לא היתה הודעה יותר פתאטית, יותר נלעגת, מהודעת לשכת ראש הממשלה ביום שני השבוע, כי "לאחר ניהול משא-ומתן תקיף ונחוש בהובלת ראש הממשלה נתניהו, חמאס נסוג ויבצע פעימה נוספת של שחרור חטופים ביום חמישי הקרוב".
מי שנסוג באמת השבוע לא היה החמאס – אלא צה"ל, נסוג בפועל בשתי הזירות: גם ברצועה, גם בלבנון. השיירה הארוכה של מאות אלפי עזתים – כנראה שמספרם כבר מתקרב לחצי מיליון - חוצים את ציר נצרים ללא כל בדיקה, בדרכם לצפון הרצועה, היא אחת מתמונות הניצחון של החמאס, יחד עם תמונות המחבלים המשוחררים. אחד היעדים של המלחמה, מבחינת החמאס, היה שיחרור מחבלים רוצחים מבתי הכלא הישראלים, ואת היעד הזה הם משיגים כעת. אמנם לא את כולם, אבל גם לא כל החטופים הישראלים משוחררים.
החמאס אולי התקפל רגעית השבוע, כחלק מהתרגילים השגרתיים שלו למתוח לנו את העצבים. נכון שהשבוע הלחץ כולו היה על הצד העזתי: העובדה שארבל יהוד לא שוחררה בשבת שעברה, בניגוד להסכם, הובילה את ישראל להקשיח לרגע את עמדותיה. זה התבטא בעיכוב חזרת העקורים הפלשתינים לצפון הרצועה, וגם בדרישה חד-משמעית לקבל אות חיים מארבל יהוד לפני כל התקדמות נוספת ביישום ההסכם.
אבל ברגע שהגיע הסרטון של ארבל, הרבה לפני שארבל עצמה שוחררה, כבר נפתח הציר לתנועת העקורים הפלשתינים צפונה. עצם ההתעקשות של החמאס על פתיחת המעבר צפונה דרך ציר נצרים, מעידה עד כמה המהלך הזה היה משמעותי עבורו: יותר ממיליון פליטים שנדדו לדרום הרצועה יצרו עליו לחץ, שהחמאס היה חייב להקל מעליו. אז אם אכן פתיחת הציר היתה מנוף לחץ כל כך יעיל, כפי שאכן כך נראה – למה הוא לא נוצל לקבל מהחמאס תמורות יותר משמעותיות מסרטון של חטופה שממילא תגיע כעבור יומיים? (אתה, הקורא, כבר יודע כעת אם ארבל יהוד אכן שוחררה אתמול, יום חמישי, או לא).
ולמה אנחנו חוגגים על 'התקפלות' של החמאס שהוויתור שלו היה בסך הכל שעוד 6 חטופים חיים, 6 בסך הכול מתוך כחמישים, יחזרו מוקדם מהמועד שנקבע? את מנוף הלחץ הזה של מעבר העקורים צפונה, ישראל היתה חייבת לנצל לצורך קבלת הרבה יותר חטופים בזמן הרבה יותר קצר. זה היה אפשרי, סביר להניח, דווקא כשבארה"ב החל לכהן נשיא שמפגין יכולת איום וחשיבה מקורית, שכבר הרבה זמן לא נשמעה בבית הלבן – לטובת האינטרסים הישראלים.
ממשלת ישראל, בניהול הכושל שלה מול החמאס, מאבדת את מנופי הלחץ שלה תמורת הישגים פעוטים, גם אם הם מרגשים ברמה האישית.
משום כך, אני מתקשה לקבל את דברי הנחמה של פרשנים ישראלים שונים, כי לישראל נשארו מנופי לחץ נוספים כמו השליטה על ציר פילדלפי, השליטה המעשית במעבר רפיח והיכולת לבטל את הסיוע ההומניטרי לעזה. בשיטת ניהול המשא ומתן של ישראל, של 'טיפטוף' חזרת חטופים תמורת מחיר נפרד על כל קבוצה קטנה, נאבד מהר מאד את כל מנופי הלחץ שלנו על החמאס – לפני שכל החטופים יחזרו.
זו תוצאה של כישלון ישראלי כפול, של הדרג הצבאי והמדיני גם יחד: הראשון – שלא השכלנו באמצעות הלחימה לייצר מנופי לחץ כואבים לחמאס, כדי להגיע לעיסקת שיחרור חטופים בתנאים הרבה יותר נוחים לישראל, למרות ההצלחות בלחימה בשטח שהביאו להרס כוחו הצבאי של החמאס. בכך, למעשה, אנחנו מאפשרים לחמאס להכתיב לנו את התנאים לשיחרור החטופים, ולא להיפך. מרגע שהתברר שהלחץ הצבאי לא מביא לשיחרור חטופים, לא היתה ברירה אלא לשחררם באמצעות עיסקה עם השטן. הפקרתם לגורלם בידי החמאס היתה מעשה בלתי אפשרי מכל בחינה שהיא.
