עולם המיתוג התחבר לאחרונה גם לעולם הבטחוני. אם פעם קציני צבא מעולם לא הכירו איש שיווק, ומונחים כמו בריף, ויראליות ודאטה בייס לא היו קשורים למדי צה"ל. היום לא יוצאים לשום מערכה בלי יח"צ מצד אחד, ודובר צה"ל לטיקטוק, מצד שני. מושגי העבר של המלחמה, כניעה וניצחון - הוחלפו בתימרון, הישג, תמונת ניצחון; ועכשיו המילה החדשה שנכנסת ללקסיקון: הסדרה.
כל המונחים הללו נועדו לגשר בין המציאות האכזרית והלא יפה של מלחמה, דם, יזע ודמעות, לאיזה פלקט צבעוני מונגש שיכול לעבור ברילס ולטשטש את כל מה שלא כדאי לדעת ולא מומלץ לראות. ההסדרה המתבשלת בלבנון היא חלק מאותה השיטה שבה מנסים למכור לנו כניעה ולעשות לו פילטר שייראה טוב. מציע שבמקום ליפות את המציאות ראוי שנסתכל עליה לתוך הלבן של העיניים, ונשים אותה על השולחן בלי קוסמטיקה ועם כל האמת.
רצו הגורל, הקב"ה והציונות, ומכל המקומות שבהם היינו יכולים למקם את ראשית צמיחת גאולתנו, הארץ המובטחת והבית הלאומי של היהודים - נבחרה חלקת האלוקים הקטנה הזו. חבל ארץ מהמם ביופיו, קטן בגודלו, עמוק בקשר ההיסטורי והאלוקי שלנו, וגם מוקף בשכנים עויינים, שעד שחזרנו אליו מכל קצוות תבל היו נלחמים בניהם ריב חמולות סטנדרטי פעם בכמה שנים אבל לפחות חולקים אותה אמונה וערכים.
ואז הגענו, לפני שבכלל קמה פה מדינה, ולא באנו אליהם טוב בעין ובראש. ייאמר לזכותם, שלא רק הם שונאים אותנו פה, אלא כמעט בכל מקום בעולם. זו הייתה מנת חלקנו, וזה מקור הרצון הבסיסי והלגיטימי שלנו לחיות, ואם אפשר בשקט. זה היה הקטליזטור להקמת מדינת ישראל, בוודאי לאחר השואה.
מאז ולאורך הדורות, הרצונות שלנו ממשיכים להיות זהים: אנחנו מנסים לחיות בשקט, והם מנסים להרוג אותנו ברעש. אני מעריך שכל מי שקורא את הטור הזה, מספיק אינטליגנט ובקיא בהיסטוריה, בשביל לראות את החוט המקשר בין שלל המלחמות ומגוון הניסיונות שבניהם, שכל מטרתם היא להשמיד אותנו.
בניגוד למה שמנסים למכור לנו לעיתים, זה לא קשור לקו ירוק, להסכמי אי לוחמה כאלו ואחרים, אלא פשוט לעצם קיומנו פה. פעם בכמה שנים התזכורת כואבת במיוחד, לאחר שהרצון שלנו לשקט, מעמעם את ההבנה שלנצח נחיה על חרבנו, ולא כקלישאה אלא כעובדה מבאסת.
כיהודים וכאנשים מערביים מודרניים, אנו רוצים לחיות בשלווה ובנחת, לגדל את ילדינו ולחנך אותם למצויינות, לעבוד בעבודה מכובדת, לטוס פעמיים בשנה לחו"ל, לנפוש בארץ עוד שלוש פעמים, ולאכול הרינג בקידוש בשבת. לגבי הסעיף האחרון אולי יש כאלו שיחלקו עליי, אבל על כל השאר נדמה שאפשר להסכים.
