רונן בר, כמו כל קודמיו בתפקיד, מפקד על שני גופים שונים בתכלית, שאין ביניהם שום דימיון, למרות ששניהם נקראים 'שב"כ'. הראשון, הראוי לכל הערצה, מטפל בטרור הערבי ומשיג הישגים מדהימים של הורדת סף הטרור לרמה של אפס מוחלט. זה השב"כ שבלעדיו שום אזרח ישראלי, ובוודאי תושב יו"ש, לא היה מסוגל לחיות את חייו בשלווה ביטחונית. הוא זה שבכל שבוע מפרסם הודעות מדהימות ממש על סיכולי פיגועים שהצילו חייהם של עשרות או מאות ישראלים.
השני הוא החטיבה היהודית, שאופיו וסגנונו ודעותיו של העומד בראשה נחשפו השבוע בהקלטות השונות בשיחות שלו עם מפקד ימ"ר ש"י נצ"מ אבישי מועלם (שנמצא כרגע בחופשה כפויה בגלל חשדות שעדיין לא הוכחו). השב"כ הראשון ראוי לכל התשבחות וההערצה על תרומתו לביטחון המדינה. השב"כ השני ראוי לגינויים ולחרפות. אין שום דמיון בין שב"כ א' לשב"כ ב'.
ההקלטה שהודלפה חושפת את עומק המחלוקת שהיתה בין המשטרה לשב"כ ב'. שמיעת ההקלטה חושפת, בין השורות, שראש החטיבה היהודית בשב"כ ביקש בפועל ממפקד ימ"ר ש"י (ימ"ר - היחידה המרכזית, יחידת חקירות ומודיעין במחוזות השונים של המשטרה, שתפקידה לטפל בפשיעה החמורה בתחום המחוז), שיפעל בניגוד למדיניות של השר הממונה, וגם לפעול בניגוד לחוק. בן גביר עצמו, אגב, משוכנע באופן מוחלט, וכך גם התבטא בשיחות עם חברים, שהרדיפה אחרי נצ"מ מועלם נבעה כולה מרצונו למלא אחרי מדיניותו שלו.
כבר לפני שנה, כשבן גביר החליט למנות את מועלם לתפקיד – הוא כיהן כממלא מקום ימ"ר ש"י – המפכ"ל דאז ניסה לטרפד את המינוי בנימוק המדהים: "השב"כ והצבא מתנגדים". בן גביר התקשה להתגבר על תדהמתו: מה זה השב"כ והצבא מתנגדים? הרי לפי החוק, המפכ"ל הוא זה שממליץ על מינוי קצין בכיר, והשר מאשר. מה שייכים כאן הצבא והשב"כ? המשך דבריו של שבתאי חיזק את התדהמה: "השב"כ עומד על הרגליים האחוריות, וזה לא טוב לקשר שלנו מולם". בן גביר התעקש, וכפה את המינוי על המפכ"ל, באיום שאם מועלם לא ימונה לתפקיד, הוא, השר, לא יאשר שום מינוי משטרתי שיציע המפכ"ל.
נצ"מ מועלם הרגיז את השב"כ, לא רק בגלל שסירב לבצע מעצרים ללא ראיות כפי שגם נחשף בתמלולים, וכפי שגם מחייב החוק, אלא גם כי בסדר העדיפויות שלו טרור בקבוקי התבערה והאבנים היה בעדיפות קודמת לכתיבות גרפיטי של נערי ונערות גבעות למיניהם. בקבוקי תבערה, בניגוד לציורי גרפיטי, מסכנים חיים. זה היה שורש המחלוקת בין המשטרה למפקד ימ"ר ש"י נצ"מ מועלם. גורמים שהשתתפו בישיבות עם ראש החטיבה היהודית בשב"כ זוכרים איך הוא כל הזמן דיבר על 'מתנחלים, מתנחלים, מתנחלים', אפילו בלי לנסות להבחין בין הרוב המוחלט של המתנחלים שומרי החוק, לבין קומץ פורעים שהם קומץ אפילו בקרב דיירי הגבעות.