הכישלון השני – שלא השכלנו להגיע לעיסקה כוללת של שיחרור כולם בתוך ימים ספורים במחיר כולל, שאמנם היה כבד מאד, אבל היה מונע ממנהיגי החמאס השטנים והאכזריים לשחק ברגשות הציבור הישראלי לאורך תקופה ארוכה. זו אינה חכמה לאחר מעשה: זה היה חייב להיות היעד העיקרי של ישראל בעיסקת חטופים. כתבתי על כך כאן בעבר.
כדאי שנתכונן לתרגיל הבא של החמאס: כריכת השלב הבא של שיחרור החטופים, עם שיקום הרצועה ההרוסה.
רבבות העזתים העקורים שחזרו לבתיהם, חזרו לאין בתיהם. בחמאס שמעו את העזתים העקורים מקללים בקול 'שאללה ישרוף את חמאס', ברגע שהעזתים גילו שאין להם באמת בית לחזור אליו. הם יקימו מן הסתם מחנות פליטים מאולתרים מאוהלים בכל עיר ושכונה בצפון הרצועה – ויפעילו את 'העולם' ללחץ על ישראל להתחיל ולבנות מחדש את הבתים ההרוסים.
כדאי שישראל תיערך כבר עכשיו, בתיאום מלא עם מימשל ארה"ב, להדוף את הלחצים הללו, מתוך הבנה שהמלט ושאר חומרי הבניה שייכנסו לרצועה לצורך שיקום הבתים, יופנו קודם כל, רובם ובוודאי חלקם, לשיקום מנהרות הטרור ההרוסות של החמאס. את הסיסמה למאבק נגד המהלך הצעתי כאן בשבוע שעבר: 'אל תתנו להם בטון'.
הצהרתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ השבוע, שמצרים וירדן יקלטו פלשתינים מהרצועה, ועוד מאה אלף עזתים לאלבניה, היא פתח לשיתוף פעולה עם מימשל ארה"ב נגד הכנסת חומרי בניין לרצועה כל עוד החמאס שולט בשטח. את חלון ההזדמנויות הזה אסור לנו להחמיץ בשום פנים ואופן.
סיוע מול רעב
אחת הטענות לפני שנה בעד הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה, היתה שהסיוע הזה נועד להציל גם את החטופים שלנו. כי אם יהיה רעב ברצועה, ואם יהיה מחסור במזון גם לחמאס – גם החטופים והחטופות שלנו ירעבו.
בשבת שעברה שוחררו 4 חטופות, לירי אלבג, נעמה לוי, קרינה ארייב ודניאלה גלבוע, לאחר 477 ימים שהוחזקו בידי חמאס. בעדויותיהן על החיים בשבי החמאס הן סיפרו, כי "היו תקופות שלא היה אוכל. צה"ל תקף קרוב וזה היה מפחיד. תמכנו אחת בשנייה".
גם סגן קצין הרפואה הראשי בצה"ל, אלוף-משנה ד"ר אבי בנוב, סיפר אחרי הבדיקות הרפואיות של החטופות, כי חלק מהחטופות חזרו עם תסמינים של הרעבה קלה.
עם סיוע או בלי סיוע – המחבלים השטנים מהחמאס הרעיבו את החטופים שלנו, שעה שהם עצמם זללו מכל טוב, ושעה שהמחבלים הכלואים אצלנו אוכלים לשבעה.
סניוריטי לנצח
שרת ההתיישבות אורית סטרוק שלחה השבוע מכתב לחברי מפלגתה, ובו סקרה את ההישגים שלה בנושא בחירת שופטים: "כשנכנסנו לתפקיד, הצבנו לעצמנו משימה: ערכנו רשימה של עשרות רבות (קרוב ל-100) מועמדים לשיפוט שחשוב לנו למנות, ביניהם כאלה ששנים רבות נדחו ולא קודמו בגלל זהותם/דעותיהם/אי-התאמתם ל'קליקה' (בין היתר כאלה שכל 'חטאם' היה ש'לא עברו את ועדת השניים' שהיא למעשה סוג של סלקציה של השופטים) וכדו'.
"כמו"כ החלטנו על עקרונות וכללים לוטו שלנו על מועמדים: כאלה שנהגו איפה ואיפה בפסיקות שלהם, וכאלה שהקלו עם פורעי פרעות תשפ"א.
