פרופסור אבי בן שמחון, ראש המועצה לכלכלה לאומית ומקורבו של נתניהו, התראיין לטורו של סבר פלוצקר במוסף ממון ב'ידיעות אחרונות' ביום שישי האחרון. בהתייחסו לתקציב הביטחון, פרופ' שמחון הזהיר את הממשלה מהיענות אוטומטית לכל דרישות צה"ל – אזהרה נכונה. אבל אז הוסיף משפט מטריד מאד: הוא ביקש "לבחון אותן בכלים של ניתוח כלכלי הצופה פני עתיד ולא משקף את מלחמות העבר ואת 'רגשות הבהלה הלאומית'". ואז הוסיף משפט מטריד יותר: "חמאס הובס, אז למה צריך יותר טנקים?"
אם התפיסה הזו היא גם השקפת ה'בוס' שלו, נתניהו, זו עוד סיבה למה נתניהו חייב לסיים את תפקידו בהקדם. אם זו השקפתו הפרטית של בן שמחון, נתניהו חייב להתנער ממנו ובהקדם. כי עצם המחשבה "חמאס הובס, אז למה צריך יותר טנקים?", היא לכשעצמה סכנה ביטחונית ואיום על עתידה של המדינה.
יש טענה אמיתית של מתנגדי נתניהו כלפיו, על רקע המלחמה: מה החזון שלך לימים שאחרי המלחמה? איזה חזון אתה מציג לעם? ולנתניהו, ולליכוד, אין באמת תשובה.
ברשתות החברתיות רצה לאחרונה הקלטה של דוד בן גוריון, מייסד המדינה ומתווה דרכה הראשון, מהשנים שאחרי קום המדינה (לא מצויין בדיוק מתי ובאיזה אירוע הדברים נאמרו). החזון שהציב בן גוריון לפני 70 שנה בערך, הוא החזון שחייב גם היום להוביל את המדינה: "אני יהודי תחילה, ורק אחר כך ישראלי. כי המדינה לפי הכרתי נוצרה למען העם היהודי כולו ובזכותו. הדבר שקיים את העם היהודי בכל הדורות, והביא ליצירת המדינה, היה החזון המשיחי של נביאי ישראל. חזון גאולה יהודית ואנושית. מדינת ישראל היא עכשיו מכשיר הגשמה של חזון משיחי זה". זה לא בן גביר – זה בן גוריון!! (מי שרוצה לשמוע את ההקלטה, היא נמצאת ביוטיוב בכותרת 'דוד בן גוריון - אני יהודי תחילה ורק אחר כך ישראלי').
הדעה הרווחת במערכת הפוליטית היא שבשבועות הקרובים, בתקופת הפגרה, נתניהו יסכים לעיסקת שיחרור החטופים, מופקרת ככל שתהיה, מתוך ידיעה שבתקופת פגרה ממילא אי אפשר להפיל את ממשלתו. כשהכנסת תחזור מהפגרה, בנובמבר, יוחלט ממילא על בחירות חדשות במהלך שנת 2025.
אם אכן כך יקרה, ובלי להתייחס כרגע למשמעות העיסקה (את זה נעשה בשבועות הבאים), אני מקווה שהבחירות יביאו למנהיגות מדינית חדשה, שתביא גם למנהיגות צבאית חדשה – מנהיגות שיש לה חזון אמיתי, כמו שהציג בן גוריון. חזון שמוריד לחלוטין מסדר היום מילים שבעיני הן בזויות ונאלחות, כמו 'תהליך שלום', 'תהליך מדיני' ובוודאי 'שתי מדינות' או 'מדינה פלשתינית'.
וכדי שנוכל להגשים את החזון המשיחי של בן גוריון, מדינת ישראל חייבת, יחד עם שמירה קפדנית על הצדק החברתי, השיוויון האזרחי (לא הלאומי), המוסר היהודי והדמוקרטיה, לחזור ולהיות מעצמה צבאית. מדינה שלא חוששת ממלחמה, ואפילו שוחרת אליה בשעת הצורך. ומעצמה צבאית חייבת קודם כל שיהיו לה כמה שיותר חיילים (גם חרדים, כמובן), כמה שיותר טנקים, כמה שיותר מטוסי קרב, וכמה שיותר מסוקי קרב – בניגוד ל'חזון' העקום של פרופ' בן שמחון. מעצמה צבאית חייבת לחזור למצב שבו היא מייצרת לעצמה את רוב החימושים שלה והציוד הצבאי שלה.
