כשמלחמה הצמיחה אחדות

ביום שני השבוע ציין הציבור הישראלי את ט"ו באב, היום שתואר בכל כלי התקשורת כ'חג האהבה'. אין סילוף גדול מזה. ט"ו באב בכלל איננו חג האהבה. ט"ו באב במהותו הוא חג האחדות. כל מהותו עוסקת באחדות עם ישראל. האירועים שהתרחשו על פי מסורת חז"ל בט"ו באב, מביעים כולם את אחדות העם: "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה", כלומר הותרו נישואים בין השבטים השונים בבני ישראל (תופעה שלא היתה בגלל פרשת בנות צלופחד, שיצרה בידול ומתח בין השבטים), ו"יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל" - הותר לכל העם להתחתן עם בנות שבט בנימין לאחר מלחמת האחים שהייתה בעקבות פרשת פילגש בגבעה. זה לא סיפור של אהבה. זה סיפור של אחדות עם ישראל.

ביום שלישי הקרוב נציין 40 שנה לבחירות לכנסת ה-11 – שהסתיימו בהקמת ממשלת האחדות הראשונה (קדמה לה ממשלת אחדות אחרת, אמיתית, שהוקמה ערב מלחמת ששת הימים. אבל הממשלה ההיא לא נקראה 'ממשלת אחדות' אלא 'ממשלת ליכוד לאומי'). המצב במדינה היה דומה במידת מה למציאות ימינו: מדינת ישראל שקעה במלחמת התשה בלבנון, אחרי שהשלב הראשון של אותה מלחמה הסתיים בהצלחה צבאית – כוחות אש"ף שאיימו על גבולה הצפוני של מדינת ישראל הוגלו למרחקים, לטוניס. היעד המדיני של המלחמה, הסכם שלום עם לבנון, לא הושג. לא רק שלא הושג, המלחמה הצמיחה את האירגון שבאותם ימים איש עוד לא הבין את משמעותו ועוצמתו האסטרטגית – חיזבאללה.

גם המצב הכלכלי של המדינה היה נוראי, עם אינפלציה דוהרת של מאות אחוזים בשנה. (אני מתקשה להשתחרר מהתחושה, שבקרוב מאד נגלה שמצבה הכלכלי של ישראל כיום, אינו מזהיר כמו שמנסים למכור לנו. מלחמה איננה מקור לרווחים. להיפך).

ועל כל אלו התרגש משבר פוליטי. בכ"ג באב תשמ"ד, 23 ביולי 1984, נערכו הבחירות שהסתיימו בתיקו פוליטי. המערך בראשותו של שמעון פרס זכה ב-44 ח"כים - ירידה ב-3 מנדטים ממה שהיה לו בכנסת הקודמת. אבל בכל זאת היו לו 3 מנדטים יותר מהליכוד שאיבד 7 מנדטים וזכה ב-41 מושבים, לעומת 48 בכנסת העשירית.

לכל אחת מהמפלגות הגדולות היו מפלגות הלוויין שלו, וכך בפועל נוצר שיוויון בין שני הגושים: 60 ח"כים לליכוד ולימין כולל המפלגות הדתיות, 60 ח"כים לשמאל ולמפלגות הערביות. לא פרס ולא שמיר יכלו להקים ממשלה. בניגוד למנהיג אחר מההיסטוריה הקרובה יותר, שני מנהיגי המפלגות הגדולות משני הצדדים, פרס ושמיר, גילו אחריות גדולה יותר, והאפשרות של הליכה לבחירות נוספות ירדה מהר מאד מהפרק. "היו שהציעו לערוך בחירות חוזרות", כותב מיכאל בר-זוהר בספרו הביוגרפי על שמעון פרס 'כעוף החול' (עמ' 518). "אין ברירה, טענו, זו תהיה הדרך היחידה לצאת מהקיפאון. אולם ראשי המפלגות הגדולות, גם המערך וגם הליכוד, לא רצו להטיל את המדינה לעוד מערכת בחירות יקרה ומיותרת. הפתרון היחיד שנראה להם אפשרי היה להקים ממשלת אחדות לאומית, על בסיס שוויון מלא בין שתי המפלגות".

