העיסקה לשיחרור החטופים היא אחד הנושאים שיש לי לגביהם דעה נחרצת – אבל אני חולק עליה. זו לא מהתלה. כי צודקים לגמרי מתנגדי העיסקה, וצודקים לגמרי תומכיה. ובשני הצדדים נשמעות טענות רציניות מאד, בצד אמירות וקלישאות רדודות חסרות עומק אינטלקטואלי ועובדתי מינימלי.
בוויכוח הנוקב בציבור הישראלי 'כן עיסקה לא עיסקה', לא נשמעה התייחסות לשאלה משמעותית מאד: מי אמר שסינוואר בכלל רוצה עיסקה? למה שירצה עיסקה? מה האינטרס שלו להגיע לעיסקה? ומי ערב לנו שהוא ישחרר את כל החטופים אי פעם בעתיד? מה האינטרס שלו לשחרר את החטופים, שמהווים בשבילו 'תעודת ביטוח' לשרידותו האישית? מכל אלו שצועקים 'עיסקה עכשיו', אשמח לקבל תשובות אמיתיות וענייניות לשאלות הללו, ולמה הם חושבים שחסימות כבישים והפגנות סוערות בישראל ישכנעו את סינוואר לשנות את דעתו.
כשתומכי העיסקה מכריזים ש'בלי עיסקה החברה הישראלית תתפורר', החמאס מסיק את המסקנות: לא להסכים לעיסקה בעד שום מחיר - כדי שהחברה הישראלית תתפורר!
ציר פילדלפי, בניגוד לטענות ההזויות, איננו סתם נדל"ן מיותר או גחמה של נתניהו. שאלת השליטה בציר היא חיי אדם כפשוטו. היא זו שתקבע אם יישובי עוטף עזה יוכלו לחדש את חייהם בלי איום של פצמ"רים ורקטות, ואם החמאס יצליח להשבית את נתב"ג באמצעות רקטות ארוכות טווח, למרות שהשבוע הוא השבית את נתב"ג ואת המדינה באמצעות רצח ששה חטופים.
ויתור על השליטה המלאה בציר פילדלפי יאפשר לחמאס לא רק להתעצם שוב, אלא לעשות זאת בפעם באמל"ח שלא היה ברשותו בשמחת תורה, כזה שמצוי שנים רבות בידי החיזבאללה, כמו טילים כבדים מדוייקים, כטב"מים תוקפים או טילי נ"ט ארוכי טווח מסוג קורנט או אלמאס (טיל נגד טנקים תוצרת איראן שנוצר באמצעות הנדסה לאחור של טיל ה'גיל' הישראלי שנתפס כנשק שלל במלחמת לבנון השנייה. במלחמה הנוכחית חיזבאללה עשה בו שימוש). הקורא לא צריך להיות מומחה צבאי כדי לשער מה תהיה השפעת כלים כאלו לא רק על יישובי עוטף עזה, אלא כל דרום המדינה, מאשדוד ועד באר שבע אם לא למעלה מזה.
נתניהו צדק השבוע במסיבת העיתונאים שקיים בכל מה שתיאר את ציר פילדלפי. השאלה האמיתית שהיו צריכים לשאול אותו היא, לא 'למה רק עכשיו נזכרת בחשיבות הציר הזה'? אלא 'למה הסכמת לפני שלושה חודשים לוותר עליו ולהפקיר את ביטחון תושבי הנגב?'
מתנגדי העיסקה צודקים כשהם דורשים לדון במשמעות ארוכת הטווח של העיסקה. גם מי שבעד העיסקה חייב להבין, שעיסקה כזו תהיה כניעה ישראלית. יכול להיות שבמציאות הנוכחית לא תהיה ברירה ונצטרך להיכנע, כי אין דרך אחרת לשחרר את החטופים, אבל אל תספרו לנו אגדות כאילו יש כאן ניצחון, וכאילו תמונת החטופים משתחררים היא 'תמונת הניצחון'. תמונת הניצחון – לא שלנו, של החמאס - תהיה התמונה של סינוואר מגיח מהמנהרה כגיבור בינלאומי, מניף זרועותיו בהתלהבות ומסמן אותיות V. תגידו את האמת: אין ברירה, אנחנו נכנעים.
אבל גם לתומכי העיסקה, ולמתנגדי הממשלה, יש טענות צודקות כלפי הממשלה וכלפי נתניהו. הראשונה והעיקרית בהם: אין לממשלה אסטרטגיה. גם שרי הממשלה לא בוחנים כל החלטה על פי השפעתה ארוכת הטווח. כזו למשל היתה ההחלטה בשבוע שעבר על שמירת ציר פילדלפי. בדיון, ככל הידוע לי, לא עסקו בכלל בהשלכת ההחלטה הזו על העיסקה. אין טענה הזויה יותר מזו שאמרו שרים אחרי ישיבת הממשלה, כאילו 'החלטה זו מקרבת את האפשרות לעיסקה'.
