על הניסים – בימים ההם, בזמן הזה!

אם מישהו היה עושה בשנת 167 לפני הספירה ניתוח שכלתני קר ומושכל של יחסי הכוחות בין המורדים החשמונאים לממלכה היוונית, הוא היה מגיע למסקנה ההגיונית, שמרידה בממלכה היא הדבר הכי פחות שפוי והכי מטורף שיכול להיות. כי על פי יחסי הכוחות בין הצבא היווני ללוחמים המעטים של היהודים, למרד כזה אין שום סיכוי להצליח. שום סיכוי! מצבת כוח האדם היתה ברורה: על פי ספר מכבים א', מצבת כוח האדם שהיתה זמינה ליהודה המכבי בראשית המרד לא עלתה על 3,000  לוחמים. ספר מכבים ב' שהוא קצת פחות אמין וקצת יותר נדיב, מספר על 6,000 מורדים. (רק לאחר טיהור בית המקדש בשנת 164 לפנה"ס הצטרפו יהודים נוספים לצבא המורדים וספר מכבים א' כבר מתאר צבא שגדל לכדי 10,000 חיילים). המספר הכולל של הכוחות הסלווקים (הממלכה היוונית ששלטה על ארץ ישראל) לעומת זאת, שהשתתפו בדיכוי המרד, נע על פי ספר מכבים א' בתחילת המרד בין 20 ל-100 אלף לוחמים. יחס של 1:10 לרעת החשמונאים.

אבל לא רק המספר חשוב: הסלווקים היו מאומנים היטב, מאורגנים להפליא ומנוסים בקרב. צבאם כלל חיל רגלים, חיילי פרשים כבדים וקלים, מרכבות מלחמה, יחידות פילים ויחידות ארטילריה חמושות בבליסטראות (מיתקנים שהטילו אבנים גדולות למרחוק). כלי נשקו כללו חרבות, חניתות, כידונים, קשתות, קלעים, בליסטראות ואילי חומה. לעומתם, צבאו הקטן של יהודה היה חמוש בכלי חקלאות פרימיטיוויים ובכלי נשק מתוצרת עצמית, כמו האלה והקלע. במצב הזה הוא עמד לאסור מלחמה על צבא יווני מודרני. תגידו בהיגיון, איזה סיכוי מינימלי היה למורדים הללו מול האימפריה היוונית?

ניצחון המכבים, אחרי מלחמה ארוכה מאד שארכה מעל חצי יובל שנים, באה בזכות שילוב של שיטות הלחימה של יהודה המכבי, שהפעיל לוחמת גרילה מול צבא סדיר, עם ניסים בלתי צפויים. 'נס חנוכה' הראשון הקשור לחנוכת בית המקדש לא היה נס פך השמן, אלא התפתחות 'טבעית' לכאורה. זה היה במהלך הקרב הרביעי של קרבות המכבים, קרב בית-צור שמדרום לגוש-עציון של ימינו. (את שם המקום משמר כיום היישוב כרמי צור). יהודה המכבי גרם לתבוסה במחנה של המצביא היווני ליסיאס, שחייליו נמלטו דרומה לחברון. תוך כדי קרב, הגיעה אל ליסיאס ידיעה שאנטיוכוס נהרג, וביוון פרצה מלחמת ירושה. ליסיאס נאלץ לעזוב את יהודה כדי לשוב לאנטיוכיה, וליטול חלק במאבק הירושה. את המצב הזה ניצל יהודה המכבי. הוא מיהר להגיע בראש לוחמיו לירושלים, עלה בראשם אל בית-המקדש, הכריז 'הר הבית בידינו', וטיהר את ההיכל, אלפיים שנה לפני שמישהו חשב על מסגד אל-אקצא. ולפי המסופר במשנה, לא מצאו אלא כד שמן זית טהור אחד בלבד. זה היה בכ"ה בכסלו שנת 167 לפני הספירה.

אבל המלחמה עם הסלווקים לא תמה. הקרב החמישי עם היוונים-סורים התנהל עם כוחותיו של ליסיאס - קרב בית-זכריה, אף הוא בגוש-עציון. הקרב הזה זכור בגלל מותו של אלעזר, אחיו של יהודה המכבי, כשנרמס תחת פיל מלחמה - הנשק הכבד של אותם ימים - שעה שנכנס אל מתחת לפיל ודקר אותו בחרבו. (בית-זכריה מצוי בלב גוש-עציון של היום, בין אלון-שבות לראש-צורים, ועל שמו של אלעזר נקרא היישוב הקהילתי אלעזר בגוש-עציון).