אין לי עדיין דעה מגובשת את מי הייתי רוצה לראות בראשות הממשלה הבאה. יש לי דעה מה היעדים שראש הממשלה הבא חייב להציב ליישום. היעד המיידי של ההנהגה, כל הנהגה, גם מדינית וגם צבאית צריך להיות אחד: להשלים את המלחמה! מלחמה שתפרק באופן מוחלט את האיומים מצפון ומדרום וממזרח, מלבנון ומרצועת עזה ובעיקר מאיראן. רק אחרי שהאיומים הללו יוסרו - והם לא יוסרו בשום הסכם אלא רק במלחמה - רק אחרי שנפרק את הכוח הצבאי הן של החמאס והן של חיזבאללה, אפשר יהיה לחשוב על גיבוש מתווה מדיני, שבו מדינת ישראל תחיל את הריבונות שלה ביהודה ושומרון ובחבל עזה (נדייק: לא אמרתי 'בכל יהודה ושומרון' או 'בכל חבל עזה'), תחזק את ההתיישבות הקיימת ביישובים חדשים, ותשמור על השליטה הביטחונית והמודיעינית שלה בכל יהודה ושומרון, ובכל חבל עזה.
רק מי שזה החזון שלו, ראוי להיות ראש הממשלה הבא.
חטופים שאינם בחיים – מחוץ לכל מו"מ
מערך ההסברה הלאומי פירסם השבוע את הנתונים המספריים הידועים לו לגבי החטופים בידי החמאס, החיים ושאינם בחיים:
46 חטופים אשר אינם בחיים מוחזקים על ידי החמאס בעזה (כולל: הדר גולדין הי"ד ואורון שאול הי"ד).
116 בני אדם, 100 גברים ו-16 נשים, 2 ילדים מתחת לגיל 5 (ילדי משפחת ביבאס), אשר נחטפו במהלך מתקפת הטרור של חמאס בשמחת תורה מוחזקים בשבי החמאס. עשרה מתוכם עובדים זרים. מתוכם 44 חטופים אשר אינם בחיים, המוחזקים בידי החמאס בעזה.
44 החטופים שאינם בחיים, נכללים ב-116 החטופים שבידי החמאס. כלומר – בידי החמאס 74 חטופים בחיים (כולל אברה מנגיסטו והישאם א-סייד שנפלו בשבי החמאס כבר לפני שנים).
שיחרור החטופים הוא משימה שאין חשובה ממנה, וכנראה בסוף לא תהיה ברירה אלא להגיע לעיסקה. אבל גם כשמדובר על עיסקה – זו חייבת להיות עיסקה עם התנאים הטובים ככל האפשר מבחינת מדינת ישראל.
ממשלת ישראל צריכה לקבל החלטה אמיצה, שהמשא ומתן מתקיים מעתה ואילך אך ורק על חטופים חיים. גופות מחוץ לכל מו"מ, ומכך גם ייגזר המחיר
למלחמה ברצועה, מלכתחילה, היה יעד אסטרטגי בנוגע לשחרור המחבלים: ליצור תנאים כאלו, ששחרור החטופים יהיה אינטרס של החמאס, לא רק של מדינת ישראל. הפעלת לחץ צבאי מאסיבי על החמאס, תוך איום ממשי על שרידות ראשיו ומפקדיו, היתה יכולה לגרום להם לבקש – לא לבקש, להתחנן – שנאפשר להם לשרוד תמורת שחרור החטופים.
זה לא קרה. התנהלות הקבינט והמטכ"ל גרמו לכך שהמטרה הזו הוחמצה לגמרי. במקום שסינוואר ישמע מעל הראש את שרשראות הטנקים שלנו, כמו שהתרברב שר הביטחון גלנט, הוא שומע את מנועי מאות משאיות הסיוע ההומניטרי שמציפות את רצועת עזה בכל טוב מצרים, כולל את המנהרות שלו. התוצאה היא שהחמאס הוא זה שמכתיב לנו את דרישותיו לשחרור החטופים, ובמצבו השחצני, כשהוא מרגיש 'על הסוס' ולא מאויים, גם לא במלחמה כעת ברפיח ובחאן יונס, אין לו סיבה להקל את הדרישות.
המציאות הזו מחייבת חשיבה מחודשת של ממשלת ישראל. השינוי החשוב ביותר המתחייב, לענ"ד, הוא חיפוש דרכים להוריד את החמאס מרוב דרישותיו ככל האפשר.
הקלף החזק ביותר של החמאס, כידוע, הוא מספרם הגדול של החטופים שבידיו. לממשלת ישראל ככל הידוע אין את הנתון החשוב ביותר לכל משא ומתן: כמה מהחטופים עדיין בחיים. יש הערכות, אין מידע מבוסס. גם הנתונים שהבאתי כאן, על פי מערך ההסברה הלאומי, הם הערכות ולא מספרים מבוססים. (ישראל, מלכתחילה, היתה חייבת בראש וראשונה לדרוש מידע אמין ומדוייק לגבי מספרם של החטופים החיים, כולל הוכחה מצולמת לגבי כל אחד ואחד מהם, כבסיס למשא ומתן).