חיילי צה"ל סורקים אחר פירים ומנהרות טרור. צילום: דובר צה"ל
לא רק שהיא לא מקרבת את העיסקה; היא מטרפדת אותה באופן מוחלט. טענת כמה שרים, שההחלטה מבהירה לחמאס שהוא יצטרך להתפשר בעניין, 'כפי שהוא התפשר בעניין דרישתו לסיום המלחמה', תלושה מהמציאות, הזויה ומגוחכת. חמאס לא יתפשר והוא גם לא התפשר בנוגע לסיום המלחמה, לא ככל שמדובר בעיסקה כוללת, בשיחרור כל החטופים. זו תמימות מוחלטת עד טיפשות לחשוב שאם ישראל, גם בגיבוי ארה"ב, תקבל החלטה מסויימת – החמאס ישלים איתה ו'יתקפל'. השרים היו חייבים להבין, שההחלטה שקיבלו לגבי ציר פילדלפי משמעותה מכשול משמעותי לעיסקת החטופים. לגיטימי לחשוב ששמירה על הציר, מכל הסיבות הביטחוניות, חשובה יותר משיחרור חטופים – אבל השרים שקיבלו את ההחלטה חייבים להודות בכך ביושר ובגלוי.
שני הצדדים לא אומרים לציבור הישראלי את האמת: הדרך היחידה לשיחרור כל החטופים, עד האחרון שבהם, כוללת נסיגה ישראלית מלאה מהרצועה, בלי פילדלפי ובלי נצרים ובלי פרימטר. נסיגה מוחלטת! בנוסף לשיחרור כל המחבלים הרוצחים מבתי הכלא בישראל, ושיחרור מחבלי הנוח'בה שלכדנו אחרי שמחת תורה. וכמובן התחייבות ישראלית פומבית, בגיבוי בינלאומי, שלא לחדש את הלחימה בשום מצב – תוך מתן חסינות מלאה לסינוואר. מי שמאמין, משני הצדדים, שיזכה לראות את כל החטופים בהסדר שלא כולל את כל המרכיבים שציינתי, חי באשליות ומרמה את הציבור.
ובמקרה כזה – השרים חייבים לתת תשובה, גם לעצמם וגם לציבור, איך בכל זאת ישוחררו החטופים, ומה תהיה המשמעות אם לא יצליחו לשחרר אותם או להחזירם בחיים ולא בארונות מתים – לגבי החברה הישראלית, האחדות והחוסן הלאומי. מצד הממשלה לא שמעתי שעד כה תשובות משכנעות לשאלות הללו.
ועדת החקירה שתקום לחקור את מחדלי הממשלה והצבא, תצטרך לחקור גם למה אחרי 11 חודשי לחימה, צה"ל לא הצליח ליצור את התנאים הדרושים להפעיל מנופי לחץ כל כך כבדים על החמאס, שיסכים להגמיש את תנאיו לשיחרור החטופים. זה אחד הכישלונות של צה"ל במלחמה הנוכחית. יש כנראה אמת בטענת תומכי העיסקה, שבמצב שנוצר, בניגוד לתוכניות, המשך הלחץ הצבאי על החמאס מסכן את החטופים ולא מקרב את שיחרורם בחיים. כמו שצה"ל מפיק לקחים מהקרבות תוך כדי תנועה, גם החמאס לומד אותנו באותו מצב.
אין לממשלה שום אסטרטגיה גם לגבי המלחמה עצמה: איך מסיימים אותה? אחרי כמעט שנה של לחימה, הממשלה כבר צריכה לבחון לעומק מה יהיה עם הרצועה אחרי המלחמה. ואיך מסיימים את המלחמה בצפון? איך מחזירים את כל תושבי הצפון לבתיהם, שנה אחרי שפונו משם (מי היה מאמין?). האם באמת ניתן להגיע להסדרה עם חיזבאללה שתאפשר החזרת תושבי הצפון כשהם רגועים לגבי עתידם? ואם לא – מה כן עושים?
רק כך נחזור לפילדלפי
מסקנה שלי: צה"ל יוכל לחזור ולהשתלט מחדש על ציר פילדלפי גם אם ניסוג ממנו זמנית במסגרת העיסקה, אם ראש הממשלה יהיה מנהיג אחר מהימין (יש כמה אופציות) שיוביל מלחמה יזומה בהסכמה לאומית אחרי שיחרור כל החטופים, ובמטכ"ל יישבו קצינים שוחרי מלחמה כמו אייל זמיר, עופר וינטר, אבינועם אמונה, שלום אייזנר, דן גולדפוס ועוד. צה"ל לא יפיק שום תועלת מההישארות בציר פילדלפי גם עכשיו, אם ראש הממשלה יהיה בנימין נתניהו, ובמטכ"ל יישארו קצינים כמו הרצל הלוי, אמיר ברעם, ירון פינקלמן, רפי מילוא, אורי גורדין, וכו' וכו'.
