השאלה היא, האם ועד כמה החברה הדתית לאומית השתנתה לאורך הגיליונות הללו. כי אם פעם המגזר היה מפגר אחרי כולם בקצב של עשרים שנה, היום הוא כבר מוביל טרנדים עוד לפני ההרינג של שבת בבוקר. האם הדתי לאומי של 2008, כשיצא הגיליון הראשון, דומה לאחיו הדתי לאומי של 2024? נדמה שמלבד מתי מעט שנשארו תקועים בסטייל לשעבר, הצלחנו להתעדכן בשעה טובה ומוצלחת מסנדלי השורש, הדובון והשפם, אבל המהות - הוויכוחים והמחלוקות- נשארו אותו דבר.
הגיליון הראשון של מצב הרוח הוקדש לנושא הבוער של 'בת 18 לחופה', וידיעה על שילוב בין דתיים וחילונים. 200 גיליונות לאחר מכן, שאול יהלום כבר הספיק לבקר ב-350 מסעדות, והשבת הוא היה בדרך הגפן עם רעייתו נאווה, תוך שהוא אוכל כמיטב המסורת את כל התפריט.
גיליון ה-300, בכלל הקדים את זמנו עם ראיון מיוחד של ח"כ אנונימי בשם יריב לוין, שטען שיש "להחזיר את מערכת המשפט למסלול יהודי וציוני" - ובמבט לאחור ניתן להאשים את 'מצב הרוח' בכל הבלגן, או לפחות לפרגן לחשיפה הבלעדית והראשונה של הרפורמה המשפטית. גיליון 400 החגיגי נפתח עם ראיון של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין שדווקא הפגין שמרנות וקרא לח"כים שלא לפנות לבג"ץ על מנת לשמור על הפרדת הרשויות.
השער של גיליון 500 הוקדש לידיעה המרעישה על כך שכל השופרות בצה"ל כשרים, ומלא ברכות של אישי ציבור שמאז כבר פרשו. בגיליון 600 הקורונה כבר הייתה בשיאה ומנכ"ל רשת אמי"ת התראיין עם מסיכה, טען שמשרד החינוך צריך לתת למנהלים יותר גמישות חינוכית ודרש להוריד את תשלומי ההורים. ואילו גיליון 700 נפתח בראיון חגיגי עם שניים מראשי המל"ל לשעבר שקבעו חד משמעית שישראל בטוחה ומשגשגת, בתוספת ברכה מרוה"מ לשעבר בנימין נתניהו לרגל הגיליון.
800 גיליונות עברו. העולם השתנה בקצב מסחרר. הריכוז ירד לעשר שניות. ורק הדיונים הדתיים לאומיים נשארו בדיוק אותו הדבר - וביבי ראש ממשלה. אבל יותר ויותר מחבריי מרגישים כבר שאינם חלק. אם פעם השתייכות חברתית וקהילתית למגזר הייתה מקור גאווה, נדמה שדווקא כשההצלחה במגוון שדות וההשתלבות בהן בשיאה, ישנה רגרסיה של הורדת הכיפה והתכחשות הולכת וגוברת למגזר ולמה שהוא מייצג.
ישנם הרבה סימפטומים למגזר ובראשם השנאה העצמית וההבדל העצום של הפרטים הקטנים. חלק נכבד מחבריי במקרה הטוב לא מגדירים עצמם יותר כדתיים לאומיים, ובמקרה הפחות טוב גם לא מסתובבים עם כיפה משום שהם לא רוצים להיות מתוייגים. ישנם גם כאלה מתוכם שבלי יותר מדי מחשבה אוכלים לא כשר בעליל - לא איזה בירה בפאב, אלא ציז'בורגר, ובנונשלנטיות ביציאה של חמישי בערב.
זה מצטרף לאקט והתנהגות כללית שמזלזלת בכל מה ומי שהעולם הדתי לאומי מייצג. המטען הערכי שמזוהה עם המגזר, ובוודאי אישים ממנו, בטח כאלו פוליטיים, זוכה ליחס מחפיר ומקטין, מנקודת מבט של אנשי העולם הגדול שמתבוננים ביהירות על אותם הילידים עם השורש, הציצית והזקן, ורואים בהם אנשים בורים ועמי ארצות, שכנראה לא התקדמו מאז ההומו ספיינס הסרוג מעידן הרב קוק.
ואל תתבלבלו: מדובר בבשר מבשרה של הציונות הדתית. ילדיהם גם כעת לומדים בחינוך דתי, הבית שומר שבת וכשרות, הולכים לבית הכנסת וקוראים מצב הרוח. גם רוב חבריהם מגיעים מאותו רקע, ורובם גם מחזיקים עמוק בפנים גם בעמדות ימין, למרות שזה כה לא פופולרי להיות כזה בחוגים החברתיים שאליהם הם שואפים להתקבל. זה מוביל לשנאה עצמית כלפי כל מי שמזוהה בצורה יותר משמעותית עם המגזר שגידל אותם, ונשאר מבחינתם לא מעודכן הרחק מאחור.
