צבא של אריות עם מטכ"ל של שפנים

ראש הממשלה נתניהו הכריז השבוע בביקור שערך בגבול לבנון, כי ״עם או בלי הסכם, המפתח להחזרת תושבינו בצפון בביטחה לבתיהם זה להרחיק את חיזבאללה מעבר לליטני, להכות בכל ניסיון של התחמשות מחודשת שלו, ולהגיב באופן תקיף נגד כל פעולה נגדנו״.

אני מוכן להסתכן בניחוש, שהרוב המוחלט של אזרחי ישראל מזדהה עם ההצהרה הזו, ובעיקר עם הקביעה כי "המפתח להחזרת תושבינו בצפון בביטחה לבתיהם זה להרחיק את חיזבאללה מעבר לליטני".

יש רק בעיה 'קטנה' אחת עם היעד הזה: כמו שצה"ל נלחם כעת בלבנון, לא נראה לי שניתן יהיה להשיג את המטרה הזו. כוחות צה"ל לא עושים את המהלך ההכרחי שבלעדיו לא ניתן להכריע את חיזבאללה: כיבוש השטח. רק השבוע דווח שצה"ל מדלל את כוחותיו בלבנון. אם יש דבר שאני מתקשה להבין את ההיגיון שבו, זה הרצון הישראלי להגיע כבר עכשיו להפסקת אש ולהסדר מדיני בלבנון. בלבנון אין חטופים, השבח לאל. אין מצב של סיכון חיי ישראלים בשבי חיזבאללה. מה בוער לכם לעצור את המלחמה בלבנון כל עוד חיזבאללה משמר יכולות צבאיות מאיימות?

צה"ל כותש את חיזבאללה ומפרק את יכולותיו הצבאיות – על כך אין ויכוח. כוחותינו עושים עבודה מדהימה בדרום לבנון, בשטח הקטן והמצומצם שמתאפשר להם לפעול בו, ומפרקים את התשתיות הצבאיות של חיזבאללה שהיוו איום אמיתי על יישובי הצפון, בעיקר סכנת כיבוש יישובים כמו שהיה בעוטף עזה. אבל לא רק. ירי טילי הנ"ט (נגד טנקים) שחיזבאללה שיגר בחודשים האחרונים, ואשר פירקו בתים רבים ביישובי גבול הצפון, פסק כעת לחלוטין.

המציאות בדרום לבנון משתנה – בכך אין ספק. השאלה אם היא בלתי הפיכה. צה"ל פועל קרקעית בדרום לבנון, בכפרים שיעים – רק שיעים, הכפרים הנוצריים לא נפגעים – שבהם חיזבאללה בנה את מערך המנהרות המסועף שלו. החרבת התשתית הזו, הטיהור המוחלט של הכפרים, גרמו להחרבה כמעט מוחלטת של הכפרים. כך נעשה במארון א ראס, עייתא א-שעב, מוחייביב, בלידא, חולא, עייתרון ויארון. בשבוע שעבר פוצצו גם מתחמי כינוס של פעילי חזבאללה בכפר אל-מטמורה, בין ט'הירה ועלמא א-שעב, בגזרה המערבית של דרום לבנון.

בשבוע האחרון פעלו לוחמי גדוד 7012 כחלק מצק"ח (צוות קרב חטיבתי) 8, גם בעיירה אל חיאם. כל מי שביקר במטולה, ונשא עיניו צפונה, לא יכול היה להתעלם מהעיירה הגדולה החולשת על המושבה הוותיקה. היא יושבת על רכס השולט על מרחב עמק עיון ועל מקורות נחל החצבני. מה שמקנה לה שטח שולט על מטולה וצפון החולה. בשנים שצד"ל (צבא דרום לבנון הנוצרי) שלט במרחב, ברצועת הביטחון, זו היתה עיירה כמעט ישראלית. (אני הייתי בה בתפקיד צבאי כמה פעמים בשנות השמונים).

ואחרי כל זאת - גם שם כוחותינו לא כבשו את כפרי דרום לבנון, אלא רק פושטים עליהם ומטהרים אותם מתשתיות של חיזבאללה. בסופו של דבר, אין שליטה צבאית של ישראל על השטח. המצב די דומה לפשיטות שצה"ל ביצע ברצועת עזה, כאשר צה"ל חוזר שוב ושוב להילחם במקומות שכבר היה בו בעבר (ראו את הראיון בהמשך הגיליון עם אל"מ אורי ליפשיץ).

מדובר בפטנט ייחודי של המטכ"ל, במלחמה הנוכחית: מעולם, בכל מלחמות ישראל, לא היה מצב שבו צה"ל כבש שטח, ומיד נסוג ממנו. בסביבת נתניהו אומרים כי זו שיטה חדשה של הרמטכ"ל הלוי והשב"כ, בתמיכת שר הביטחון יואב גלנט.

