקולים לא יכול להתבלבל: לחבר ההנהלה של הפורום יש כוונה אחת בלבד – הם רוצים בהשמדת מדינת ישראל, ומתחילים בפרוייקט הגדול. 'הרף שאנחנו מציבים לעצמנו הוא ריסוק מדינת האוייב. אם האחים בציר ההתנגדות ייכנסו, נוכל להגיע לרף העליון שהוא התמוטטות האוייב ולצד זאת הרף התחתון הוא ריסוק היישות והחזרתה שנים ארוכות לאחור'". למגמה כזו, שהיא האסטרטגיה הקבועה של החמאס והג'יהאד האיסלמי, אין שום קשר לתהליך מדיני כזה או אחר עם הרשות הפלשתינית (שגם היא, באידיאולוגיה, שואפת להשמדת ישראל).
מדיניות ניהול הסכסוך מול הפלשתינים בלי לפתור אותו, ותפיסת הפרדת הזירות בין עזה ליו"ש, הוכיחה את עצמה יותר מכל דווקא במלחמה הנוכחית. טעינו ביחס לרצועת עזה, ואבי אבות הטומאה זו העקירה וגירוש המתיישבים של אריק שרון, הרבה יותר מהסכם אוסלו. טעינו ביחס לחיזבאללה בלבנון בכך שלא יזמנו מלחמה בתנאים נוחים יותר כבר לפני עשור, אבל לא טעינו לגבי הרשות הפלשתינית, בוודאי לא במהלך שהיה הופך אותה למדינה עצמאית אוייבת ועויינת החולשת על מדינת ישראל.
אבל ישנה נקודה חשובה יותר, שאותה חשוב להבין אחרי שנה של מלחמה: המלחמה הזו איננה מול הפלשתינים – אנחנו נלחמים מול איראן, גם בעזה. החמאס בעזה הוא עוד שלוחה איראנית, כמו חיזבאללה, כמו הח'ותים בתימן, כמו אירגוני הטרור בעיראק, כמו כל הכוחות הפרוקסים (למי שעוד לא מבינים את הפירוש - מלחמה באמצעות שליח, מלחמה שבה שני יריבים משתמשים בצדדים שלישיים כתחליף ללחימה ישירה זה בזה). הפרוטוקולים מראים שבכירים באיראן הכירו את תוכנית חמאס. תיעודי הפגישות מציינים כי כולן נערכו בהשתתפותו של יחיא סינוואר ובחלקם נכח אף סגנו, חליל אל-חיה, שאף שימש כשליח המיוחד לשיחות הסודיות עם איראן וחיזבאללה בביירות. לפי המסמכים, סגנו של סינוואר, אל-חיה, דן בחודש יולי בפרטי התוכנית עם מקביליו באיראן. בסיכום הפגישה מ-7 באוגוסט - המסמך האחרון שנחשף בתחקיר ה'טיימס' - דווח כי הנייה אמר לבכיר האיראני איזדי, שחמאס צריך סיוע בפגיעה באתרים רגישים 'בשעה הראשונה' של המתקפה.
בגיליון זה של 'מצב הרוח' מתפרסמת כתבה של סיור שערכתי בתצוגת אמצעי הלחימה של החמאס, שנתפסו הן אצל המחבלים בעוטף עזה, והן בתוך רצועת עזה. יש שם לא מעט כלי נשק איראנים מובהקים – כולל רובים שעליהם מוטבע סמל של משמרות המהפכה האיראניים. כלומר: הרובה הזה הגיע לחמאס ישירות ממשמרות המהפיכה. זאת בתוספת רקטות RPG מתוצרת איראן ולא רוסיה, מרגמות ומקלעים כבדים מתוצרת איראן.
ברגע שהמלחמה היא מול איראן, שהשאיפה להשמדת ישראל היא בסיס קיומה של הנהגת האייתולות, שום הסדר מדיני לא ישנה את המציאות. אולי להיפך – רק יאפשר דריסת רגל איראנית גם ביהודה ושומרון. כבר היום האיראנים מנסים לעשות זאת, לא ממש בהצלחה. ולכן החשיבה צריכה להיות איך מטפלים באיראן, מה הכרחי לעשות, מה אפשר לעשות, ומה לא ניתן לעשות בכוחות עצמנו.
חג סוכות שמח לכל קוראי 'מצב הרוח' ולכל עם ישראל.