איך משחררים חיילים ישראלים המתייסרים בידי אוייב אכזר מכל, שלא מוכן לשום עיסקה? איזה מנופי לחץ אפשר להפעיל על אוייב אכזרי כזה?
מדינת ישראל מגיעה לעיסקה לשיחרור החטופים משבי החמאס, אחרי שוויתרה על מנופי הלחץ ההכרחיים על החמאס, שיכלו להביא לעיסקה בתנאים הרבה יותר נוחים לישראל – כמו הסיוע ההומניטרי הזורם לרצועה כמעיין המתגבר.
הדילמה שמדינת ישראל מתחבטת כבר למעלה משנה לגבי החטופים בידי החמאס, ואשר לפי דיווחים השבוע – נכון לשעת כתיבת שורות אלו – עומדת כנראה בפני התפתחות משמעותית, עמדה בפני מנהיגי המדינה בדיוק לפני 70 שנה – מול שלטונות סוריה, מדינה שמזה שבועיים נמצאת בכותרות העיתונים.
וגם לפני 70 שנה – איך אפשר שלא? – ברקע האירועים עמדה מתיחות ממושכת בין ראש הממשלה לשר הביטחון שלו, שהסתיימה לבסוף בהחלפת שר הביטחון.
השבוע לפני 70 שנה, אור לי"ד בכסלו תשט"ו, הלילה שבין 8 ו-9 בדצמבר 1954, התבצע 'מבצע צרצר' בתל-עזזיאת שבצפון רמת הגולן, שם שעתיד יהיה להתפרסם 13 שנים אח"כ במלחמת ששת הימים. חמישה לוחמי הצנחנים חצו את הגבול, כדי להחזיר לפעולה מתקן ציתות לקו טלפון בתל החולש על עמק החולה. אלא שהחמישה עלו על מארב סורי ונפלו בשבי. הפרשה נכנסה לזיכרון הלאומי בגלל התאבדותו של אחד הלוחמים, רב"ט אורי אילן, בעקבות עינויים קשים שעבר וסירובו למסור מידע לאוייב. בפתקים שהחביא בגופו ונמצאו אחרי החזרת גופתו הוא ניקב את המילים הבלתי נשכחות 'לא בגדתי'.
במאמץ להחזיר את החיילים, אישר שר הביטחון דאז פנחס לבון לרמטכ"ל משה דיין, לחטוף לצורכי מיקוח מטוס צבאי סורי, אם יחצה את הגבול או יתקרב אליו. הרעיון היה להשתמש בנוסעי המטוס כבני ערובה עד להחזרת חמשת השבויים (זה היה לפני התאבדותו של אורי אילן הי"ד). אבל משה דיין התחכם: הוא הורה לחיל האוויר, בניגוד לעמדת השר לבון, לחטוף מטוס סורי אזרחי בתחום הפיקוח הישראלי – גם אם איננו טס מעל טריטוריה ישראלית.
בי"ז בכסלו תשט"ו, 12 בדצמבר 1954, קרבו שני מטוסי קרב של חיל-האוויר הישראלי לעבר מטוס סורי אזרחי מדגם דקוטה שטס באזור הפיקוח האווירי של ישראל, והיה בדרכו מדמשק לקהיר. הטייסים הישראלים הורו לטייס המטוס הסורי בסימנים מוסכמים לנחות בשדה התעופה לוד. במטוס היו חמישה נוסעים: אמריקני אחד ששוחרר מיד, ארבעה סורים וכן חמישה אנשי צוות.
דובר צה"ל הוציא הודעה רשמית שמסרה כי "מטוס נוסעים סורי נתגלה בתוך תחום הטיסה האסור, לאורך רצועת החוף של מדינת ישראל. מטוסי חיל-האוויר הישראלי המריאו לקראתו ולפי דרישתם נחת בשדה התעופה בלוד, והנוסעים עם הצוות נעצרו לחקירה". זו היתה כמובן חצי אמת.
