מה קורה כשהממשלה מאבדת אמון ביועץ המשפטי לממשלה, בגלל סירובו לייצג את הממשלה בעתירה לבג"ץ, ועוד על רקע מציאות ביטחונית חסרת תקדים? האם אפשר במקרה כזה לפטר את היועמ"ש בתוך יומיים, בלי התראה מוקדמת?
יש לא מעט אנשים שמשתוקקים לבצע מיידית מהלך כזה. כי זה בדיוק מה שקרה לפני 38 שנים – בממשלה שבראשה עמד לא אחר מאשר שמעון פרס. קריאת הדברים מלמדת שלא הרבה השתנה ב-38 השנים האחרונות – לא בממשלה, לא בכנסת, ולא במשרד המשפטים. אין חדש תחת השמש, גם אם לא כל הפרטים זהים.
הרקע היה פרשת קו 300, הפרשה שבה נחשד ראש השב"כ אברהם שלום כי נתן הוראה לחסל שני מחבלים פלשתינים, שחטפו אוטובוס בקו 300 מתל אביב לאשדוד. האוטובוס הובא בידי ארבעת החוטפים לדיר אל בלאח ברצועה, שם חולצו הנוסעים בידי כוח צה"ל. שניים מהמחבלים תועדו אחרי החילוץ כשהם בחיים, אולם למחרת דווח שכל ארבעת המחבלים נהרגו.
זו היתה ממשלת האחדות הליכוד-המערך, ממשלה שלא הפסיקה להתכתש בתוכה בנושאים הכי משמעותיים, מדינית ביטחונית וכלכלית. שר המשפטים היה יצחק מודעי מהליכוד, אבל דווקא בנושא היועץ המשפטי לממשלה לא היתה בין המפלגות שום מחלוקת.
היועץ המשפטי לממשלה דאז, יצחק זמיר, הגיש תלונה במשטרה נגד ראש השב"כ אברהם שלום, אבל נמנע מלייצג את המדינה בעתירה לבג"ץ שהגיש איש השב"כ רפי מלכא, שהורחק מכל תפקיד בשירות אחרי שיצא נגד אברהם שלום, ודרש שבג"ץ יחייב את ראש הממשלה, ראש השב"כ ואחרים, להשיב מדוע לא יוחזר לתפקידו בשב"כ. זמיר הודיע לראש הממשלה שאיננו מוכן להגן על ראש השב"כ בבית הדין הגבוה לצדק.
הביקורת החריפה שמתח זמיר על הפנייה לעו"ד הפרטי רם כספי שייצג את הממשלה, יחד עם רצונה של הממשלה עצמה להימנע מייצוג פרטי לראש שירות הביטחון הכללי של מדינת ישראל, החישו את הליך החלפתו של זמיר.
ביום ראשון כ"ג באייר תשמ"ו, 1 ביוני 1986, עשר דקות לפני שהחלה ישיבת הממשלה, קרא ראש הממשלה שמעון פרס ליצחק זמיר והודיע לו שכבר היום ימונה יועץ משפטי חדש. כמועמדים הוזכרו שמותיהם של עורך הדין פרופ' יעקב נאמן (לימים שר המשפטים ושר האוצר) ויושב-ראש דירקטוריון בנק דיסקונט, עורך הדין יוסף צ'חנובר (לשעבר היועץ המשפטי של משרד הבטחון). בסופו של דבר הביא מודעי לישיבת הממשלה שמות של שני שופטים מחוזיים כמועמדים: השופט בן-דרור והשופט חריש.
לפני תחילת הישיבה שוחח מודעי עם פרס ואמר לו כי המועמד המועדף בעיניו הוא יוסף חריש. פרס נתן את ברכתו למינוי. בישיבת הממשלה הועלתה בפני השרים ההצעה למנות מייד את השופט המחוזי חריש כיועץ משפטי לממשלה במקום יצחק זמיר. התירוץ הפורמלי היה שזמיר ממילא ביקש להתפטר מספר שבועות לפני כן. אף אחד לא קנה את התירוץ השקוף. לכולם היה ברור שזו הדחה, שהרי זמיר התכוון לטפל בפרשת קו 300 עד סופה. למרות שחלק משרי הממשלה לא הכירו כלל את חריש הם תמכו בבחירתו.
פרס ומודעי רצו שחריש ייכנס לתפקידו מייד, אך כאן התערב השר יוסף בורג. "אפילו כשאני מפטר את העוזרת שלי, אני נותן לה התראה של שבועיים", אמר בטרוניה. לבסוף הוחלט שהחילופים יבוצעו ביום רביעי באותו שבוע. וכך היה.