ממשלת ישראל צריכה לקבל החלטה אמיצה, על רקע ההודעה שנמסרה השבוע על שני חטופים נוספים שאינם בחיים, שהמשא ומתן מתקיים מעתה ואילך אך ורק על חטופים חיים. גופות מחוץ לכל מו"מ. אם על פי ההערכה יש 74 חטופים חיים, מבחינת ישראל המו"מ מתנהל רק על החטופים החיים. לא 116 אלא 74.
אני אגיד כאן משפט אכזרי וציני, אבל במסגרת המשא ומתן האכזרי והציני חייבים להגיד אותו: חטופים שאינם בחיים לא סובלים ולא מתייסרים. הם לא מחכים כל יום לשיחרור שלהם. מבחינתנו, שהחמאס ימשיך להחזיק בהם לעד (זה נכון גם לגבי הדר גולדין ואורון שאול ה' יקום דמם). נכון שהבאת כל יהודי לקבר ישראל היא מצווה מהחשובות ביותר. עד היום אנו מברכים את ברכת 'הטוב והמיטיב' על היום שבו הרוגי ביתר הובאו לקבורה, בט"ו באב. אבל שאלת המחיר חשובה לא פחות. בשביל החזרת גופות של חטופים אסור לשלם שום מחיר. לא במספר מחבלים משוחררים, לא בהיערכות צה"ל ברצועה.
נוכח החלטה כזו, החמאס יאבד קלף במשא ומתן, לגבי המחיר שישראל צריכה לשלם עבור השיחרור. אולי לא קלף כל כך משמעותי, אבל במציאות הקשה של משחק פוקר קשוח מול אירגון רצחני, כל קלף חשוב.
ובד בבד – חייבים לפי שעה להמשיך בלחימה עצימה, ואף להעצים אותה, בכל חבל עזה. כדי ליצור עוד מנופי לחץ על החמאס. כי בלי המנופים הללו, הסיכוי להחזרת החטופים קלוש ביותר.
משחקים של סטטיסטיקה
דונלד טראמפ יכול לשאוב עידוד מהסטטיסטיקה האמריקנית, המלמדת שבכל פעם שנשיא אמריקני סיים את תפקידו כחוק או שהחליט לא להתמודד – הנשיא הבא היה מהמפלגה היריבה. (ברור שזה המצב כשנשיא מכהן מפסיד בבחירות, כמו ג'רלד פורד, ג'ימי קרטר, ג'ורג' בוש האב וטראמפ). כך לפחות ב-70 השנים האחרונות – עם יוצא אחד מהכלל.
לפני 70 שנה, ב-1952, הודיע הנשיא טרומן הדמוקרטי שלא יתמודד שוב בבחירות לנשיאות, ובמקומו נבחר אייזנהאוור הרפובליקני. ב-1960, כשאייזנהאוור סיים שתי קדנציות, החליף אותו ג'.פ. קנדי הדמוקרטי. כשסגן הנשיא לינדון ג'ונסון, שהתמנה לנשיא אחרי שקנדי נרצח, הודיע ב-1968, בדומה לביידן, שלא יתמודד שוב לנשיאות – נבחר במקומו ריצ'רד ניקסון הרפובליקני.
32 שנה אח"כ, כשביל קלינטון הדמוקרטי סיים שתי קדנציות, החליף אותו ג'ורג' בוש הבן הרפובליקני. כשבוש הבן סיים שתי קדנציות, החליף אותו ברק אובמה הדמוקרטי. כשאובמה סיים שתי קדנציות – החליף אותו טראמפ הרפובליקני.
ב-70 השנים הללו היה רק חריג אחד: כשרונלד רייגן הרפובליקני סיים שתי קדנציות, החליף אותו סגנו ג'ורג' בוש האב הרפובליקני. מקרה נדיר שסגן נשיא ארה"ב עבר ישירות לחדר הסגלגל.
ועכשיו כולנו סקרנים לראות האם בבחירות הקרובות קאמלה האריס תשחזר את התקדים של ג'ורג' בוש האב ותעבור גם היא מלשכת סגן הנשיא לחדרו של הנשיא, או שתישמר הסטטיסטיקה שהנשיא הבא יהיה מהמפלגה היריבה – דונלד טראמפ.
לא נשכח
ברשימה הארוכה שמדינת ישראל תזכור תמיד לנשיא היוצא ביידן – לא נשכח גם את מספר החיילים שנהרגו בקרבות בעזה, כתוצאה ישירה מהמדיניות שלו שכפתה על מדינת ישראל להגיש סיוע לאוייב בעיצומה של המלחמה, ובכך גרם להארכתה תוך מתן רוח גבית לחמאס. גם את זה לא נשכח ולא נסלח.