שעה שמתנגדי הממשלה החלו לחזור לרחובות, גם אם במספרים קטנים אבל הרסניים, הגיע הזמן שגם 'כוחותינו' ייצאו לרחובות במאות רבבותיהם, להפגנות וחסימות כבישים. השתמשתי במילה 'כוחותינו' כי אין לי באמת מושג למי אני פונה ומתכוון: לאנשי הימין? אני רוצה שגם אנשים מכל המחנות יצטרפו להפגנות האלה. לתומכי הממשלה? אני איש ימין, אבל לא ממש תומך בממשלה הנוכחית.
אבל ההפגנות שאני קורא להן הכרחיות – מול שגרירויות המדינות העויינות. להראות להם שהציבור הישראלי לא מוכן לספוג את היריקות המדיניות מכיוונן. שגם לנו יש כבוד לאומי, גם אם הממשלה לפעמים מוותרת על הכבוד הזה משיקולים מדיניים או פוליטיים. לחסום כבישים – לא סתם כבישים בישראל ללא אבחנה, אלא את כל הדרכים שמובילות לשגרירויות הללו. להטיל עליהן מצור כפשוטו. לשבש את יכולותיהם של השגרירים לפעול, ושל השגרירויות לתפקד.
להפגין ולחסום את כל דרכי הגישה לשגרירות צרפת, במחאה על התנהגותו האנטישמית של הנשיא מקרון, שאסר על חברות ישראליות להשתתף בתערוכת הנשק 'יורוסאטורי'.
להפגין ולחסום את כל דרכי הגישה לשגרירויות נורווגיה, אירלנד, סלובניה וספרד, או כל מדינה אחרת שמכירה חד צדדית במדינה פלשתינית.
וכמובן נגד כל מדינה שתעז להודיע כי תממש את צווי המעצר נגד נתניהו וגלנט, שהוציא בית הדין הבינלאומי הניאו-נאצי בהאג.
וכן, גם להפגין מול שגרירות ארה"ב, על יחסו של הנשיא ביידן, העויין, הטיפש והסנילי, שלופת את צווארנו בנושא החימושים ומונע בפועל מצה"ל להילחם במקביל בשתי זירות לחימה – וגם לנצח במלחמה.
מי כמו העולם המערבי יודע, שלאזרחים מותר לחשוב ולפעול אחרת מההנהגה המדינית שלהם.
אין לי מושג אם הפגנות כאלו ישנו משהו מהותי בהתנהלות כל אותן מדינות. אני נוטה להאמין שלא – אבל גם למימד התקשורתי יש משמעות תודעתית. האדישות של הציבור הישראלי כלפי התנהגות המדינות הללו היא בלתי נסבלת. וכשבכל העולם ישודרו תמונות של רכבי השגרירויות תקועות מול המוני המפגינים החוסמים את דרכם, והשגרירים המיוזעים נצורים בלשכותיהם או בבתיהם – גם הם יבינו שגם לכבוד הלאומי הישראלי יש משמעות.
מי הגוף או הגורם שמוכן להרים את הכפפה?
וגם ההנהגה הישראלית צריכה להתחיל לחשוב מחוץ לקופסה: בהנחה שלמדינת ישראל יש משרד חוץ, ובהנחה שמשרד החוץ הישראלי הוא האחראי על ההסברה הישראלית בעולם, ובהנחה שמשרד החוץ ממלא את תפקידו בהסברה בעולם של מדיניות ישראל (כל כך הרבה הנחות שאף אחת מהן לא ודאית) – אולי הגיע הזמן לשנות את כל גישת ההסברה הישראלית. לא עוד הסברה מתנצלת רכרוכית, שרק מחפשת איך לרצות את שומעיה בלי להרגיז אותם יותר מדי. אל מול מסעות תעמולת השקר בעולם, גם אנחנו צריכים להיות הרבה יותר תוקפניים, הרבה יותר אגרסיבים, ושכולם יתפוצצו. גישת 'ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה' צריכה להיות תקפה לא רק בשדה הצבאי, אלא גם המדיני-הסברתי.
אני מחכה לראות איך משרד החוץ מרים את הכפפה הזו.
הכטמ"ם כופף את כנפוני הכיפה
לפני יובל שנים, אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהתברר שטילי הנ"מ של מצרים וסוריה מתוצרת סובייטית הגבילו באופן משמעותי את פעילות חיל האוויר הישראלי, טבע עזר ויצמן את המשפט 'הטיל כופף את כנף המטוס'. בספרו 'לך שמים לך ארץ', שנכתב שנתיים אחרי המלחמה, כותב ויצמן (עמ' 329): "הטיל כופף במלחמה הזאת את כנפו של המטוס – זו עובדה, הראוייה ללימוד קפדני ולהפקת לקחים. אני מאמין שזה היה כיפוף זמני. חיל האוויר שלנו יחזור ויקבע את הפער – ואף ירחיב אותו – בין כוח הפריצה הפנטסטי שלו לבין כוח ההגנה הטילי של האוייב. אין לי כל ספק בזה".