העיתונאי אריה אבנרי ז"ל מציין בספרו 'התבוסה' (עמ' 321), כי "הדחתו של זמיר מתפקיד היועץ המשפטי התקבלה בשלוות נפש על-ידי הציבור הישראלי. סקרי דעת קהל שנערכו באותה התקופה הוכיחו שהציבור אינו תומך בהמשך החקירה בפרשת קו 300". בראיון שנתן חריש אח"כ לאבנרי, הוא טען: "אני לא מבין איך נבנה זמיר בדעת הקהל כמי שמודח בכוח, נדחף מתפקידו. פרופ' זמיר סיים למעשה את תפקידו. הוא הודיע על כוונתו לפרוש כמה חודשים קודם לכן. אני לא השתתפתי ב'הדחתו'. היו לו יחסי ציבור פנטסטיים, רחבים ביותר. אני לא מבין איך נוצר הדימוי שמינויי בא לשחרר את הממשלה מצרת השב"כ. איך אנשים ידעו מראש מה תהיה עמדתי בעניין?"
באופן לא מפתיע, נתקל חריש במשרד המשפטים בחומה של עויינות עם כניסתו לתפקידו. צוות המשרד סירב לשתף איתו פעולה והפנה לו עורף. היה עליו להחליט ללא שהות אם יגן על ראש השב"כ בעתירה שנקבעה לדיון באותו שבוע. הנימוק שלו היה מעניין מאד, לתשומת ליבה של היועמ"שית הנוכחית: "החלטתי שאני מגן על הבג"צים, מפני שאני חושב שאין היועץ המשפטי ואין פרקליט המדינה ואין שום פרקליט שיוכל לבקש לעצמו את הלוקסוס הזה שלא להופיע בדבר שהוא אינו נוח להופיע. מתי הוא רשאי שלא להופיע? רק כאשר עמדת הממשלה היא כזו שאי אפשר להגן עליה... היא נוגדת עקרונות גדולים של משפט של מוסר של שלטון החוק, רק אז".
משהו אחד בכל זאת השתנה לפני פחות משלושים שנה: כאחד מלקחי 'פרשת בראון-חברון' בשנת 1997 – פרשה שגם היא עסקה במינוי שערורייתי של יועץ משפטי לממשלה בממשלת נתניהו הראשונה - ועל סמך המלצת 'ועדת שמגר' שבדקה את הנושא, הוחלט שבחירת יועץ משפטי או פיטוריו תהיה באמצעות ועדה מקצועית בראשות שופט עליון בדימוס, שתביא לבחירה ופיטורי יועץ משפטי לממשלה באופן מסודר, לא חשאי ולא שרירותי. היום מכהן בתפקיד אשר גרוניס, נשיא העליון לשעבר. ועדת שמגר גם קבעה סיבות שבגללן ניתן לפטר יועץ משפטי: היעדר כשירות, חקירה פלילית נגדו, מעשה שאינו הולם את מעמדו או אם קיימים חילוקי דעות מהותיים וממושכים בין הממשלה לבין היועץ המשפטי, היוצרים מצב המונע שיתוף פעולה יעיל – בדיוק המצב הנוכחי.
הצעה לנוסח חוק גיוס
יש לי הצעה לחוק גיוס לחרדים, מעשי מוסרי, צודק ונכון – מתוך הנחה שהמוטיבציה שלהם להתגייס ממילא ירודה, והזעם הציבורי נובע לא רק מההשתמטות שלהם, אלא גם מהעובדה שמדינת ישראל מממנת את ישיבות המשתמטים. ייקבע בחוק, שמדינת ישראל תעצור באופן מוחלט, אף לא שקל אחד, מימון לכל ישיבה גבוהה, שבה מעל עשרה אחוזים מהלומדים שהם מעל גיל 21 לא שירתו בצבא.
30 שנות שלום צולע עם ירדן
היום, כ"א בחשון, מלאו 30 שנה לחתימה על הסכם השלום בין ישראל וירדן. מים רבים עברו מאז בנהר הירדן המפריד בין שתי המדינות, כמו גם בנחל הערבה. לא בטוח איך אפשר להגדיר את היחסים בין שתי המדינות כיום. דבר אחד בטוח: שלום זה לא. לכל היותר יש כאן שתי מדינות שכנות, עויינות למדי, שבנושאים מסויימים יש להם זהות אינטרסים שיוצרים שיתוף פעולה, ובנושאים אחרים הם מנהלים מלחמה קרה מופגנת.