באחד הדיונים שעסקו בנוער הגבעות, כאילו זו הבעיה הביטחונית הקשה ביותר במדינה, השמיע ראש השב"כ מונח חדש: 'פיגוע גרפיטי'. ואף אחד לא צחק. לכל הדעות אין דבר כזה שנקרא 'פיגוע גרפיטי'. יש פיגוע רצח, יש פיגוע יריות, יש פיגוע אבנים. יש פיגוע בקבוקי תבערה. מה זה 'פיגוע גרפיטי'? ומה שיותר מעניין הוא ש'פיגוע גרפיטי' יוחס רק ליהודים. שום ערבי שצייר כתובות לאומניות על קירות בתים, לא נעצר בעוון 'פיגוע גרפיטי'. המשטרה בקושי חוקרת מקרים כאלו.
סנ"צ מועלם לא היה מוכן לקבל הנחיות דוגמת "לך תעצור את א', כי לדעתנו הוא גורם שמתסיס את השטח. הוא כנראה ביישוב X". באחד המקרים הוא נדרש על ידי השב"כ לעצור אדם שהיה בניחום אבלים. מועלם אמר לשב"כ: "אני לא מוכן לעצור אדם בסוכת אבלים. אני יודע איזה בלגן זה ייצור, כשהבלשים שלי ייכנסו פתאום לסוכת אבלים. זו לא פצצה מתקתקת. זה לא בן אדם שאני חייב לעצור אותו עכשיו. לא יקרה שום דבר אם הבן אדם ייעצר בזמן אחר, גם אם הוא צריך להיעצר, ולא בטוח שהוא צריך להיעצר". הוא הטיח בגלוי באנשי השב"כ: "אני לא יס-מן שלכם. אני לא הזרוע הביצועית שלכם".
מועלם, כמפקד ימ"ר ש"י, החליט לטפל בתופעה שהמשטרה נמנעה מלטפל בה: האנרכיסטים שמסייעים לפשיעה הפלשתינית ביו"ש. בשיחות שלו עם המחלקה היהודית בשב"כ אמר להם מועלם: "פשיעה לאומנית זה לא רק נערי גבעות. יש לנו אנרכיסטים בדרום הר חברון. אנרכיסטים שמרביצים לרועי צאן יהודים, ומנסים לתקוף אותם. צריך לטפל בהם. מועלם הקים צוות מיוחד בתוך הימ"ר לטיפול בתופעה, למרות התנגדות ראש החטיבה היהודית בשב"כ.
שלא יהיה ספק: מי שמרסס כתובות הסתה הוא עבריין שרשויות החוק צריכות לטפל בו, אבל הוא לא מחבל שביצע פיגוע. אין שום השוואה בין שני סוגי העבריינות הזו. אם ישנם נערי גבעות שעוברים על החוק, רשויות החוק צריכות לטפל בהם, לא השב"כ. אם ישנם פושעים בין נערי הגבעות שמבצעים פיגועים של פגיעות בגוף וברכוש, הם לגמרי עבריינים שחייבים לטפל בהם בכל הכוח. אי אפשר להשוות אותם למציירי גרפיטי. מי שיקדיש מרץ וכוחות במלחמה ב'טרור גרפיטי' יחמיץ תוכניות לפיגועים אמיתיים. כבר היה פעם, לפני 30 שנה, סוכן שב"כ מסית ומדיח שהוביל רדיפות אחרי הגורמים הלא עבריינים בהתנחלויות. זה הסתיים ברצח ראש ממשלה שביצע חברו הקרוב יגאל עמיר.
כששר החוץ האמריקני, האיש החזק בעולם, בכה בנתב"ג
נשיא אמריקני, רפובליקני אוהד ישראל מיסודו, דוחף למשא ומתן עם האוייבת המרה ביותר של ישראל, תוך התעלמות מהסכנות הביטחוניות שההסכם מעורר לישראל.
נשמע מוכר? זה לא קרה השבוע, אלא בדיוק לפני 50 שנה: המשבר הקשה הראשון בין ישראל וארה"ב מאז מלחמת ששת הימים.