העיתון המוביל במגזר הדתי - כבר 15 שנה ו-800 גיליונות
800 גיליונות למענך, הוד מעלתך הקורא
'מצב הרוח' בן 800 – גיליונות. את העיתון ייסד חברי-מורי ורבי מוטי זפט בתחילת שנת תשס"ט, והוא גם ערך את עשרת הגיליונות הראשונים, כאשר נקרא באותה שנה מאחר הצאן להיות נגיד על עם ישראל בעיריית פתח תקוה, ואני נקראתי למלא את מקומו.
בחודש כסלו תשס"ט ערכתי את גיליון 11 של 'מצב הרוח'. הגיליונות הראשונים השתרעו ברובם על פני... 8 עמודים, 3 מתוכם עמודי מודעות, ועוד עמוד שער. ואם נוסיף עוד שני עמודי כתבה מרכזית, נגלה שכל שנותר לי היו שני עמודי ידיעות מגזריות, שאותן ליקטתי מהעיתונות היומית. הקורא אולי יתקשה להאמין, אבל בימי קדם של הגיליונות הראשונים של 'מצב הרוח' לא היה בו את מדור 'תרבחו' של שאול יהלום, לא את מדור 'פולישוק' של מנחם רהט ולא את 'איפכא מסתברא' של מנחם הורוביץ, לא ברנז'ה, לא את הטורים של אשר כהן וישי לפידות ולאה וחני ודובוב. אפילו המדור שאתם קוראים כרגע, עוד לא בא לאוויר העולם. היה איזה טור רזה תחת הכותרת 'דבר העורך', שממש לא סיפק דעתן חמוש במקלדת כמוני.
העיתון המשיך לגדול. הציבור גילה את 'מצב הרוח', והמיילים והטלפונים התגברו בהתאם. כל יחצ"ן או איש פירסום או פוליטיקאי או ידוען אמיתי או מדומה, שהחזיק מעצמו, גילה שאם הוא רוצה להישאר על המפה, הוא חייב לקבל ביטוי ב'מצב הרוח'.
ב"ה, המשכנו להשמין מנחת: 32 עמודים, 48, 64 – ו-80 עמודים בימי חג ומועד. ואפילו את תקופת הקורונה שרדנו כשהעיתון מטבעו נכנס לדיאטת עמודים חמורה, ויצא ממנה בשלום. ובשנה האחרונה שרדנו גם את התקופה הקשה של המלחמה.
מה זה אומר 800 עיתונים, מבחינתי כעורך? זה אומר 800 פעם לחפש את הכתבה המתאימה, כזו שתעניין את הקורא וגם תהיה בלעדית, ולמצוא בכל שבוע את הידיעות הבלעדיות, בעלי חשיבות עיתונאית אמיתית, כאלו שלא תקראו אותן בשום מקום אחר. 'מצב הרוח' משתדל – לא תמיד בהצלחה - לא למחזר ידיעות או כתבות שפורסמו במקומות אחרים, אלא להביא את הסיפורים הבלעדיים שלו, כאלו שאתה, הקורא, טרם קראת. ולמצוא את הכותרת המתאימה, זו שתגרה אותך לקרוא את הכתבה או הידיעה, ואת כותרות המשנה וכותרות הביניים שנועדו לאותה מטרה, ולמצוא את התמונה המתאימה – עדיף שגם היא תהיה בלעדית – שבלעדיה כל חזות העיתון תהיה משעממת, וכדאי שגם היא תהיה סיפור בפני עצמה, כי תמונה אחת שווה אלף מילים כידוע. וכל זה נעשה קודם כל למענך, הוד מעלתך הקורא. בלעדיך אין חיים לעיתון.
זה לא כל כך פשוט, כי העיתון יורד לדפוס בדרך כלל בימי שלישי, אבל נקרא בימי שישי, וכבר קרה שידיעה שהיתה 'סקופ' אמיתי ביום שלישי בצהריים, 'נחטפה' בכלי תקשורת אחר ביום רביעי בלילה, ולך תוכיח שאתה ידעת אותה ראשון. או שידיעה שהיתה מאד אקטואלית ומרעישה בשעת סגירת הגיליון, הפכה למיושנת וחסרת חשיבות, או אפילו לא נכונה, כשהעיתון הגיע אל הקורא.
זו ההתלבטות העיקרית שלי בכל שבוע: האם לפרסם ידיעה שכרגע היא בלעדית שלך ומרתקת ומסקרנת, אבל אתה 'מריח' בחושים העיתונאיים, שהיא לא תישמר בלעדית יומיים, ואולי את מי היא בכלל תעניין מחרתיים?
שיתפתי אותך, הקורא, בחלק מהעבודה המקצועית שלי, ושל כל הצוות שעובד איתי – סגני מנחם רהט, רכז המערכת אביחי טבק, הכתב הוותיק יצחק הילדסהימר, בעלי הטורים השונים, ואחרון חביב גילי פישר המעצבת הנאמנה והמיוחדת. לכולם התודה – וגם לך.