בשנים שאחרי החתימה על הסכם השלום עם ירדן, נדמה היה שבניגוד לשלום עם מצרים, שהיה בקיפאון תמידי מאז החליף מובארק את סאדאת שנרצח, הפעם באמת זה יהיה שלום חם. אני זוכר ביקור שלי בירדן בשנת 1996, בשלהי כהונתו של שמעון פרס לפני שהפסיד את הבחירות לנתניהו, יחד עם קבוצה של שבויי תש"ח. בכל מקום שזיהו שאנחנו ישראלים, האירו לנו פנים – כולל פלשתיני בעל חנות בעקבה שהיגר לירדן מקלקיליה.
אז מי אשם ביחסים המקולקלים בין שתי המדינות? אם תשאלו כל איש שמאל מצוי, הוא יפלוט אוטומטית את השם 'ביבי'. אני לא כופר בעובדה שלנתניהו יש תרומה מסויימת לדם הרע בינו לבין המלך עבדאללה, בדיוק כמו שלעבדאללה יש אחריות לכך. אבל המציאות, כדרכה, הרבה יותר מורכבת – וגם שונה.
המזרחן פרופ' שמעון שמיר, שהיה השגריר הישראלי הראשון בירדן, פירסם כבר לפני 12 שנה את חוויותיו האישיות ומסקנותיו האקדמיות בספר עב כרס בשם 'עלייתו ושקיעתו של השלום החם עם ירדן'. השקיעה הזו, מגלה שמיר, התחילה מיד עם הזריחה, בתקופת אדריכל השלום יצחק רבין: "אל ועידת ההמשך (לוועידה הכלכלית בקזבלנקה – ח"ה), שנערכה ברבת עמון שנה לאחר מכן (בשנת 1995 – ח"ה), הגיע רבין להשתתפות קצרה בלבד. בשלב זה כבר היה רבין מודע לאכזבה השוררת בירדן מכך שהשלום לא הביא עמו שיפור מוחשי במצבן של השכבות הנרחבות של הציבור... עם כל תרומתו הרבה של רבין לקידום היחסים הדו-צדדיים האלה, השפעתו על קידום הפרוייקטים המשותפים ועל שיתוף הפעולה האזרחי בשטח, היתה מוגבלת. עובדה היא כי בתקופת כהונתו לא הוחל בביצועו של אף לא אחד מן הפרוייקטים שזהו לתהודה כה סואנת, ובכלל זה פרוייקט נמל התעופה המשותף בעקבה – רעיון אשר רבין עצמו הגה וחוסיין ייחל להגשמתו. גם שיתוף הפעולה הכלכלי והעיסקי, שהיה אמור להניב לירדן את 'פירות השלום' המיוחלים, נתקל בקשיים גדולים, וקשה לומר שרבין נרתם במרץ להתמודד עמם. כבר בפגישת רבין עם חוסיין ב-13 בינואר (1995) סיפר לו המלך כי תושבי ירדן מתחילים לאבד את הסבלנות, אך רבין המשיך לשמור על פרופיל נמוך בשטח זה..." (עמ' 275).
כשנחתם הסכם השלום עם ירדן הלעיטו אותנו ראשי השמאל, כי רק בזכות הסכם אוסלו עם הפלשתינים שיצר תנאים למדינה פלשתינית, התרצה חוסיין לחתום אף הוא על הסכם שלום עם ישראל. אלא שהמציאות היתה הפוכה. המלך חוסיין חתם על הסכם שלום עם ישראל – כדי למנוע הקמתה של מדינה פלשתינית. כך מספר לנו שגרירנו בארה"ב דאז פרופ' איתמר רבינוביץ' בספרו 'סף השלום' על מידת התפעמותו של המלך מהסכמי אוסלו: "בלילה של ה-6/7 לאוקטובר (1993 - ח.ה.) הגיע ראש הממשלה (יצחק רבין ז"ל – ח.ה.) לירדן, על מנת לדון עם המלך חוסיין בהשלכות של הסכמי אוסלו. המלך היה מאוכזב ונרגז. האם נטשה ישראל את ההבנות שהיו לה במשך שנים עם ירדן, והחליטה בבירור על אופציה פלשתינית?... מעבר לשיקולים אלה ניצבה הבנתו של המלך, שככל שהסכמי אוסלו אינם לרוחו, אין בידיו ברירה אלא להכיר במציאות החדשה... (ו)חובה עליו לכונן עם ישראל מערכת יחסים מסוג חדש" (עמ' 161). ובמקום אחר הוא כותב: "היישום המוצלח של הסכם עזה-יריחו והתגבשותה של מציאות חדשה בגדה המערבית, היו מבחינתו (חוסיין) תקתוק מדאיג של שעון פוליטי" (עמ' 189).