בחודש ניסן תשל"ה, מרס 1975, פעל שר החוץ האמריקני הנמרץ, הנרי קיסינג'ר, להביא להסכם ביניים בין ישראל ומצרים. זה היה שנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים, שנתיים לפני ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים סאדאת בישראל, שנראה אז כמשהו דמיוני ולא מציאותי.
השיחות נתקעו עד מהרה במכשול בלתי עביר. ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, דרש שמצרים תכריז על ביטול מצב הלוחמה מול ישראל, תמורת נסיגה חלקית נוספת בסיני, שכללה את שדות הנפט באבו-רודס. סאדאת סירב לדרישה. קיסינג'ר תמך בעמדה המצרית: נסיגה ישראלית בלי ביטול מצב הלוחמה.
יצחק רבין ראש הממשלה עם שר החוץ האמריקני קיסינג'ר, ספטמבר 1974. צילם: משה מילנר, לע"מ
שבוע לפני חג פסח, בט' בניסן תשל"ה, 21 במרס 1975, התכנסה הממשלה בליל שבת – אחת הישיבות הבודדות עד אז בליל שבת – כדי להחליט אם לקבל את הדרישה האמריקנית. מי שסיבך את המצב היה נשיא ארה"ב בעצמו, ג'ראלד פורד, רפובליקני שנחשב לאוהד ישראל, ששלח לרבין איגרת תוקפנית, ובה נכתב כי "ישראל טועה בנקטה עמדה קשוחה... כשלון השיחות יחייב את ארצות הברית להערכה מחודשת של מדיניותה במזרח התיכון". רבין הקריא את האיגרת של פורד בישיבת הממשלה, וסיכם: "אין לנו אפשרות להיכנע לאולטימטום". כל השרים הסכימו איתו.
כמה דקות אח"כ נקרא שגריר ישראל בארה"ב שמחה דיניץ ז"ל, שהשתתף בישיבה, אל הטלפון. מעבר לקו היה הנרי קיסינג'ר, שביקש מדיניץ שלא יקריאו לממשלה את האיגרת של פורד.
"מאוחר מדי", ענה דיניץ. "כבר קראנו אותו".
קיסינג'ר היה המום: "אוי, איזו טעות. לא חשבתי שהישיבה תימשך זמן כה רב. הרי זה ליל שבת".
מסתבר שמכתבו של הנשיא פורד לא נועד ללחוץ על ממשלת ישראל, אלא היה נוסח של גינוי מוכן מראש, אם הממשלה תחליט להשעות את השיחות. אבל קיסינג'ר טעה בחישוב לוח הזמנים, והמכתב הגיע לפני החלטת הממשלה – ובכך גרם בעצם להחלטת הממשלה נגד עמדת הנשיא. טעות פטאלית של נשיא אמריקני לא נבון ושר חוץ נמרץ מדי, שטעה בחישוב הזמנים, והביא לתוצאה הפוכה מזו שקיווה לה.
קיסינג'ר החליט להשעות את המשך השיחות.
במוצאי שבת, כשהגיע קיסינג'ר לשדה התעופה בן גוריון כדי לצאת מהארץ, המתינו לו בנתב"ג ראש הממשלה יצחק רבין ושרי הממשלה, כדי להיפרד ממנו, בניגוד למקובל. רבין וקיסינג'ר נשאו דברים בפני התקשורת. כשקיסינג'ר אמר ש"לא היה לנו יעד אחר לבד מזה שהצעירים באיזור זה יוכלו לגדול כאן בלי חשש מלחמה. ועם צאתנו מן האיזור, אנו מאחלים לעמה של ישראל כל טוב והצלחה" - זלגה דמעה מזווית עינו של קיסינג'ר הנרגש והוא מחה אותה בחשאי במטפחת.
רחש עבר בקרב העיתונאים שצפו במחזה. "באלוהים, הוא בוכה!", קרא אחד הכתבים.
