היום לפני 70 שנה, התרגשה מדינת ישראל לשמע נפילתו בשבי הירדני של לוחם הצנחנים יצחק ג'יבלי. זה היה במהלך פעולת תגמול שביצעו הצנחנים בפיקודו של אריק שרון, במחנה הלגיון הירדני בכפר עזון שבמערב השומרון, גם כיום אחד הכפרים הפורעים שמשבש את חיי הנוסעים בציר אלפי-מנשה קרני-שומרון קדומים.
הרקע היה רצח של חקלאי בשדה ליד כפר סבא. כפעולת תגמול הוחלט לפעול נגד מחנה עזון של הלגיון הירדני על ידי חיילים מגדוד 890. למשימה נבחרו שבעה לוחמים: אהרן דוידי, מאיר הר-ציון, יורם 'ימו' נהרי, עמירם הירשפלד, אלישע בן-צור, גלעד הראל, ויצחק ג'יבלי.
הפעולה בישרה שינוי במדיניות התגמול של מדינת ישראל: לא עוד פשיטה על כפרים אזרחיים, אלא אך ורק תקיפת יעדים צבאיים מובהקים בעומק שטח האוייב.
הכוח יצא מקיבוץ אייל עם רדת החשיכה, אתמול לפני שנה, כ"ח בסיוון תשי"ד, 29 ביוני 1954. בקרב במחנה נהרגו מספר חיילים ירדניים וג'יבלי נפצע קשה מקליע בבטנו, אך המשיך לתפקד. עם נסיגת הכוח מהיעד ניסו הר ציון ונהרי לפנות את ג'יבלי לשטח ישראל, אך התברר כי הפינוי מעכב את הכוח ומסכן אותו בהיתקלות בתגבורת ירדנית. ג'יבלי דרש מחבריו לגדוד 890, בפיקודם של אהרן דוידי ומאיר הר-ציון, שלא יסכנו את עצמם וינטשו אותו במקום ההיתקלות כשהוא פצוע. בלב כבד השאירו אותו לוחמי הצנחנים בשטח. ג'יבלי נפל בשבי הירדני. על מעשהו זה הוענק לו עיטור העוז כעשרים שנה לאחר מכן, באפריל 1973.
במשך זמן רב לא היה ידוע בישראל על גורלו. אריק שרון, בימים שעוד היה אריק האגדי, החזק והלוחם, ולא הנסוג הרכרוכי, שקבע את העיקרון 'לא מפקירים פצועים בשדה הקרב' כשנפצע בקרב לטרון וחולץ בדרך מקרה, ביקש מהמטכ"ל אישור לבצע פעולות צבאיות למען שיחרור ג'יבלי. מבחינתו, זה היה מבחן מנהיגות, שבו עליו להוכיח שהוא אינו משאיר פצוע בשדה הקרב. אבל היתה פה גם זווית אישית. לפני פעולת עזון סירב אריק לצוות את ג'יבלי לחוליה, משום שאביו של ג'יבלי שכב בבית החולים במצב קשה. ג'יבלי ממש התחנן בפני אריק להשתתף בפעולה, ולבסוף אריק נעתר לתחנוניו. כעת, משנפל יצחק ג'יבלי בשבי, הוחמר עוד יותר מצבו של האב המאושפז ולבסוף הוא לא עמד במתח ונפטר מדום לב.
שרון לא ויתר. במשך ארבעה חודשים הוא יזם שורה של פעולות לחטיפת שבויים ירדנים כקלפי מיקוח. בסופו של דבר הצליחו הצנחנים ללכוד שבעה ירדנים – שאכן שימשו קלף מיקוח להחזרתו של ג'יבלי
הפרשה כבשה את כותרות העיתונים. משרד החוץ הפעיל לחץ כבד על האו"ם ועל הצלב האדום, אבל הירדנים סירבו לשחרר את ג'יבלי. תוכנית לכבוש את בית הכלא בביתוניא, כיום מחנה עופר, ירדה מהפרק כשהתברר שג'יבלי הועבר לזרקא בירדן. שרון הבין שבלי 'קלפי מיקוח' ג'יבלי לא ישוחרר, והחליט לחטוף בני ערובה ירדנים, שישמשו כקלפי מיקוח במשא ומתן להחזרת ג'יבלי לישראל.
שם הקוד שניתן למבצע כולו היה גי"ל, ראשי תיבות של 'ג'יבלי יצחק לחופש'. במבצע הראשון, התחפשו אריק ועוד כמה צנחנים לקציני או"ם וצבעו את הג'יפ שלהם בלבן. שני צנחנים נוספים, שמוליק אומני ואלישע בן-צור התימני, התחפשו לפלאחים ערבים. מפקד השוטרים היה מאיר הר ציון. לוחמים נוספים היו מאיר יעקובי, רן צור, יאיר רוזנפלד מדגניה, אבשה אנצלביץ, וסעדיה אלקיים סופפו – מפקד פלוגה א'. הנהג היה יוסי קורץ מחולדה.