מסמכי ארכיון המדינה מספרים, כי "בישיבת הממשלה ב-19 בדצמבר, מסר שר הביטחון פנחס לבון כי ההוראה ליירט מטוס סורי צבאי, ניתנה כדי למנוע את רצח חמשת החיילים השבויים, או 'הסתבכות אחרת'".
מי שזעם על המעשה היה ראש הממשלה דאז משה שרת, שהתנגד נמרצות להחזיק במטוס ובנוסעיו כבני ערובה, והורה לשחרר את המטוס והנוסעים – משיקולים הומניטריים. על פי מסמכי ארכיון המדינה, אמר שרת בישיבת הממשלה כי "המטוס לא היה מעל לטריטוריה ישראלית; הוא היה בתחומי אזור הפיקוח (control Area) של נמל האוויר של לוד. מה פירוש הדבר - יש הסכם בינלאומי, יש איגוד בינלאומי המסדיר את הטיס האזרחי... לא היה כל ספק בדבר שאין לדרוש ממטוס, הנכנס לאזור הפיקוח על נמל אוויר שלנו, לרדת (הכוונה לנחות – ח"ה). אין באיזה אופן שהוא להגביל את חופש טיסתו, מה אפשר לעשות? אפשר להתאונן לאיגוד הבינלאומי..."
שרת לא הסתפק בדבריו בישיבת הממשלה, ושיגר שלושה ימים אחר-כך מכתב אישי ותקיף במיוחד אל לבון. במכתב באו לידי ביטוי היחסים המתוחים והחשדנות הרבה בין ראש הממשלה שרת למערכת הביטחון בראשות לבון, כמו גם לחילוקי הדעות העמוקים בין שר הביטחון לבון לבין הרמטכ"ל משה דיין. שרת תקף במכתבו את ראשי הצבא הסבורים כי "מדינת ישראל רשאית – או אפילו מחוייבת – לנהוג בתחום יחסיה הבין-לאומיים לפי החוקים השוררים בג'ונגל...", והבהיר כי "אין בדעת הממשלה לסבול גילויים כאלה של 'מדיניות עצמאית' בקרב מערכת כוחות הביטחון".
על פי הנחיית שרת, המטוס על נוסעיו שוחררו כעבור יומיים בלי שיחרור החיילים. ענוותנותו של משה שרת אמנם לא החריבה את ביתנו, לא שרפה את היכלנו, ולא הגליתנו מארצנו, אבל גרמה ייסורים רבים לחיילים ואובדן חיים של אחד מהם. ההחלטה עוררה על שרת ביקורת רבה והמתיחות בינו לבין שר הביטחון לבון גברה. בסופו של דבר, ובגלל סיבות רבות נוספות, התפטר לבון מתפקיד שר הביטחון ב-2 בפברואר 1955 ודוד בן גוריון חזר לתפקיד.
עוד קודם לכן, ארגונים בינלאומיים הציעו לח"כ פייגה אילנית, אמו של אורי אילן לפעול לשחרורו, בשל היותה של אילנית חברת מפ"ם. היא הסכימה, ובלבד שהשחרור יהיה "לא לבד. אורי ישוחרר עם כולם". בסוף כולם שוחררו לאחר כשנה ורבע בשבי – חוץ מאורי.
שיא החרמון איננו סורי
בג' בסיוון תשכ"ז, 11 ביוני 1967, יומיים אחרי שהסתיימה מלחמת ששת הימים, פירסם עיתון 'הצופה', בטאון המפד"ל, בכותרתו הראשית: "הרמה הסורית בידי כוחות צה"ל". זה לא היה העיתון היחיד שהשתמש בשם 'הרמה הסורית'. כך כונתה רמת הגולן עד אז, במשך 19 שנה, מאז תום מלחמת העצמאות, כשהסורים שלטו ממרומי הרמה על עמק החולה וחלקו הצפוני של נהר הירדן, כולל מזרח הכינרת.