מרווין קאלב, אחד מן העיתונאים הקרובים ביותר לקיסינג'ר, עמד בקרב קהל העיתונאים והביט במחזה בפליאה. "מעולם לא ראיתי אותו במצב כזה", אמר לאחר מכן.
דמעה נוספת ניגרה על פניו של קיסינג'ר ונטפה על צווארון חולצתו. הוא הפסיק לרגע כדי למחות את הדמעות וניסה להסתיר בכיו. באותן שניות דרמטיות, חשו הצופים ועמם אנשי הצוות, הישראלים והאמריקנים שעמדו בקהל, אי נוחות בולטת. הם תקעו את מבטם באדמה כאילו ביקשו להימלט מן המחזה שהתחולל לעיניהם. זה היה באמת מחזה בלתי שיגרתי לחלוטין: הסוּפר דיפלומט, האיש שהחזיק בידיו את גורל העולם - עמד ובכה...
רבות נכתב על הסיבה שגרמה לאותן דמעות שחנקו את גרונו של שרי החוץ האמריקני. היו שראו בהן 'דמעות תנין', כעין הצגה של סנטימנטליות מזוייפת שנועדה ליצור רושם מוטעה. אולם, גם מתנגדיו של קיסינג'ר מודים שאין להניח כי מזכיר המדינה האמריקני הזיל דמעה כחלק מ'תכנית הטעיה'. רבים בישראל שהיו בשדה התעופה באותו מעמד העריכו כי הדמעה הסנטימנטלית לכאורה היתה דמעת זעם כאילו באה לאמור: "אתם הבאתם אותי למצב אומלל זה!"
קיסינג'ר הצליח בסופו של דבר להשלים את המשפט: "ואני רוצה להודות במיוחד לידידי ראש הממשלה על הידידות שהפגין כלפינו בעת הדיונים, ועל המסירות שהדריכה את כל מעשיו. תודה". הוא לחץ את ידו של ראש הממשלה בכוח רב, לחיצה ממושכת. לאחר מכן, פנה לאחור - וצעד לעבר המטוס. (התיאור לקוח מתוך הספר 'קשר K' שכתבו חזי כרמל וג'ודי קיפר, עמ' 96).
זעמו של קיסינג'ר על ממשלת ישראל גאה, כיוון שארה"ב ראתה בהסכם הישראלי-מצרי גורם מפתח ליציבות במזרח התיכון. בי"ב בניסן תשל"ה, 24 במרס 1975, הכריז נשיא ארצות הברית ג'ראלד פורד (נשיא שמעולם לא נבחר לכהונתו, אלא הגיע אליה אחרי התפטרות קודמו ריצ'רד ניקסון) על 'הערכה מחודשת' של מדיניות ארצו למזרח התיכון. המשמעות המיידית הייתה הקפאה של משלוחי נשק מארה"ב לישראל, כולל הקפאת דיונים בבקשות רכש של נשק וחימוש מצד ישראל והסרת 'המטריה הדיפלומטית' האמריקנית לישראל.
היתה זו אחת התקופות הקשות ביחסי שתי המדינות. קיסינג'ר שאף באותה עת לשפר את יחסי ארה"ב עם מצרים, שנתפסה באותה העת כמדינה החשובה ביותר בעולם הערבי – ולכן את אשמת כישלון השיחות תלה בישראל. ארה"ב יצאה בכוח נגד ישראל, כשהיא מתעלמת מאירועים אחרים שהתרחשו באותו חודש. למחרת הכרזתו של פורד על 'הערכה מחדש', נרצח בריאד פייסל מלך סעודיה בידי אחד מקרובי משפחתו, ועורר מחדש את שאלת התבונה לבסס הסכם עם מימשל שכולו מבוסס על שלטון של אדם יחיד, שהיום הוא כאן ומחר מי יודע.