ולמה נתניהו לא נותן הנחיה לצה"ל, להשתלט על רצועת ביטחון בדרום לבנון ולהחזיק בה, אם לא לתמיד, לפחות עד להשגת הסכם מדיני, כמו שהיה אחרי מבצע ליטני או מלחמת לבנון השניה? בסביבת נתניהו טוענים שגם אם היתה יורדת הנחיה כזו לשר הביטחון וממנו למטכ"ל, היא לא היתה מבוצעת. או בלשון אחד ממקורבי נתניהו: "צה"ל שם קצוץ על הממשלה".

"המטכ"ל", אומרים בסביבת נתניהו, "לא רצה להיכנס לחן יונס, ולא רצה להיכנס לרפיח. גם כשהתקבלה החלטה על כך, בצבא גררו רגליים. חודשיים גררו רגליים".

גורם אחר אמר לי השבוע כי "אם היה אפשר להרים את המסך מעל כל הדיונים הביטחוניים, הלסת של אזרחי ישראל היתה נשמטת. פתאום היו מבינים מי אלו הגנרלים שלנו: חבורה של סוסים עצלים". במילים אחרות: צבא של אריות עם מטכ"ל של שפנים.

וכאן שוב מגיעים לבעיה הפוליטית: לממשלת נתניהו אין את היכולת המוסרית לפטר את הרמטכ"ל, כי כל מהלך שהדרג המדיני ינקוט כלפי הדרג הצבאי, ייתפס ציבורית – ובצדק! – כניסיון של נתניהו ושות' לחמוק מהאחריות ולהטיל את האחריות על הדרג הצבאי, שגם עליה אין מחלוקת. כדי להחליף את הרמטכ"ל, הממשלה עצמה צריכה להתחלף לפני כן. רק לממשלה הבאה, ולראש הממשלה הבא, תהיה הסמכות המוסרית – לא החוקית, המוסרית – להחליף את המטה הכללי.

ועד אז, נמשיך להילחם בצורת הלחימה המשונה של המטכ"ל הנוכחי, שמשאירה על כנה את השאלה שעדיין איש לא נתן לה תשובה: עם או בלי הסכם, כשכעת כולם מסכימים בקונצנזוס לאומי נדיר (חוץ מציפי לבני, מן הסתם) שהחלטת האו"ם 1701 לא היתה שווה את הנייר עליו הודפסה – איך הפעם אתם מבטיחים הסכם שימנע מחיזבאללה לחזור לשטחים בדרום לבנון ולחדש משם את תשתיות הטרור הרצחני שלו?

מסמכי אמ"ן בלשכת רה"מ: לא 'הדלפה' אלא חובה

המשפט המגוחך ביותר שנשמע השבוע בנושא פרשת הדובר של נתניהו וההדלפה, היה 'הדלפת מסמכי אמ"ן ללשכת ראש הממשלה'. קשה להתעלם מהאבסורד שבו. אגף המודיעין, להזכיר, כפוף לממשלה ומתוך כך לראש הממשלה – ולא להיפך. חובתו של אגף המודיעין להציג בפני ראש הממשלה כל מסמך בעל משמעות לביטחון המדינה, יהיה הכי סודי שיהיה. מסירת מסמכים כאלו אינם 'הדלפה' אלא חובה. ההחלטה מי בלשכת ראש הממשלה מלבד ראש הממשלה בעצמו יורשה לקרוא את המסמך הזה, נתונה לאנשי המקצוע. ייתכן מאד שהמסמך הועבר לאדם שלא הוסמך לקבל אותו. הדבר בהחלט מחייב חקירה, ומי שאחראי לכך צריך לשלם את המחיר. אבל לא ייתכן שאמ"ן, או צה"ל בכלל, או כל גוף בטחוני אחר, ימנע מידע מראש הממשלה – מציאות שהפכה אצלנו לנורמה, כמו שקרה בליל שמחת תורה תשפ"ד.

מנגד, הדלפות לתקשורת, כמו גם שיחות תדרוך אנונימיות של עובדי מדינה, הם נשמת אפה של התקשורת, ומתוך כך גם נשמת אפה של הדמוקרטיה. גם ב'מצב הרוח' אנחנו ניזונים לא מעט מהדלפות כאלו. לא מעט מכותרות הידיעות הפותחות של 'מצב הרוח' היו תולדה של הדלפות כאלו.

נזכרתי במקרה שהייתי מעורב בו בעצמי לפני פחות משלושים שנה, בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה, כשהייתי כתב 'הצופה' ביש"ע.