חיל האוויר הישראלי אכן עמד באתגר. אחרי המלחמה הוקם בחיל האוויר צוות שמטרתו הייתה למצוא פתרונות טכנולוגיים וטקטיים לבעיית סוללות טילי הקרקע-אוויר – ועמד במשימה. התוצאה ניכרה 9 שנים אח"כ, במבצע 'שלום הגליל', הוא מלחמת לבנון הראשונה, שפרצה היום לפני 42 שנה, בט"ו בסיוון תשמ"ב. במבצע 'ערצב 19' ביום הרביעי של המלחמה, 9 ביוני 1982, השמיד חיל האוויר הישראלי בתקיפה אחת את רוב מערך טילי הקרקע-אוויר הגדול והחדיש של צבא סוריה בבקעת הלבנון - 19 סוללות של טילי קרקע-אוויר, והפיל 23 כלי טיס של חיל האוויר הסורי, בלי לאבד ולו מטוס ישראלי אחד. מאז ועד היום, למעלה מ-40 שנה, הצליח חיל האוויר להתגבר על כל מערכות הנ"מ המשוכללות שהוצבו בפניו.
על משקל אימרתו של ויצמן 'הטיל כופף את כנף המטוס', אפשר לומר כי במלחמה הנוכחית, הכטמ"ם כופף את כנפוני הכיפה – כיפת ברזל. אם לנשק הטילי והרקטי הצליחה מדינת ישראל הגנה רב שכבתית של טילים נגד טילים - כיפת ברזל, שרביט קסמים והחץ לגווניו – הכטמ"ם, כלי טיס מאוייש מרחוק, זה שבעבר נקרא כטמ"ם (כלי טיס בלתי מאוייש) ולפני כן מל"ט או מזל"ט (מטוס זעיר ללא טייס), העמיד בפני המדינה אתגר שמערכת הביטחון, לפי שעה, לא מצליחה להתמודד איתו. יותר מ-150 כטמ"מים יורטו בידי לוחמי ההגנה האווירית מתחילת המלחמה, אבל רבים אחרים הצליחו לפגוע ביעדם וגרמו לנזקים כבדים, כולל נפגעים בנפש.
ביום שלישי השבוע פירסם חיזבאללה פרסם סרטון של כטב"ם בשם 'דוכיפת' שצילם במשך דקות ארוכות את מפרץ חיפה במבט מלמעלה – כולל צילומי תקריב של בסיס חיל הים בחיפה ומתקני מפעל 'רפאל'. לא היתה זו הפעם הראשונה שחיזבאללה פירסם תיעודים שבוצעו על ידי כטמ"מים שטסו בתוך שטח ישראל. אם להסתמך על פירסומים זרים, שאין להם אישור ממקורות ישראלים, חיזבאללה מתמקד בניסיונות לפגוע במתקני תע"ש, בסיסי חיל אויר, בסיסי מודיעין, מפעלים ביטחוניים כמו פלסן סאסא, יב"א (יחידת בקרה אווירית) בהר מירון, בלוני התצפית טל שמיים, מערכת 'אורן ירוק' (המכ"ם של טיל החץ), כיפות ברזל (בבית הלל עשה ניסויים חוזרים), מבנה אזרחי של יחידת 504, מערכת ההתראה לצבע אדום, מערכות תקשורת, בסיסי צה"ל, פיצוץ חלון חמ"ל עם כטב"מ, בסיס פיקוד צפון, בסיס אחסנת טילים בצפון (תקיפה שכשלה), המחנה הצבאי תבור (נעורה) בעמק יזרעאל המשמש כמפקדת עוצבת געש (לפחות 3 פעמים), בסיס חיל האוויר רמת דוד, מתקן חגית לייצור חשמל, מפקדת חטיבת גולני, מתקן רפאל בקריות, בז"ן במפרץ חיפה, מערכות תקשורת לשעת חירום ועוד. בסיס מודיעין בצפת, הוא אחד מיעדיו האהובים של חיזבאללה מזה לפחות 5 שנים.
מתוך סרטון שפירסם חיזבאללה – לדבריו צילום של כטמ"ם 'דוכיפת' של נמל חיפה. תרגום הכיתוב: בניין פיקוד יחידת הצוללות שייטת 7
חשוב להבין את גודל האתגר: אם לרקטה או טיל יש מסלול בליסטי שניתן לחשבו מראש במדוייק, ואז לשלוח את הטיל הנגדי בדיוק למקום שם יעבור הטיל התוקף – את מסלול הטיסה של הכטמ"ם לא ניתן לחשב. הכטמ"מים טסים ליעד במסלול מפותל ולכן הם יכולים לתקוף את היעד מכל כיוון - גם מהעורף ומהצדדים. הדבר ניכר ברשימה הארוכה של היישובים שתושביהם נדרשים למצוא מיגון בכל פעם שכטמ"ם כזה עושה דרכו לגבולות המדינה.