יוסי גולדשטיין, בספרו הביוגרפי על יצחק רבין, טוען (עמ' 330) שאחת הסיבות להצלחתו של שמיר בבחירות, למרות המצב בלבנון, היתה "הכרזתו הסנסציונית לפני הבחירות, כי הוא מבקש להקים לאחריה ממשלת אחדות לאומית. התברר שלבוחר הישראלי הייתה הכרזה מעין זו מתת שלא יכול לסרב לה. קיומה של 'אחדות לאומית' נראתה תמיד עדיפה בעיניו על ממשלה בעלת אופי אחיד המורכבת ממפלגת שלטון הומוגנית ובעלת יכולת החלטה. 'אחדות היא צורך לאומי',  טען שמואל שניצר מ'מעריב', וביטא בכך את רחשי לב מרבית מניינו של הציבור".

כדי לצאת מה'פלונטר' הפוליטי, הומצא לראשונה הפטנט של רוטציה – החלפת ראש-ממשלה בלי להחליף את הכנסת. שמעון פרס היה הראשון שכיהן כראש ממשלה. חשוב לציין שכשפרס ושמיר הקימו את ממשלת האחדות, הם לא נזקקו לשום שינוי חוק יסוד של 'ראש ממשלה חלופי'. למרות שגם האמון ביניהם לא הרקיע לשמים, הם הסתפקו בתקיעת כף ובחתימה על נייר משותף.

הכנסת ה-11, מלפני 40 שנה, דווקא בגלל התיקו הפוליטי שהצמיחה, שהוליד את ממשלת האחדות, מעבר להישגים שהביאה למדינה, היתה היחידה שהשלימה את כל כהונתה – היחידה שהבחירות לכנסת שאחריה התקיימו במועדם, ולא הוקדמו. היא כיהנה 4 שנים ושלושה חודשים, עד 21 בנובמבר 1988. (גם הכנסת ה-20 כיהנה 4 שנים מלאות ועוד חודש, אבל לא עד תום כהונתה. הבחירות לכנסת ה-21 התקיימו ב-ד' בניסן תשע"ט, 9 באפריל 2019, לאחר שהוקדמו בכחצי שנה ממועד הבחירות המקורי,  5 בנובמבר 2019). גם זה כוחה של אחדות.

רחבעם זאבי מברך את חברי קיבוץ נצרים ביום השנה להקמתו, י"ח אב תשמ"ה, אוגוסט 1985. צילום: חגי הוברמן

נצרים – מאצבע למסדרון

יום אחד לפני הבחירות לכנסת ה-11, בכ"ב בתמוז תשמ"ד, 22 ביולי 1983, אוזרחה היאחזות נח"ל בחבל עזה – נצרים. עשרות אורחים מיישובי הסביבה ומהקיבוצים הסמוכים השתתפו בטקס הצנוע של איזרוח ההיאחזות, השני במניין נצרים, הפעם כקיבוץ של תנועת הקיבוץ הדתי. לאחר דברי הברכה המסורתיים של נציגי המוסדות ניגשו כולם להרמת כוסית בתוספת כיבוד קל. סיור קצר בנקודה החדשה, ועשרות האורחים פנו לשוב לבתיהם. באותו ערב נשארו במקום שלושה אנשים.

מי היה יכול להאמין לפני 40 שנה, כשהייתי חבר קיבוץ נצרים הקטן, שמנה 50 חברים בקושי, שהשם 'נצרים' יהיה שגור ומוכר ומוזכר שוב ושוב לא רק בממשלת ובכנסת ישראל, אלא גם בבית הלבן, בקרמלין ובמוסקבה ובארמונות החומייניסטים בטהרן. והכל בזכות 'מסדרון נצרים', שהוקם כחיץ בין מרחב העיר עזה בצפון הרצועה למרחבים שבדרומה – בדיוק על פי ההיגיון שהביא להקמת היאחזות נצרים בערב חג הפורים תשל"ב פברואר 1972. אז לא קראו לכך 'מסדרונות' אלא 'אצבעות'. הרקע לכך היה המלחמה בטרור הפלשתיני ברצועה בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת. העיקרון של תוכנית ה'אצבעות' (שאריק שרון, בשעתו, ניכס אותה לעצמו, אבל היום אני כבר לא בטוח שהוא באמת המציא אותה. ראיתי מסמכים שקדמו לתקופת שרון ומהם עולה שבפיקוד הדרום העלו רעיונות דומים) לא היה להקים שם רק בסיסי צבא - אלא בעיקר יישובים. הקו המוביל במחשבה על התיישבות ברצועה היה אחד: לשבור את הרצף הערבי על ידי הקמת יישובים יהודיים. את המגמה הזו דימו להכנסת 'אצבעות' התיישבות יהודיות לתוך הרצועה. זו, כמובן, תגרור אחריה גם נוכחות ביטחונית-צבאית כדי לאבטח את היישובים האלו. נצרים היתה אחת ה'אצבעות' הללו. 'אצבעות' נוספות היו יישובי צפון הרצועה, וכמובן יישובי גוש קטיף. ה'מסדרונות' שצה"ל מפעיל היום ברצועה, מסדרון נצרים וציר פילדלפי, מממשים שוב את העיקרון של שבירת הרצף הערבי. רק שהיום, כאמור, לא מדובר על התיישבות אלא על כוחות צבא (לפי שעה).