כעבור שבועיים וחצי, בב' באייר תשל"ה, 13 באפריל 1975, הותקף בביירות אוטובוס פלשתיני בידי אנשי הפלנגות הנוצריים של משפחת ג'ומייל. התקרית פתחה את מלחמת האזרחים עקובת הדמים בלבנון שנמשכה כ-15 שנה, ושיסעה את לבנון למעשה עד היום. גם המלחמה האחרונה בין ישראל לחיזבאללה היא תולדה של אותה תקרית לפני 50 שנה. האמריקנים לא נזקקו להרבה הוכחות כדי להבין שהמדיניות הישראלית היא הגורם השולי ביותר בהיעדר יציבות במזרח התיכון.
יעברו שנתיים עד שאחד מבכרי המימשל האמריקני, וויליאם קוונדט, יכתוב בספרו 'עשור של החלטות' שיצא לאור בשנת 1977: "הטיעון הישראלי אכן נראה מתקבל על הדעת – חלף ויתורים כלכלים וטריטוריאליים חשובים, אין ישראל מבקשת אלא שמצרים תתנער מלוחמות. מדוע תביעה זו בלתי הגיונית או בלתי גמישה? האמנם על ישראל לסכן את בטחונה תמורת פחות מזה? טיעונו של קיסינג'ר נגד ישראל, היה משכנע פחות לדידם של אמריקנים רבים..." (עמ' 288).
אני כבר סקרן לקרוא מה יכתבו אנשי המימשל הנוכחי בזיכרונותיהם בעוד שנתיים.
רק אחרי חצי שנה, בחודש אוגוסט 1975, אחרי שגם ישראל וגם מצרים התגמשו, הושג 'הסדר הביניים' עם מצרים ויחסי ישראל וארה"ב שבו למסלולם הידידותי.
חשוב לציין ציטוט אחד מתוך ספרו של יצחק רבין 'פנקס שירות' (עמ' 460) בתיאורו את הפרשה, לתשומת ליבו של ראש האופוזיציה יאיר לפיד: "יום שישי אחר הצהריים, 21 במארס. טילפנתי לח"כ מנחם בגין, ראש האופוזיציה: 'אין אנו יכולים לקבל את ההצעות המצריות. הממשלה תתכנס. אמליץ לא לקבל את ההצעות. רציתי שתדע לפני ההחלטה'.
'האופוזיציה תתייצב לימין הממשלה!', הבטיח מר בגין".
ההישג שרבין השיג – וביטל
המשבר בין ישראל וארה"ב הסתיים בתום כחמישה חודשים, כאשר ישראל הסכימה להגמיש את עמדותיה בשיחות מול מצרים, והסכם הביניים הושג בקיץ אותה שנה. גם קיסינג'ר ויתר, וחתם ב-1 בספטמבר עם שר החוץ הישראלי יגאל אלון על הסכם ביטחוני-כלכלי סודי עם ממשלת רבין, שהרחיב משמעותית את התמיכה האמריקנית, כולל נכונות למכירת מטוסי אף-16 וטילי קרקע-קרקע ארוכי טווח מסוג 'פרשינג'. בהסכם הזה היה עוד סעיף משמעותי מאד: ארה"ב לא תכיר באש"ף ולא תנהל עמו מו"מ, כל עוד לא יכיר אירגון זה בזכות קיומה של ישראל ויקבל את החלטת מועצת הביטחון 242. הסעיף הזה התבטל מאליו כאשר רבין עצמו, בכהונתו השניה כראש ממשלה, הכיר באש"ף ולחץ את ידו של ערפאת – בבית-הלבן.
כשאביגדור יצחקי ז"ל ניסה למנוע את ההתנתקות
מילים רבות של שבח נשמעו השבוע על יו"ר מפעל הפיס, אביגדור יצחקי ז"ל, שהלך בסוף השבוע שעבר לעולמו. יצחקי מילא מספר תפקידים והיה גם במערכת הפוליטית, כמנכ"ל משרד ראש הממשלה אצל אריק שרון שר"י, ואח"כ כחבר הכנסת מטעם מפלגת 'קדימה'.
אני רוצה לספר על ניסיונו של יצחקי למנוע את עקירת גוש קטיף, כשנחשף לתוכניתו של שרון לפני שהציבור שמע על כך.