לכן גם קשה להפיל אותו: בגלל גודלו הקטן יחסית, חתימת המכ"ם שלו זעירה, והגילוי שלו כמעט בלתי אפשרי. אם הטיל מתרומם במסלול קשתי לגובה רב ולכן קל לזהותו, הכטמ"ם טס בגובה נמוך, כמעט מלחך את האדמה בטיסתו. לכן גם אין התרעה שתאפשר לתושבים או לחיילים להיכנס למרחבים מוגנים.
בנוסף, הכטמ"מים הזעירים יכולים לתקוף גם בנחילים ובלהקות. כ'נחיל' הם תוקפים יעדים רבים במקביל, או לחליפין תוקפים כנחיל יעד אחד, כאשר לכל כטב"מ מוגדרת על היעד מטרה אחרת.
במלחמה האחרונה נעשה שימוש הן בכטמ"מים מתאבדים, כאלו שמתרסקים על המטרה ומתפוצצים איתה, והן בכטמ"מים תוקפים, שעם סיום התקיפה חוזרים למפעיליהם, כמו כל מטוס.
כמו שאנחנו מפיקים לקחים, גם חיזבאללה, בסיוע איראני, עושה זאת. במשך חודשים רבים חיזבאללה בדק את היכולות או אי היכולות של צה"ל ליירט כטב"מי נפץ. אנשיו התאמנו בהטסתם עם מצלמות ולא באמצעות GPS שאותו קל יותר לשבש. עקב כך, אצל חלק מהכטמ"מים, המטרה מוגדרת מראש עוד לפני שכטמ"מים שוגרו ליעדם, ואז לא ניתן לשבש את התקשורת שלהם עם גורמי ההפעלה.
עד כאן תיאור האתגר הקשה. האם ניתן להתגבר עליו? בוודאי. וככל הידוע מיטב המוחות במערכת הביטחון כבר עוסקים בכך. העיתונאי יוסי יהושע כתב השבוע ב'ידיעות אחרונות' כי משרד הביטחון הקצה מאות מיליוני שקלים למציאת פתרון ולפיתוחו, ואף העניק לתעשיות הביטחוניות 'צ'ק פתוח'. במערכת הביטחון מעריכים שבתוך 3 חודשים יימצא פתרון מבצעי טכנולוגי טוב יותר ליירוט. בדיוק כמו שבסופו של דבר המטוס הצליח להתגבר על טיל הנ"מ, תימצא הדרך להתגבר על אתגר הכטמ"ם. קל זה לא יהיה, אבל זה אפשרי.
מה שמבינים אחרי 50 שנה
היום לפני 50 שנה, בט"ו בסיוון תשל"ד, 5 ביוני 1974, בוצע ניסיון ההתנחלות הראשון של גרעין אלון מורה, בסיוע גוש אמונים, במחנה חורון מדרום לשכם. 3 ימים אח"כ פונו חברי הגרעין בכוח בידי חיילי צה"ל בפקודת ממשלת יצחק רבין. עוד שבעה ניסיונות העלייה לקרקע לוו במאבקים עם ממשלת רבין הראשונה, ונכשלו. מי לא לעג אז לחברי הגרעין? טענו שהם חולמי חלומות דמיוניים, הוזים שכל המטרה שלהם היא רק פוליטית. "פרשת ה'התנחלות' בתחנת הרכבת הישנה של סבסטיה", קבע מאמר המערכת של עיתון 'הארץ' ב-30 ביולי 1974, אחרי ניסיון ההתנחלות השני בתחנת סבסטיה, "היתה לנחלת העבר... מה שהתחיל בקול תרועה נסתיים בקול דממה דקה". יעקב שרת, בנו של ראש הממשלה השני משה שרת, כתב במעריב ב-11 באוקטובר 1974: "אילו הניחו למפגינים להתנחל בשלווה וללא פרסומת כלי התקשורת הרעבתנים, ספק רב אם היה נולד מתוכם ישוב קבע אחד לאורך ימים ושנים". ואלו רק שתי דוגמאות מתוך מאות.
אבל אחרי הניסיון השמיני ניתן האישור להקמת יישוב בשומרון. חברי הגרעין התיישבו במחנה קדום, במסגרת 'פשרת קדום' המפורסמת. הגרעין הזה הצמיח לבסוף מעל מאה יישובים בכל יהודה ושומרון. היום, אחרי 50 שנה, ההתיישבות ביו"ש היא עובדה קיימת שאין עליה ערעור.
המחשבה שניתן להקים כיום יישובים בדרום לבנון וברצועת עזה לחלוטין איננה ריאלית. היא יותר מתחום החלומות וההזיה. אבל מי אמר שחלומות והזיות לא מתגשמים בסוף? איך אמר הרצל בתום ועידת באזל: "בבאזל יסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בפומבי, הייתה התשובה צחוק מכל עברים. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים שנה, יכירו בה הכול". נחכה עוד 50 שנה ונראה מי צדק.