מלחמה ללא הסכמה

שורות אלו נכתבות ביומה הראשון של מלחמת 'עוז וחרב' – המשכה של מלחמת שמחת תורה, ששמה הרשמי שפלט המחשב, 'חרבות ברזל', הוא שם סתמי שלא לימד ולא מלמד דבר על אופיה של המלחמה.

אני מתקשה להצטרף למתלהבים מחידוש הלחימה בעת הזאת, עם כל התפילות מעומק הלב להצלחת חיילינו-לוחמינו. ברורה לי הטקטיקה של המלחמה – אבל מה עם האסטרטגיה? מהן המטרות ארוכות הטווח של חידוש הלחימה? היעדים הרשמיים, כמו של מלחמת שמחת תורה, הן מיטוט שלטון החמאס ושיחרור כל החטופים. שני יעדים שלא הושגו בשנה ומעלה של לחימה בעזה. האם חידוש הלחימה באמת ישכנע את החמאס לשחרר חטופים כדי להפסיק את ההתקפות? הלוואי!

אין ספק שהתנאים הצבאיים כעת טובים לאין ערוך משהיו לפני שנה: החמאס אמנם השתקם אבל לא חידש את ארסנל הטילים שלו. הוא רחוק מאד מעוצמתו לפני שמחת תורה אשתקד. חיזבאללה מפורק והזירה הלבנונית כבר לא דורשת את כוח האדם הצה"לי כמו לפני שנה. החותים בתימן תחת מתקפה אמריקנית. סוריה התפוררה ואיבדה את עוצמתה מלפני שנה – גם כתומכת החזית הלבנונית. ואיראן מנסה עדיין להבין עד כמה טראמפ רציני באיומים שלו לפגוע בנכסים האסטרטגיים שלה. ואם הזכרנו את טראמפ, רק עיוור לא יראה את ההבדל בינו לבין מימשל ביידן.

אבל יש הבדל משמעותי בין 'עוז וחרב' למלחמת שמחת תורה: המלחמה הנוכחית התחדשה בלי הסכמה לאומית רחבה, קונסנזוס בלע"ז. אם בשלהי תשרי תשפ"ד, תחת ההלם והזעם של טבח שמחת תורה, היתה הסכמה לאומית חוצת דעות מפלגות ומגזרים, שחייבים להכות את החמאס מכה ניצחת, עד כדי השמדת שלטונו – תחושה כזו לא קיימת עכשיו. הממשלה, מצד אחד, לא הצליחה להתמודד ברצינות מול ההאשמות שתכלית המלחמה לפני שיחרור כל החטופים החיים היא שמירת הקואליציה, ומתנגדי הממשלה ניפחו יותר מדי את ההאשמה הזו, שלא הוכחה באמת. נתניהו, בהתנהלותו לכל אורך הקדנציה הנוכחית, כולל בשבוע האחרון, סיפק למתנגדיו לא מעט חימושים לטענות נגדו, שההחלטות שלו אינן ענייניות אלא אישיות. ואלו מצידם סיפקו לנתניהו חימושים כנגדם, שתמורת המטרה של הפלת הממשלה, הם מוכנים לחצות את כל הקווים האדומים (אתם אמרתם נדב ארגמן). מה יחשבו הלוחמים שיחזרו להילחם ברצועה, ומה יחשבו ההורים שלהם, כשהם שומעים את הטענות הקולניות התקשורתיות שזו בסך הכל 'מלחמת שלום הקואליציה'?

מלחמה ללא קונסנזוס מפחידה אותי. היא מזכירה לי את מבצע שלום הגליל, זה שקיבל לימים את השם 'מלחמת לבנון הראשונה', מלחמה שהיתה מוצדקת ובעלת הישגים – וכשלה בסופו של דבר בגלל התמוססות ההסכמה הלאומית ככל שהתארכה.

אם אכן תביא המלחמה לשיחרור חטופים נוספים, תוכל הממשלה לחגוג את הצלחתה. אם לא תביא לכך – היא עלולה להירשם בדברי הימים כטעות נוספת של מדינת ישראל.

'עוד ואייל' במקום 'עוז וחרב'

אין לי מושג מי המציא את השם 'עוז וחרב'. האם היתה זו בינה אנושית או מלאכותית? אבל אני הייתי ממליץ להם על שם מתאים יותר: 'עוז ואייל', כשם אחד השירים הפופולרים מלפני קום המדינה:

"עוז, עוז, עוז ואייל, כה לחי בחור חייל! מן העיר ומן הכפר, מן העמק, מן ההר, משדה ומסדנה, מספסל בית אולפנה. גוו זקוף וראש מורם, רון בלב ואש בדם, לארצנו ושלומה אנו, אנו החומה. עוד פלוגה ועוד גדוד, לא נשלים עם עול עבדות. עוד גדוד ועוד ליגיון, לא נשלים עם אות קלון".