"בהתאם לרשימה ולעקרונות האלה שלנו ניהלנו שוב ושוב, בכל שלב, מו"מ מול יתר חברי הוועדה, והגענו בכל פעם ל'רשימה מוסכמת' שהתקבלה. אתמול אושרה 'הרשימה המוסכמת' האחרונה, ובה בעיקר שופטים לירושלים. רשימה שסוכמה לפני מספר שבועות, אבל ישבה על המדף ובעצם הוחזקה כבת-ערובה עד למינוי עמית.
"עם אישור הרשימה האחרונה הזו, אפשר לציין בסיפוק שכמעט 100% מהיעדים שהצבנו לעצמנו - הושגו. ב"ה, מילאנו את בתי המשפט בעשרות שופטים טובים שחלק גדול מהם לא היו זוכים להגיע לכך, לולא המאמץ המשותף הזה שלנו. גם זה הישג שחשוב לציין". סוף ציטוט.
ראשית – יישר כוח אמיתי, מכל הלב, לשרה סטרוק על ההישג. היא מוכיחה שבניגוד למהלכים הכוחניים והילדותיים של שר המשפטים, השיטה של עבודה שקטה בתיאום עם המערכת המשפטית עובדת. ההישג הזה של סטרוק מעצים את הכישלון של יריב לוין. אם במקום מסיבות עיתונאים לפני שנתיים שהבעירה את המדינה, לוין היה מקבל את הצעות הפשרה השונות, שאחת מהן כללה בחירת 3 שופטים תוך השארת רוב שמרני מוחלט בעליון, תומך בצירוף ח"כ ימני מהאופוזיציה (זאב אלקין, מתן כהנא) ומריץ מועמד מהימין ללשכת עורכי הדין שהיה גם זוכה - ציון אמיר, למשל – היה יוצר לעצמו רוב חוסם לשופטים, שהיה מחייב אותם להגיע להבנות גם לגבי בחירת שופטי בית המשפט העליון.
לאורית סטרוק היתה מורה טובה – איילת שקד. לפני 9 שנים, בדצמבר 2015, כשסטרוק ושקד עוד עבדו בשיתוף פעולה מלא, יד ביד, הצליחה שקד, אז שרת המשפטים, להעביר בוועדה למינוי שופטים מינוי של 31 השופטים לבתי המשפט המחוזי והשלום – רובם ככולם בוגרי הציונות הדתית. כך מונתה יפעת שטרית חדד, שהומלצה בידי הרב חיים דרוקמן, כשופטת בית המשפט המחוזי בנצרת. עו"ד מוריה צ'רקה נבחרה לכהן כשופטת בתי משפט השלום בירושלים. השופטת עפרה ורבנר נבחרה לכהן כשופטת בית המשפט המחוזי בחיפה. ורבנר, בוגרת בית הספר הממ"ד עירוני ו' בחיפה, היא אלמנתו של שופט בית משפט השלום בחיפה אהרון ורבנר ז"ל, אותו היכרתי בבני-עקיבא (שנה מעלי, שבט ישורון) שנפטר שנה לפני כן. עו"ד אלי ברנד נבחר לכהן כשופט בתי משפט השלום במחוז המרכז. השופט דניאל טפרברג, בוגר ישיבת 'נתיב מאיר' בירושלים, נבחר לכהונת שופט בית המשפט המחוזי בירושלים; עו"ד לימור סולומון ויסבלום נבחרה לכהונת שופטת בית משפט השלום (נוער) במחוז ירושלים; השופטת ענת זינגר מונתה לכהן כשופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, ועוד.
שקד העדיפה לא לנפנף בהצלחות הללו, על מנת שלא לעורר מרבצם כל מיני 'דוּבים' שארבו לה ורק חיכו לנפנף בסכנה ש'איילת מציפה את בתי המשפט בימניים ובכיפות סרוגות'. איך אני יודע? כי אני זוכר את הנזיפות הזועפות שלה כשפירסמתי את הרשימה הזו כאן, ב'מצב הרוח'. איילת חששה מהנזק שהפירסום יגרום, אבל טעתה. שום נזק לא נגרם. המחיר היה בטענות הנגד שכאילו 'איילת לא עשתה כלום במשרד המשפטים'.
כעת, כשהשופט עמית נבחר לנשיא בית המשפט העליון על פי שיטת ה'סניוריטי', חשוב להמשיך לדבוק בשיטה הזו ולא לוותר עליה. כי על פי השיטה הזו, יחליף אותו בחודש אוקטובר 2028 השופט נועם סולברג, מהשמרנים המובהקים. אני מנחש שלקראת פרישת עמית יתחילו חורשי רעתו של סולברג ושוטמי הכיפות הסרוגות, לפמפם בטענה ש'מה פתאום סניוריטי?' - כדי למנוע ממנו את התפקיד. את התשובה חייבים להכין מיד: רציתם סניוריטי – תקבלו סניוריטי מלא-מלא ולנצח!