יצחקי התנגד לתוכנית ההתנתקות, וכנראה גם היה מודע לסיבה האמיתית של שרון לעקור את גוש קטיף – הרצון להוריד מעצמו כתב אישום ואולי גם כלא. בניסיון להציל משהו מהיישובים, יזם מהלך עצמאי. ב-ד' בשבט תשס"ד, 27 בינואר 2004, הוא זימן ללשכתו כמה מראשי מועצת יש"ע, והעלה בפניהם הצעה מפתיעה: תסכימו לפינוי 3 יישובים ברצועה – נצרים מורג וכפר-דרום – ועוד ארבעה יישובים בצפון השומרון – גנים, כדים, חומש ושא-נור, ובתמורה יועבר חוק ברוב של 75 ח"כים לפיו לא יפונו יישובים נוספים עד הסדר הקבע. יצחקי ניסה לשכנעם כי אם יסכימו להורדת נצרים, כפר דרום ומורג, הוא 'יעשה כל שביכולתו', על מנת להציל את שאר ההתנחלויות בגוש קטיף.
אביגדור יצחקי ז"ל (במרכז) כשכיהן כמנכ"ל משרד ראש-הממשלה, מבקר בעמונה שמעל עפרה – היישוב שנעקר - עם ראש המועצה דאז פנחס ולרשטיין, חול המועד סוכות תשס"ב. צילום: חגי הוברמן
לא במקרה נקב יצחקי ביישובים הללו. נצרים מורג וכפר דרום, שלושת היישובים הכי ותיקים בגוש קטיף (הם היו היאחזויות הנח"ל הראשונות שהוקמו ברצועת עזה אחרי מלחמת ששת הימים בטרם אוזרחו), היו אלו שמחוץ לכל גוש יישובים ברצועה: גוש קטיף בדרומה, וגוש היישובים בצפונה (אלי סיני, ניסנית, דוגית). ארבעת היישובים בצפון השומרון היו היישובים שתוכננו להיעקר בתוכנית ההתנתקות. יצחקי קיווה שהסכמת ראשי המתיישבים לעקירת שבעה יישובים בלבד, תשכנע גם את שרון להסתפק בכך ולא לעקור את גוש קטיף כולו – וקיווה, כנראה, שגם המערכת המשפטית, ובעיקר היועץ המשפטי דאז מני מזוז, יראו בכך עילה מספיקה לסגור את התיקים נגד שרון.
ראשי מועצת יש"ע, שבשלב זה עוד לא היו מודעים לתוכנית הגדולה של שרון לעקור את כל יישובי חבל עזה ולסגת מהרצועה, לא העלו על דעתם שיצחקי פועל על דעת עצמו בלי אישור מה'בוס', והחליטו להרוג את ההצעה באמצעות חשיפתה בתקשורת בו ביום. יצחקי נאלץ להודות, שהצעתו איננה על דעת ראש-הממשלה.
שבוע אח"כ, בי' בשבט תשס"ד, 2 בפברואר 2004 הטיל שרון בראיון לעיתון 'הארץ' את הפצצה שהרעידה את כל המדינה: הוא החליט לפנות את כל יישובי גוש-קטיף עד האחרון שבהם, ואת ארבעת יישובי צפון השומרון שהיו גם בהצעתו של יצחקי: גנים, כדים, חומש ושא-נור.
האם הסכמה של ראשי מועצת יש"ע לעקירת שלושת היישובים ברצועה וארבעת היישובים בצפון השומרון, היתה מצילה את גוש קטיף כולו? – היסטוריונים שייחשפו בעתיד לכל המסמכים בוודאי יתווכחו בשאלה הזו, שלעולם לא תהיה לה תשובה ברורה. ברור שאידיאולוגית, מועצת יש"ע לא היתה יכולה לתת יד לעקירת יישובים, בעיקר כשהתוכנית הגדולה, עקירת כל יישובי חבל עזה, לא היתה ידועה לציבור, ותירוץ של 'נעקור 7 יישובים כדי להציל את השאר' לא היה עולה על הדעת.