הרעיון היה להודיע לשלטונות הירדנים שנתפשו שני מסתננים ערבים, וישראל מוכנה להחזיר אותם לירדן באמצעות קציני האו"ם ומשטרת ישראל. נקבע שהחזרת המסתננים לידי הלגיונרים תהיה ליד מחסום מוקיבלה בעמק יזרעאל. התוכנית היתה לחטוף באותו מעמד את החיילים הירדנים שיבואו לקבל את פני 'הפלאחים השבים הביתה'. אלא שערנותו של קצין ירדני, שחשד בחבורה המחופשת, שיבשה את החטיפה והקבוצה שבה על עקבותיה בידיים ריקות. המבצע הראשון נכשל.
אבל אריק שרון לא ויתר. במשך ארבעה חודשים הוא יזם שורה של פעולות לחטיפת שבויים ירדנים כקלפי מיקוח. השבוי הירדני הראשון נתפס במארב ליד ג'נין. עוד שלושה נשבו בפעולת תגמול בבית ליקיה במערב בנימין. בסופו של דבר הצליחו הצנחנים ללכוד שבעה ירדנים – שאכן שימשו קלף מיקוח להחזרתו כעבור ארבעה חודשים, בסוף אוקטובר 1954.
גם זו, מסתבר, שיטה לשיחרור חטופים.
"מדינה לא יכולה להשתגע מחיים של לוחם אחד"
עברו 20 שנה. בדיוק לפני חמישים שנה ושבוע, בי"ט בסיוון תשל"ד, 9 ביוני 1974, במהלך החזרת שבויי צה"ל שנלקחו לשבי הסורי במלחמת יום הכיפורים, החזירו הסורים שבוי אחד בארון מתים: סא"ל אבי לניר הי"ד.
מטוסו של לניר, מפקד טייסת מיראז'ים, הופל בשטח סוריה ביום השמיני למלחמה, יום שבת ב' חול המועד סוכות תשל"ד, 13 באוקטובר 1973. משנודע דבר נפילתו בשבי של לניר, נרשמה תכונה ודאגה רבה בצה"ל ובצמרת המדינית של ישראל. חששם גבר משום שבניגוד למנהגם של הסורים להציג בטלוויזיה טייסים ישראלים שנפלו בשבי, לניר לא נראה בפומבי.
הצורך לחלץ את לניר מידי שוביו היה קריטי – בגלל מידע אסטרטגי שהיה לו, מהבודדים בישראל שהיה להם את המידע הזה. מעדותו של סרן עמיחי רוקח, איש צוות אוויר שנפל בשבי יום לפני נפילתו של לניר, התברר כי השניים שוחחו ביניהם בבית חולים סורי, כשהם שוכבים משני עברי פרגוד. לשאלתו של רוקח ענה לניר: "המצב שלי קשה מאוד, יש לי שברים בידיים וברגליים, שברו לי את העצמות".
לניר עונה בשבי הסורי עד מוות – כיוון שנמנע מלמסור את המידע הסודי לשוביו. הוא היה יכול לספר את הידוע לו, ובכך להציל את חייו, כמו שעשה שבוי אחר בידי סוריה באותה מלחמה, שגרם לישראל נזק מודיעיני לדורות. אבל הוא בחר לשתוק, גם במחיר חייו. לאחר מותו הוענק ללניר עיטור העוז. בתיאור הסיבות לעיטור נאמר: "סא"ל אברהם לניר עונה למוות על ידי חוקריו ולא חשף כל מידע. במעשיו אלה גילה סא"ל אברהם לניר ז"ל אומץ לב, נאמנות והקרבה עילאית".
לפני פחות משנה, ממש ערב פרוץ מלחמת שמחת תורה, ראה אור ספרה של יעל ינאי 'אבי לניר – סיפור חיים קצר'. התקדים של עיסקה עם חמאס לשיחרור חייל חטוף היה אז עדיין רק על חייל אחד – גלעד שליט. עיסקה שתוצאותיה ידועות. במסדר כנפיים האחרון של בוגרי קורס טיס, הקריא הרמטכ"ל הרצל הלוי קטעים מתוך הספר. אני הייתי ממליץ לו להקריא את דברי הסיכום שכתב בנו של אבי לניר, נעם: "אבא שלי לא היה קורבן. הוא שילם מחיר על זקיפות קומה. עם כל הטרגדיה, אילו דיבר בשבי הוא היה חוזר לארץ כמי שבגד בכל היקר לו, ולא היה טעם לחייו. היה חשוב כמת. למוות יש משמעות, לאיך שאתה מת יש משמעות מאד גדולה. חיי אדם הם לא ערך עליון. אנחנו חיים בחברה שבחרנו בה, ויש לזה מחירים. מדינה לא יכולה להשתגע – אני נורא מצטער שאני אומר את זה - מחיים של לוחם אחד. בתור חברה הפכנו את השבויים שלנו מגיבורים לקורבנות, ועל זה נשלם מחיר מאד מאד כבד..."
וזה נכתב, כאמור, בשלהי השנה הקודמת, על סף חגי תשרי השנה – אבל אקטואלי גם מאז שמחת תורה.