אבל עמוק בפנים, הם מכירים היטב את משאלת הלב של כל דתל"ש, גם כזה שהוריד את הכיפה וגם כזה שחובש אותה בגאון, שרוצה יותר מכל שהבן שלו יהיה בדיוק כמוהו - דתל"ש. אבל בשביל להגיע לשלב הפוסט-מגזרי הזה בחייך, אתה חייב לעבור את כל הליך החיול ומסע הכיפה המפרך, שרק בסוף הדרך תוכל להחזיק בגאון בתואר הנכסף. בדיוק כמו כל אלו שהתפכחו עקב ה-7.10, קיימים אלה המתכחשים למגזריות.
דתי לאומי זה לא חברה או מפלגה - אלא סט ערכים
אבל גם אם נשאל את גדול המתכחשים, הוא לא היה מוותר על פסיק מהדרך המגזרית שהוא עבר בה - מהממ"ד, דרך בנ"ע, הישיבה או המכינה, הצבא, החברים, עולם הערכים והמושגים הייחודי, והוויכוחים האינסופיים שהחלו אי אז בפעולת חבריא ב', ועד היום לא פוסקים לרגע, וכמובן התסכול הבין דורי, שמאפיין כל שכבת גיל באשר היא, שבטוחה שהסניף כבר איבד מקסמו, אבל יגיע בכל שבת ארגון; שהישיבה נהרסת, אבל עדיין יגיד בגאון שהוא למד שם, ולמרות שהוא לא מתעורר בחיים לשחרית, הוא יודע את כל הרכילות הקהילתית.
כל תחנה כזו בנתה ועדיין בונה את האישיות הייחודית שאיפשרה למתכחשים לחיות את המורכבות הזו ולדלג בטבעיות בין העולמות השונים, ולהרגיש בבית בכל אחד מהם. לא יודע מה גרם להם לכך. אולי המגזריות הייתה להם חונקת מדי, עם כל חוק הדתיים השלובים שפוגש אותך בכל רגע בחיים וחור בעולם. אבל בסוף, כשמקלפים את הציניות והמרירות, ואחרי טראומות הילדות שמתפרצות להם באמצע שנות העשרים, כשמדברים על פירמידת הערכים הדתית לאומית, מגלים שרב המשותף על המפריד.
בכלל, יש איזה אובססיה למזרוחניקים מקצועיים להגדיר כל אחד ואקט כלשהו במינוח מדויק, על מנת להניח אותו במשבצת הנכונה מבחינתם, ולהבין האם לנו הוא או לצרינו. בתפקידי כמנכ"ל מרכז הרצוג, הייתי חבר בפורום של ציונות דתית מתונה, שם העברנו חלק נכבד מזמננו בניסיונות שווא למצוא הגדרה נכונה למי שאנחנו. מתונים, ממלכתיים, סובלניים, ועוד אלפי שמות פועל, שינסו לתאר במדוייק את המקום שאנחנו מייצגים ופועלים.
אף פעם לא הבנתי מדוע לא לקרוא לנו פשוט דתיים לאומיים, וזהו. אני גאה במונח הזה, למרות התיוג החברתי, הסטייל המזעזע והייצוג הפוליטי. כי דתי לאומי זה לא מגזר, חברה או מפלגה - אלא סט ערכים שמתכנס במינון כזה או אחר בשילוש הקדוש שאיתו אנחנו רצים כבר 120 שנה די בהצלחה: עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל. אז נכון, ישנם חלקים מסויימים שמגבירים את הווליום על הארץ, אחרים שמים דגש על התורה או העם, ויש כאלה שאצלם זה בבאלנס מדוייק אבל בווליום נמוך.
ברגע שנעבור מתפיסה מגזרית לתפיסה ערכית, נגלה שהדתיים לאומיים לא מהווים 12% מהעם, אלא הרבה יותר. כי חלקים נכבדים מעם ישראל מאמינים באחדות, בעבר המשותף ובעתיד המזהיר שלנו ביחד; רובנו גם מאמינים בזכות שלנו על הארץ, גם אם לא ברזולוציה של הפרת והחידקל וגבעה נידחת בבקעה, אבל ברמת העיקרון רואים בארץ ישראל את המולדת ההיסטורית והמקום שבו ירצו לגדל את ילדיהם; ויש גם רוב בעם שמאמין בבורא עולם ומתחבר ליהדות בדרכו שלו, עם או בלי כיפה על הראש. ברגע ששלושת הערכים האלה נמצאים בבסיס של אדם כלשהו, הוא נכנס אוטומטית ובלי לשלם דמי חבר למועדון הסרוג.
לרגל גיליון 800 של מצב הרוח, זה הזמן להרים את הראש ולהיות גאים בעצמכם, בכיפה שיש או שאין על ראשכם, בסנדלים שאני מקווה שכבר אין לרגליכם, ובעיקר במגזר שלא התפרק אלא התרחב, שכבר לא שייך רק לנו - אלא לכל כך רבים שחולקים את אותו השילוש הקדוש: העם, הארץ ורוח הקודש. ברוכים הבאים לעידן הדתי לאומי החדש, הישראלי האמוני המעודכן, זה שנראה רגיל, אבל בפנים כולנו יודעים שהוא מיוחד, למרות ואולי בגלל הכל. שנזכה תמיד להלך בדרך האמת, זו שמשלבת בין כל העולמות ולא מוותרת על אף אחד מהם.