בשלב הזה, אחרי הכישלון של כוחות המכבים, התחולל עוד 'נס חנוכה' משמעותי. אחרי שליסיאס היכה את צבאו של יהודה בבית-זכריה, הוא שב והשתלט על ירושלים, ועמד לרדוף אחר צבאו של יהודה צפונה, לשומרון, לאיזור גופנה. אולם אז הגיעו אליו ידיעות על מרד בחלק המזרחי של הממלכה. בניגוד למצופה ולמתוכנן שוב נאלץ ליסיאס לעזוב את האיזור כדי לשמור על מעמדו, לא לפני שהציע ליהודה המכבי חופש דת. יהודה המכבי, שכמובן לא תכנן את ההתפתחות הזו, ניצל את המצב כדי להשתלט מחדש על יהודה.

אבל הספקנים צדקו - חלום המדינה היהודית התרחק אחרי נפילתו של יהודה בקרב אלעשה, איזור בית-אל של ימינו, אחרון הקרבות של יהודה המכבי שהסתיים בכישלון צורב ובמותו של יהודה.

במצב הזה, כשחלום המדינה היהודית נגוז, התעשת צעיר הבנים של מתתיהו, יונתן, שלמד מכישלון יהודה, ומתוך הבנה ש'צבא קטן וחכם' איננו הפתרון – חכם כן, קטן בשום פנים לא – בנה במשך כשבע שנים  צבא קבע חזק שהגיע לכ-40 אלף חיילים מאומנים. בזכות הצבא הזה הוא יכול היה להסתער על ירושלים בחג הסוכות בשנת 152 לפנה"ס, לשחרר אותה ולטהר שוב את המקדש, טיהור שהפעם החזיק מעמד עד לחורבן בשנת 70. גם המטרה הדתית של המרד - ביטול גזירות הדת – הושגה בידי יונתן ולא יהודה.

באופן פרדוקסלי, גזרות היוונים, שמטרתם הייתה להרחיק את עם ישראל מהתורה, הן שהביאו לסילוק התרבות היוונית מהארץ ולניצחונם של נאמני התורה.

בשנת 140 לפני הספירה, הכריז שמעון, בכור בני מתתיהו, על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת החשמונאים.

ניסים אמנם אינם תוכנית עבודה, אבל בן גוריון (שבה' באייר תש"ח הכריז גם הוא על הקמת מדינה יהודית, שעל פי כל היגיון צבאי לא היתה אמורה לשרוד יותר משבוע) קבע אחרי מלחמת העצמאות, שבמדינת ישראל מי שלא מאמין בניסים הוא אדם לא ריאלי. לא במקרה אנו אומרים בתפילת 'על הניסים' לאורך כל ימי חג החנוכה, "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם – בזמן הזה". כי גם בימים אלו אנחנו חיים בתקופה של נס מתמשך. יעברו עוד כמה שנים עד שנוכל להבין איזה נס משמיים היתה כל התקופה האחרונה, עד שנבין שכל מה שמתרחש הוא מחוץ לכל מחשבה ריאלית. האם מישהו האמין בשמחת תורה אשתקד, כשאלפי לוחמי חמאס הסתערו על יישובי צפון הנגב וכבשו את חלקם תוך יצירת טבח מחריד, ששנה אח"כ מנהיג חמאס סינוואר יהפוך לעפר ואפר, שרצועת עזה ברובה תהיה עיי חורבות, שאיראן תאבד בבת אחת כוח מרכזי משמעותי במזרח התיכון ותהיה על סף קריסה כלכלית, שחיזבאללה יאבד לא רק את רוב כוחו אלא גם את מנהיגו המיתולוגי חסן נסראללה, שרצועת כפרים בדרום לבנון תהיה הרוסה, שאסד יהיה מנהיג גולה ברוסיה, שסוריה תישאר בלי צבא והחרמון הסורי וחלקים נוספים מסוריה יהיו בידינו ללא קרב?

ניסים אינם תוכנית עבודה. גם כדי שנס יתרחש, צריכים לעבוד קשה או להילחם קשה. בלי המעשים היזומים שלנו, אין שום סיכוי לנס. מצד שני, האדם פועל, האדם עושה, האדם יוזם – אבל ללא סיעתא דשמיא הצלחתו מוטלת בספק רב. זה נכון בכל ההיסטוריה היהודית, וגם בהיסטוריה של מדינת ישראל.

בקרוב, כולנו מתפללים לכך, נזכה לראות בנס הגדול ביותר: עשרות חטופים משמחת תורה חוזרים לחיק משפחותיהם.