השיר הזה, ששמו הרשמי היה 'מארש החייל העברי', נכתב בידי אהרון אשמן והולחן בידי דניאל סמבורסקי בשנת ת"ש, 1940, ראשית ימי מלחמת העולם השנייה, כשהבריגדה היהודית יצאה לאירופה, להילחם לצד הצבא הבריטי כנגד הנאצים. השיר נועד לעודד את העוז והגבורה של הצעירים היהודים שהתגייסו לחיילות האוויר, היבשה והים, של הצבא הבריטי למלחמה נגד הנאצים. (ותודה לחוקרת הזמר העברי נאוה בודק-אחירון על הסיוע).

בעיתון 'הארץ' מ-19 בינואר 1951, מסופר על אימון של אחד מגדודי המילואים הראשונים של צה"ל. בין היתר מסופר כי "אם שיר הלכת הידוע 'עוז, עוז, עוז ואייל' זכה לפופולאריות רבה בין חיילי הגדוד, ומחלקות רבות נהגו לחזור מאימוני שדה כשדברי השיר ההוא על שפתותיהם, הרי יכולת לעמוד על כך, שחיילים אלה יהיו, לפי נוסח השיר, החומה לשלום ארצנו - החומה האחרונה". 75 שנים אחר כך, חיילי המילואים של ימינו אכן היו החומה האחרונה במלחמת שמחת תורה.

בחירת השם 'עוז ואייל', דווקא בגלל מילות השיר הזה, היתה יכולה להיות גם מסר חד משמעי הן למגזר החרדי, והן לממשלת ישראל שבעיצומה של המלחמה, ממשיכה בקידום חקיקה שגם תפטור את הצעירים החרדים מהשירות הצבאי וגם תמשיך להעניק להם תקציבים ממשלתיים רחבים: "עוז, עוז, עוז ואייל, כה לחי בחור חייל! מן העיר ומן הכפר, מן העמק, מן ההר, משדה ומסדנה, מספסל בית אולפנה... לארצנו ושלומה אנו, אנו החומה... עוד גדוד ועוד ליגיון, לא נשלים עם אות קלון".

ראש הממשלה מול ראש השב"כ

בשלהי שנות ה-90, בממשלת נתניהו הראשונה, רווחה בקרב הציבור הימני בישראל תיאוריית הקונספירציה בנוגע לרצח יצחק רבין ז"ל. התאוריה, בגדול, קשרה את השב"כ לרצח. באחת הפעמים שאלתי את אורי אליצור ז"ל, שהיה אז ראש לשכתו של נתניהו, למה ראש הממשלה נתניהו, הממונה על השב"כ, לא מבקש מראש השב"כ (אז כיהן בתפקיד עמי איילון), שיפרסם את החומרים החסויים על רצח רבין, אלו שאין בחשיפתם משום סיכון מבצעי, וכך יאשר או יפריך באופן סופי את תיאוריית הקונספירציה.

את תשובתו של אליצור, שבתפקידו הקודם היה עורך 'נקודה', בטאון מועצת יש"ע, שהיה ממפיצי אותה תיאוריה, אני מתקשה לשכוח: "ונניח שנתניהו ייתן הנחיה לעמי איילון לחשוף את המידע, אתה חושב שאיילון יקשיב לו? הוא 'יצפצף' עליו ועל ההנחיה שלו. מה נתניהו יכול לעשות במקרה כזה? לפטר את ראש השב"כ? הרי מיד כל התקשורת תעוט עליו כמי שמפטר את ראש השב"כ מסיבות פוליטיות! כולם ישבחו את איילון שלא התכופף בפני נתניהו, ויסעירו את המדינה נגד ראש הממשלה, שמנסה להטיל רפש בשב"כ בגין רצח רבין, רק כדי להרחיק את עצמו מ'ההסתה'".

ראש השב"כ בישראל הוא אדם בעל כוח עצום – אולי החזק ביותר מבין כל ממלאי התפקידים במדינת ישראל. אפילו יותר מראש הממשלה. בהינף אצבעו הוא יכול לחרוץ גורלות של אזרחי ישראל, לשבט או לחסד. בניגוד לממלאי תפקידים בכירים אחרים, לרשותו עומד כוח אדם שסר למרותו באופן מוחלט, שהיכולת של 'הראש' להפעיל אותו גדולה משל הרמטכ"ל להפעיל את הצבא.

השב"כ הוא גוף מסוכן – כשאין מולו גורם מרסן. דווקא בגלל הכוח הבלתי מוגבל הזה, שני הריסונים היחידים העומדים מולו הם הדרג המדיני והמערכת המשפטית. מחד, היכולת של הדרג המדיני, ראש הממשלה במקרה הזה, לפטר את ראש השב"כ, ומאידך, הביקורת של המערכת המשפטית על כל פעולה של האירגון. אם שני אלו לא יתקיימו, מי ימנע מראש השב"כ לעשות שימוש בכוח המופרז העומד לרשותו?