עוד לפני שנצרים עלתה על הקרקע, כבר ניתן לה השם 'נצרים' בידי אלוף פיקוד המרכז שרצועת עזה עברה לאחריותו – רחבעם זאבי הי"ד, גנדי. ב-1985, כשהייתי חבר קיבוץ נצרים והתחלתי לחקור את ההיסטוריה של המקום – חקירה שהובילה אותי בסוף לחקר ההתיישבות היהודית בחבל עזה וההיסטוריה של יהודי עזה – מצאתי בארכיון הנח"ל מסמך ובו כתוב, שהוחלט לקבל את הצעתו של גנדי לקרוא להיאחזות 'אבו מדין' (זה היה השם הראשון שלה, כיוון שהיתה סמוך לשבט הבדווי אבו מדין) בשם 'נצרים'.

שלחתי מכתב לגנדי, שכיהן אז כמנכ"ל מוזיאון הארץ, ושאלתי אותו האם זה נכון ולמה. גנדי השיב לי במכתב המצורף כאן, והסביר שהשם הוא 'עיברות' שם מחנה הפליטים הסמוך - נוציראת. גנדי, כעדותו, דווקא חשב בהתחלה על השם 'נצר', אבל שתי סיבות הניעו אותו לבחור דווקא בצורת הריבוי 'נצרים': א' - קיים ישוב בשם 'נצר סירני'. ב' - הוא חשש שיאשימו אותו שברצונו להנציח עוד בחייו את שמו של ידידו משה נצר, שעמד אז כזכור בראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון.

הצעתו של גנדי התקבלה. גנדי לא האמין, מן הסתם, שיבוא יום והשם שיזם יתגלגל על לשונות כל מנהיגי העולם.

כשגנדי הי"ד המציא את השם 'נצרים', הוא לא האמין, מן הסתם, שיבוא יום והשם שיזם יתגלגל על לשונות כל מנהיגי העולם. המכתב שגנדי כתב לי ובו ההסבר למה בחר בשם 'נצרים'.

שמונה שנים היתה נצרים היאחזות נח"ל, עד שאוזרחה בז' באב תש"ם, 20 ביולי 1980, בידי גרעין 'גן אור'. כעבור שלוש שנים, בקיץ תשמ"ג, אוגוסט 1983, עברו חברי מושב גן-אור לנקודת הקבע שלהם בגוש-קטיף. מחנה נצרים חזר לשמו המקורי, ולמעמד של היאחזות נח"ל, עד שאוזרח כאמור השבוע לפני 40 שנה בידי תנועת הקיבוץ הדתי. לאחר שמונה שנים פורק הקיבוץ וגרעין של תנועת 'אמנה' הקים במקום יישוב קהילתי-עירוני, שחרב השבוע לפני 19 שנה – בדיוק 21 שנים אחרי האיזרוח השני. נצרים היתה היישוב האחרון שנעקר במסגרת ההתנקות, בי"ז באב תשס"ה, 22 באוגוסט 2005.  

הייתכן?

בפרקליטות המדינה הכינו, על פי הודעתם הרשמית, "התייחסות משפטית להתבטאויות של גורמים מדיניים וגורמים משפיעים אחרים בישראל", לגבי הצורך לפגוע בערביי רצועת עזה בעקבות טבח שמחת תורה. בנוסף, חוקרות מצ"ח פשטו על בסיס עתניאל בדרום הר חברון, והחלו לבדוק יומנים, ולתחקר חיילים על הימים הראשונים של המלחמה. עכשיו תסבירו לי איך אני יכול להפריך בהיגיון את הטענות, שפרקליט המדינה והפצ"רית אינם סוכנים שתולים של החמאס במערכת המשפט הישראלית, האזרחית והצבאית.