מחדל נורי התאורה

דוגמה נוספת לכישלון תפיסת 'צבא קטן וחכם' בימינו, מביא ח"כ סא"ל (מיל') משה טור-פז, קינלי בפי כל, בספרו החדש 'ח"כ במשמרת לילה', על שירות המילואים שלו כחבר כנסת במלחמה. הוא מספר (עמ' 217) על חוויה שעבר יום שלישי, 10 באוקטובר, היום הרביעי למלחמה, שמביאה חשיפה נוספת לגודל המחדל במשך שנים רבות, ומצד שני מספרת על נס נוסף של מלחמת שמחת תורה: "במהלך הלילה נוצר צורך לתת תאורה רצופה שתהפוך לילה ליום. קובי המנל"ח (מנהל לחימה – ח"ה) ואני, בוגרי דרום לבנון, ידענו שלצה"ל ישנה יכולת כזו, לזרוק נורי תאורה מתוך מטוסים. העלינו דרישה ל'הנהרה', וזאת לנוכח העובדה שפגזי הארטילריה אינם מספיקים לצורך תאורה רצופה ואיכותית שנדרשה לגזרה. כעבור כמה שעות הוארו פני השמים. מטוסים הפילו פצצות תאורה ברצף והפכו לילה ליום.

"רק כמה שבועות מאוחר יותר יספר לי בני כיצד מילאו את בקשתי. מתברר כי היכולת להאיר את הלילה באמצעות פצצות תאורה ממטוסים נזנחה, ונתפסה זה שנים כלא רלוונטית. ביחידה של בני נהגו לבצע אותה בעבר, ואז היא נשכחה לאחר שהוחלט שהיא אינה נדרשת עוד. ניתנה הנחיה להשמיד את נורי התאורה, אך היות שהיה מדובר בתהליך יקר וארוך, וגם מסוכן, הוחלט בינתיים להניח את נורי התאורה בבונקר תחמושת, עד שיבצעו את ההשמדה, אלא שהזמני הפך לקבוע, ולימים הנושא נשכח.

"כשהעלתה אוגדת עזה דרישה להארת השמים בנורי תאורה, תהו ביחידה של בני אם היכולת הזו בכלל קיימת. אחד מוותיקי המילואימ'ניקים נזכר שהוא עצמו ביצע זאת לפני שנים רבות, אך ציין כי למיטב ידיעתו אין לכך תחמושת מתאימה. לאחר בדיקה נזכר אחד הנגדים הוותיקים שהוא הניח את הנורים בבונקר כלשהו, אך ספק אם הם עדיין שם. הוא נסע לבונקר - והפלא ופלא. הנורים היו עדיין שם, מעט חלודים אך נראים כשירים.

"עוד באותו לילה, לראשונה זה שנים, הטילו מטוסי תובלה פצצות תאורה ברצף, והחזירו את הכשירות שאבדה למשך שנים.

"כשבני סיפר לי על הסיטואציה הזו, צחקנו והבנו שהאבא הציג דרישה - והבן מילא אחריה על סמך חוכמת המילואימ'ניקים הזקנים. ועל זה אומרים: 'רק בישראל'".

כשתקום במהרה ועדת חקירה רצינית למחדלי צה"ל לאורך השנים שקדמו למלחמת שמחת תורה – היא תצטרך לחקור גם את מחדל הנורים של חיל האוויר. חג אורים שמח.

כך עונים לוותיקן

דברי הבלע של האפיפיור השבוע, כי "ישראל מרססת ילדים במקלעים ומפציצה בתי ספר ובתי חולים... כל כך הרבה אכזריות", הזכירו לי את אחת האמירות השנונות של אפרים קישון המנוח, במאמר שכותרתו 'להוד קדושתו שלומות' – מעין מכתב דמיוני שהוא כתב לאפיפיור אחרי מלחמת ששת הימים, שמופיע בספרו 'סליחה שניצחנו'.

וכך כתב קישון בהתייחסו לוותיקן: "הוותיקן תמיד ידע להרים קולו כשהיה צורך בכך. כאשר מתכוננים, לדוגמה, לשחוט מאות אלפי ילדים יהודיים, אזי מצהיר הכס הקדוש בלי הפסד של זמן הצהרה מדינית לאמור: מי ייתן ושוב ישרור שלום ואחוות עמים בקרב כל אומות תבל עד קץ כל הימים ובזמן הזה, אמן. וכאשר אותם הילדים לובשים מדים ומגיעים אל חוף התעלה לפתרון הסופי של השאלה היהודית, הרי עולה התפילה בפי הוותיקן: יש להנהיג לאלתר משטר בינלאומי בירושלים, בגדה המערבית ובשארם א-שייך".

עברו כמעט 60 שנה, אבל בוותיקן דבר לא השתנה.