'המערך' של פעם מול זה של היום
לא ברור לי למה המפלגה המאוחדת של העבודה ומרצ בחרה בשם 'הדמוקרטים'. הרי יש להם כבר שם היסטורי נוסטלגי שיעורר געגועים עזים אצל רבים: המערך!
המערך, לדור הצעיר שלא ידע ולדור המבוגר שאולי שכח, היה איחוד ברשימה משותפת של מפלגת העבודה ומפ"ם, כיום ה'מ' של מרצ, במשך 15 שנים, מאז נוסדה ב-20 בינואר 1969, לקראת הבחירות לכנסת השביעית, ועד שפורקה ב-13 בספטמבר 1984 כשקמה ממשלת האחדות אחרי הבחירות לכנסת ה-11. 9 שנים מתוכן, בשנים 1969-1977, היה המערך מפלגת השלטון, עד למהפך הראשון במאי 1977.
היה היתה מפלגה – החודש לפני 40 שנה. מטה המערך במלון 'פאלאס' בתל אביב, ביום הבחירות לכנסת ה-11, כ"ג תמוז תשמ"ד, 23 ביולי 1984. צילום: יעקב סער, לע"מ
במחשבה שניה – השם 'המערך' באמת לא מתאים. כי 'המערך' ההיסטורי היה מורכב ממפלגה מרכזית ציונית-חלוצית שבנתה את המדינה, שהכירה במלוא עומקה בערך ההתיישבות, ודגלה בתפיסה שההתיישבות היא שקובעת את הגבול (מפלגת העבודה היתה גם היא איחוד של שתי מפלגות, מפא"י ואחדות העבודה, שלשתיהן מתאימה ההגדרה הזו). מפ"ם, הקטנה לאין ערוך ממפלגת העבודה, מפלגה שמאלנית קיצונית, היתה ה'נגרר' בחיבור שבין שתי המפלגות, שהדבר המאחד אותן היתה השקפת העולם הכלכלית-סוציאליסטית.
עדות להבדל הגדול אז בין שתי המפלגות, היה בדיון בכנסת בערב פסח תשל"ב, בי"ב בניסן 27 במרץ 1972. באותו יום קיימה הכנסת דיון פגרה מיוחד בנושא אקטואלי מאד: "התעמולה נגד ההתנחלות בחבל עזה ובפיתחת רפיח והצורך הלאומי הדחוף להרחיב את ההתנחלות ולהגבירה". השר ישראל גלילי השיב לדוברים בשם הממשלה, תוך שהוא מתפלמס עם שותפיו ל'מערך' – אנשי מפ"ם:
"המדיניות של הממשלה בזכות ההתנחלות ברורה לחלוטין. היא מדברת גם על היאחזויות וגם על יישובי קבע. המדיניות הזאת נובעת קודם כל מן האידיאולוגיה הציונית הסוציאליסטית. אנו רואים בהתנחלות כורח ביטחוני, מתן ממד של עומק ואיתנות לאחיזתנו בארץ. היא פרי ההכרה שגבולות השלום ייקבעו במשא ומתן, ובאין שלום אנו מחזיקים בכל קווי הפסקת האש.
"אך אין להניח את המצב בוואקום. אין להניח לזולתנו ליצור עובדות שליליות. ההתנחלות היא בעלת ערך חינוכי. נודע לה משקל מדיני, ואינני מכיר אף התנחלות אחת שהיא נטולת ערך בטחוני, פעם פחות, פעם יותר... אשר לרצועת עזה, עלי להדגיש כי ההחלטות בדבר התנחלויות ברצועת עזה נתקבלו בסמוך לסיומה של מלחמת ששת הימים... קמו ישובים ברצועת עזה, ולא היה עליהם עירעור מצד גורמי הקואליציה, גם לא מצד הקיבוצים של מפלגת הפועלים המאוחדת... אכן, הסטטוס של רצועת עזה טרם נקבע במפורש ובמחודד, כשם שעד עתה לא קבענו סטטוס של שטחים אחרים, פרט לירושלים אשר חוברה לה יחדיו. אבל חזקה על חברי מפלגת הפועלים המאוחדת שהם יודעים, ואם אינם יודעים, ראוי להזכיר להם, כי אסור להשאיר את הדבר הזה באי הבנה שבכל ההחלטות של הממשלה, שהיא קבעה בהן הנחיות למשא ומתן עם גורמים אחרים, נאמר כי רצועת עזה תהיה חלק ממדינת ישראל".
היום המציאות הפוכה. הגורם הדומיננטי באיחוד המפלגות הוא מרצ – האיחוד של מפ"ם עם רצ (התנועה לזכויות האזרח) שהקימה אשת השמאל הקיצוני שולמית אלוני. הם אלו שנותנים את הטון, הם אלו שקובעים את הקו המדיני של המפלגה המאוחדת. לכן אין להתפלא, שבבחירות 1969 קיבל 'המערך' 56 מנדטים, ואילו היום, ביום טוב של סקרים מחייכים, מקבלת המפלגה המאוחדת 5-6 מנדטים.