עם חזרת צה"ל לפיסגת החרמון, ראוי למחוק את השם 'החרמון הסורי', ולשוב לאחד השמות העבריים: שיאון כהצעת זאב וילנאי, או 'כתר החרמון' כשירו של זאב ז'בוטינסקי. או אולי גם 'ראש החרמון', על פי שיר הילדים הנשכח של אנדה עמיר-פינקרפלד
אבל כבר באותו שבוע, באופן טבעי, חזר לשימוש השם המקורי 'רמת הגולן'. כבר למחרת, בד' בסיוון 12 ביוני, ב'על המשמר', בטאון השמאל הישראלי, העיתון המפלגתי של מפ"ם (זו האות מ' במונח מרצ) פירסם הכתב הצבאי של העיתון אריה נאור (לימים מזכיר הממשלה בממשלת בגין, שהגיע מהימין האידיאולוגי – אחיינו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל), מאמר שכותרתו 'אל הרמה הסורית', אבל בו הוא כותב: "לפני דקות אחדות הגיעה פקודה לכוננות מיידית לתזוזה. לאן? איש אינו יודע את המקום המדוייק, אך הכול יודעים את היעד: רמת הגולן, זו המכונה 'הרמה הסורית', ממנה בקעו רעמי תותחים זה שבוע ימים".
כך, כאילו בדרך אגב, דווקא עיתון השמאל 'על המשמר', החזיר לשיח את הביטוי 'רמת הגולן'. בי"ג בסיוון, 21 ביוני, פורסמה ב'על המשמר' מודעת אבל מטעם מועצה אזורית עמק הירדן, ובה כבר נכתב בטבעיות כי "תושבי עמק הירדן מרכינים ראשם על קברם הרענן של לוחמי צה"ל ושל בנינו בתוכם, שנפלו על קיום מדינת ישראל ועל כיבוש רמת הגולן". כשמדינת ישראל החילה את הריבונות בגולן אתמול לפני 43 שנים, בי"ח בכסלו תשמ"ב, 14 בדצמבר 1981, הוא נקרא 'חוק הגולן' ולא 'חוק הרמה הסורית'.
נזכרתי בתהליך הזה השבוע, כשבתקשורת מלאו הדיווחים על כך שכוחות צה"ל כבשו את 'החרמון הסורי'. בכמה קבוצות חברתיות עלתה דרישה להשתמש במינוחים עבריים, ולנתק את הר החרמון מהזיקה הסורית שלו.
ד"ר אבשלום קור, בית"רי מלידה, הציע להשתמש בשם 'כתר החרמון' – ביטוי שנלקח משירו של זאב 'זבוטינסקי 'שיר אסירי עכו, אותו חיבר כשהיה עצור בידי הבריטים עם חבריו אנשי ההגנה בכלא עכו, על השתתפותם בהגנה על היישוב היהודי ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, במאורעות תר"ף 1920. השיר מסתיים במילים "אָנוּ שֶׁבִי, אַךְ לִבֵּנוּ, אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן. לָנוּ, לָנוּ, תִּהְיֶה לָנוּ כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן".
הביטוי 'כתר החרמון', בהתייחסו לכל הרכס – איש עוד לא חשב אז על חלוקת הר החרמון בין ישראל וסוריה שנוצרה אחרי מלחמת ששת הימים – נעשה רווח בשפה העברית. בעיתון 'הארץ' מלפני כמאה שנה, כ"ט בניסן תרפ"ה, 23 באפריל 1925, במאמר שהוא למעשה מכתב לחבריו בחו"ל ('בגולה' כלשונו), שכותרתו "מכתב מאום ג'וני" (הלוא היא דגניה), כותב יוסף וייץ, איש תנועת העבודה מהצד השני של הסקאלה הפוליטית של ז'בוטינסקי, מראשי קרן קיימת לישראל, ומהפעילים המרכזיים בהתיישבות וברכישת קרקעות בארץ ישראל בתקופת היישוב ובשנות המדינה הראשונות, מנהלו הראשון של מינהל מקרקעי ישראל: "הלכתי אחרי המחרשה בתלם ארוך הלוך ושוב. לצפוני הבהיק כתר החרמון ולדרומי הכחילו והאדימו ראשי ההרים..."