ומכאן השאלה הנוקבת: מה יהיה אם ראש השב"כ והיועצת המשפטית יעשו יד אחת נגד הדרג המדיני? מי יוכל אז לרסן את עריצותם של השניים?

ביום ראשון בערב, מיד אחרי שנתניהו הודיע לבר על הכוונה לקדם הליכים להדחתו, מיהרה היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה לשלוח מכתב לנתניהו, ובו הודיעה כי הוא לא יכול לפתוח בהליך ההדחה נגד ראש שב"כ רונן בר: "הריני להודיעך ביחס להחלטתך להביא לישיבת ממשלה שתיקבע השבוע החלטה בעניין סיום כהונת ראש השב"כ, כי לא ניתן לפתוח בהליך סיום כהונה כאמור, עד להשלמת בירור התשתית העובדתית והמשפטית שעומדת ביסוד החלטתך ואפשרותך לעסוק בנושא בעת הזו".

המכתב הזה הוא דוגמה מצויינת לסכנה של תיאום בין שני הגופים המסוכנים הללו, כשאין מולם גורם מרסן – הדרג המדיני. הרי התשתית העובדתית ברורה: חוסר אמון בין ראש הממשלה וראש השב"כ – ובעיקר הכישלון המוחלט של ראש השב"כ במניעת טבח שמחת תורה תשפ"ד. כשראש השב"כ המיתולוגי מראשית המדינה איסר הראל איבד את אמונו של בן גוריון, הוא לא היסס להתפטר בעצמו בו ביום. כשכרמי גילון נכשל, על פי הדעה הרשמית, בהגנה על חייו של ראש הממשלה – הוא התפטר מיד. מבחינה זו, פיטורי ראש השב"כ היה מהלך הכי ראוי והכי נכון, בלי קשר לכך שעכשיו צריך גם המפטר להתפטר. להתפטר ולהעמיד את עצמו מחדש לאמון הציבור, אם הוא רוצה לקבל לגיטימציה להמשך תפקידו.

אם החוק אוסר על ראש הממשלה לפטר ראש שב"כ שחוקר את אנשי לשכתו, ואוסר לפטר יועמ"שית העומדת בראש התביעה הכללית שמנהלת נגדו הליך פלילי - אז זהו חוק בעייתי שחייבים לשנות אותו. נניח שיהיה ראש שב"כ שיידע שראש הממשלה מתכוון לפטר אותו, מסיבות ענייניות לגמרי-  הוא מיד יפברק איזו חקירה נגד ראש הממשלה או לשכתו, ובכך יקנה לעצמו חסינות מפיטורין. אם יהיה/תהיה יועץ/ת משפטי/ת שי/תחליט להדיח את ראש הממשלה מסיבות פוליטיות גרידא, הוא/היא י/תצטרך רק 'לתפור' תיק לראש הממשלה, ומאותו רגע ועד תום משפטו אי פעם בקץ הימין (תרתי משמע) י/תקבל היועמ"ש/ית חסינות מלאה מפני הדחה.

ואל תגידו לי שאין סיכוי: היו ראשי שב"כ בעבר שגרמו לי לאבד את התמימות במתן אמון אוטומטי בראש שב"כ רק מעצם תפקידו. אתם אמרתם כרמי גילון.

וכך היועץ המשפטי לממשלה. כבר היו יועמ"שים שתפרו תיקים לפוליטיקאים מסיבות פוליטיות לגמרי, כדי לסכל מינויים שלהם.

נזכיר את המקרה הבולט: בממשלת נתניהו הראשונה, בשנת 1996, מונה פרופ' יעקב נאמן לתפקיד שר המשפטים. נאמן הצהיר טרם מינויו כי הוא מתכוון לחוקק חוק שיגביל את בית המשפט העליון מהתערבות בעניינים ערכיים. 24 שעות לאחר מינויו של נאמן למשרד המשפטים, הודיע בן יאיר על פתיחה בחקירה פלילית נגד השר נאמן, שנאלץ להתפטר מתפקידו. שנה לאחר מכן השופטים זיכו אותו מכל אשמה והביעו תמיהה על אופן ניהול החקירה והגשת כתב האישום. לימים התוודה שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה באותה תקופה, כי בן יאיר תפר תיק לנאמן, וכי הוא שמע אותו במו אוזניו אומר על יעקב נאמן: "אני הולך לתקוע את הפשיסט".

"קשה לי להאמין כי מישהו עדיין מטיל ספק בכך, שהפרקליטות מגישה לא אחת כתבי אישום, לצורך השגת מטרות פוליטיות, תוך ניצול לרעה של כוחה", כתב נאמן ז"ל בביוגרפיה שלו. כמה צדק אז, כמה נכון היום.