לשכת תיאום הפעולות בשטחים, להלן המתפ"ש, היתה מעבירה מעת לעת ללשכת ראש הממשלה – מן הסתם בחריקת שיניים – מסמכים שסוקרים את המתרחש ברשות הפלשתינית. רמת הסודיות שלהם לא היתה מאד גבוהה, אם כי הם לא היו בלמ"ס (בלתי מסווג, כלומר מותרים לכולם לקריאה). היתה בעיה אחרת: המסמכים כללו תיאורים, לפעמים די מפורטים, איך הרשות הפלשתינית, עדיין בראשות ערפאת ימ"ש, מפירה בגסות את הסכמי אוסלו למיניהם ו'עובדת עלינו בעיניים' בלשון העממית.

הנמען היחיד לניירת הזו היתה כאמור לשכת ראש הממשלה, אבל בלשכה דאז ישב יהודי עם לב חם, שאני כמובן לא אחשוף את שמו גם היום, שהחליט – על דעת עצמו או על דעת ראש הממשלה, את זה מעולם לא ביררתי וגם לא עניין אותי – שהמידע על הפרות ההסכמים מצד הרש"פ לא צריך להישאר ספון בחדרים הסגורים שלהם, אלא להיות נחלת הכלל. וכיוון שלי היו קשרים טובים עם אותו עובד, וכיוון, אני מניח, שהוא ידע שאם ימסור את המידע לתקשורת הכללית הם יעדיפו להתעלם ממנו (כי איזה אינטרס יש להם לחשוף שערפאת מפר את ההסכמים שחתמו איתו?), העדיף לתת את המידע דווקא לעיתון לא גדול כמו 'הצופה', שבוודאי יעשה מכל מסמך כזה כותרת ראשית, כמו שאכן קרה.

אלא שבלשכת המתפ"ש, שמקבלים בכל יום כמו בכל משרדי השלטון לקט תקשורת עם הידיעות הרלוונטיות להם, זיהו מהר מאד על מה מתבססות אותן כותרות ראשיות ב'הצופה' – והחליטו לצמצם את העברת המסמכים ללשכת ראש הממשלה, למעט אם ראש הממשלה, הוא ורק הוא, יבקש מהם את המסמך או המידע. הם מיוזמתם לא יעבירו יותר מידע ללשכה. ואת המידע הזה קיבלתי ממקור מידע אחר, הפעם בלשכת המתפ"ש.

מסתבר שהמשפט שרבים כבר השתכנעו באמיתותו אינו חדש אלא עתיק יומין, וכנראה גם נצחי: במשרד הביטחון מתנהגים כאילו הם מערכת ביטחון שיש לה מדינה, ולא כמו מדינה שיש לה מערכת ביטחון.

ובחזרה למסמך של ימינו: הטענה העיקרית נגד ההדלפה היתה, שהיא יצרה רושם מוטעה כאילו סינוואר ימ"ש אללה ירחמו אינו מעוניין בעיסקה לשיחרור החטופים, ובכך נתנה גושפנקה לנתניהו, לכאורה, לא להגיע להסכם. אבל מה לעשות שאפילו המימשל האמריקני אמר פעמים רבות, שהצד הסרבן הוא החמאס? על כך אין ויכוח. אפילו השבוע אמר מזכיר המדינה האמריקני, אנתוני בלינקן, לשר החוץ המצרי בדר עבד אל-עאטי, כי חמאס שוב סירב לשחרור אפילו מספר מצומצם של חטופים כדי להבטיח הפסקת אש והקלה לתושבי הרצועה. כך עולה מסיכום השיחה שפירסמה מחלקת המדינה של ארה"ב.

כל מי שמכיר את המידע, ויש לו מינימום יושרה יודע את המציאות: מרגע שהסתיים הסבב הראשון של שיחרור החטופים וחזרנו להילחם בחודש כסלו אשתקד, החמאס ראה שתקוותו לעצירת המלחמה נעלמה, ולכן מאותו רגע הדרישה האולטימטיבית שלו היא קודם כל עצירת הלחימה ונסיגת כוחות צה"ל מהרצועה. על זה נתון הוויכוח: האם מישהו יכול להבטיח שנסיגת כוחות צה"ל מהרצועה, לא תחדש את האיום, בוודאי האיום הרקטי, על יישובי עוטף עזה, ואולי לא רק עליהם?

ומצד שני – שאלה לא פחות משמעותית: יש למישהו דרך אחרת להחזיר את החטופים, משימה בחשיבות עליונה לא רק בגלל שהיא חלק ממטרות המלחמה על פי החלטת הממשלה, אלא גם מבחינה לאומית ומוסרית?

אני מודה, שלי אין תשובות לשאלות הללו.