וילנאי מטייל לשיאון
לזאב אחר, זאב וילנאי, היתה הצעה אחרת לשם של פיסגת החרמון – 'השיאון'. השם לקוח כמובן מהפסוק בספר דברים )ד' מ"ח) "מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן" (בפרק קודם, פרק ג' פסוק ט', ניתנים שני שמות נוספים לחרמון: "צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִיר"). בספרו 'ואהבת לארץ כמוך' (עמ' 86) מספר וילנאי על סיורים שהיה עורך בחרמון בתקופת המנדט הבריטי: "עם שקיעה - והשקיעה היא נהדרת ממרומי החרמון - הגענו אל השיאון, הפיסגה הגבוהה ביותר של החרמון. למרות שבאנו אליו בחודש החם ביותר, עוד מצאנו כאן שדות שלג וקרח, בעיקר בצדו הצפוני. בשמחה רבה היינו משתעשעים בכדורי-השלג, ורבים מן המטיילים ראו אז שלג בפעם הראשונה בחייהם.
צילום מתוך ספרו של זאב וילנאי 'ואהבת לארצך כמוך', עמ' 88, ובו הוא עומד בפסגת החרמון. בצד הכיתוב 'במרומי השיאון (פסגת החרמון)'
"על השיאון מצויה מערה קטנה, שבה היינו לנים באותו לילה... כאות-זכרון לביקורנו, תקענו דגל-לאומי על הפיסגה לפני שנפרדנו ממנה. מהשיאון ירדנו בירידה תלולה מאוד אל העיירה חצביה, המקודשת על הדרוזים תושביה...".
מה יותר מתאים מלקרוא לנקודה הגבוהה ביותר בחרמון – שיאון? שיאון התנ"כי, מלשון שיא. שיא הגובה.
השם 'החרמון הסורי' חזר לשיח לפני יותר מחמישים שנה, אחרי מלחמת יום הכיפורים. למעשה זה היה שמו של מוצב אחד מתוך שלושה מוצבים סורים בשטח החרמון שלא שוחרר במלחמת ששת הימים. המוצב הדרומי ביותר, הקרוב ביותר לגבול ישראל, היה 'החרמון הסורי', מעליו היה מוצב הפיתולים ובראש ההר 'שיא החרמון'.
כתבה ב'על המשמר' ב-16 בנובמבר 1973 על חשיבות החרמון מסבירה במדוייק את החלוקה בין החרמון ה'ישראלי' ל'סורי': "חיילי גולני נטלו על עצמם משימה קשה ביותר. בעוד הצנחנים הונחתו במסוקים על 'החרמון הסורי', הנמצא במרחק של ארבעה ק״מ מ'החרמון הישראלי", נאלצו חיילי חטיבת "גולני" לפרוץ חזיתית מול יחידות קומנדו סוריות ערוכות כהלכה... כיבושו חזרה של 'החרמון הישראלי' ונפילת שתי הכיפות הנוספות 'החרמון הסורי' ו'שיא החרמון' לידי צה״ל, השלימו מבצע לחימה מזהיר, משולב במעשי גבורה של כל חייל שהשתתף בו".
ב-24 ביוני 1974, עם תחילת מימוש הסכם 'הפרדת הכוחות' בין ישראל וסוריה שהגיע לקיצו לפני שבועיים, דיווח עיתון 'מעריב' כי "מחר ב-3 אחה"צ ימסור צה"ל לידי או"ם את האיזור הצפוני ביותר המכונה החרמון הסורי וכן את איזור קונייטרה...".
כעת, עם חזרת צה"ל לפיסגת החרמון, ראוי למחוק את השם 'החרמון הסורי', ולשוב לאחד השמות העבריים: שיאון או כתר החרמון. או אולי גם 'ראש החרמון', על פי שיר הילדים הנשכח של אנדה עמיר-פינקרפלד.