לצערנו המאוד רב, השכונה שבה אנו חיים לא חולקת אותם ערכים ורצונות. רבים מתוכם בחרו בגרסה היותר קיצונית של הג'יהאד, שבו הם מחוייבים לפעול אקטיבית ובכל האמצעים, על מנת להשמיד אותנו טוטאלית. האחרים, שעם חלקם יש לנו 'הסכמי שלום', ניסו בעבר להשמיד אותנו, וכשלא צלחו בכך - העדיפו להמשיך הלאה.
חיילי צה"ל בכפר בלבנון. צילום: דובר צה"ל
ובכל מקרה, הכוונות והרצונות של מרבית שכנינו, אינן לשלום בר קיימא ולגבולות פתוחים ולשגשוג כלכלי, אלא למחיקת מדינת ישראל ותושביה היהודים מעל המפה. במבט מפוכח ניתן להבין אותם: מדובר בבסיס קדמי של המערב בלב המזרח התיכון, שיושב על ציר מרכזי שמחבר בין שלוש יבשות, ולא רק זאת, אלא גם זאת – הבסיס הקדמי הזה מיושב על ידי יהודים, העם הנבחר האלוקי, והנתעב בעיניהם. עצם מערבית בגרון של מרחב מוסלמי, שלמרבה הצער שלהם והמזל שלנו, הם לא מצליחים להעיף אותו מכאן בשל העדיפות הצבאית והטכנולוגית שלנו.
ואותה עדיפות היא המפתח המרכזי להמשך קיומנו כאן, ומכאן חובתנו לשמור תמיד על העדיפות הזו. ברגע שהמשוואה הזו תתהפך, אנחנו נימחק.
במזרח התיכון לא מגיעים להסדרות אלא למכות
אבל הרצון שלנו לשקט גובר לפעמים על השכל, ואנו מעדיפים לטמון ראשנו בחול ולא להסתכל במציאות, מתוך תקוות כזב שאוטוטו יעבור זעם. טקטיקת 'בת היענה' הישראלית הזו, היא שגרמה לקונספציית מלחמת יום כיפור, לטבח שמחת תורה, וגם לבריחה מדרום לבנון - שם הפקרנו את בני בריתנו מצד"ל, ואת המרחב שהפך שדות וכפרים לבסיסים מבוצרים ומבוטנים היטב של מיליציה צבאית עצמאית, אשר הפכה לא רק למפלגה לגיטימית בלבנון, אלא גם לצבא המאורגן השני בגודלו במזרח התיכון.
הראשון זה צה"ל, השני זה חיזבאללה, והשלישי שכבר מתחמם על הקווים זה הצבא המצרי שנמצא בראבק התחמשות. במשך שנים כל בר דעת וגם סתם אזרח מהשורה היה יכול לפתוח טלוויזיה או להיכנס לפייסבוק ולראות את ההתעצמות הזו בלייב, אבל כולנו העדפנו לרפרש את הפיד ולעבור הלאה, מתוך איזה תקווה סמויה שכל ממשות ישראל האכילו אותנו - 'הטילים יחלידו'. בשנה האחרונה גילינו, שהטילים דווקא עובדים פיקס, ורק מסיבה לא ברורה הם לא מימשו בבוקר שמחת תורה את תכנית יום הדין שלהם לכיבוש הצפון, אבל הם בהחלט היו מוכנים לכך.
למרבה המזל, המוח והמודיעין היהודי הצליחו להנחית על חיזבאללה מכות כואבות באזורים רגישים תרתי משמע ובאנשי מפתח, והשמידו חלק ניכר מתוך היכולות הארטילריות ושרשרת הפיקוד של ארגון הטרור. גם כל ההפחדות על המחיר הכבד של הכניסה ללבנון, התבררו כשגויות. צה"ל נכנס לדרום לבנון, ועשה את העבודה בצורה יסודית ובגבורה עילאית, והצליח להוכיח שאין משימה או גזרה שהוא לא יכול לה.
ויחד עם זאת, כדאי לזכור שלבנון היא מדינה חלשה חברתית ומשוסעת, והכוחות העויינים לישראל, דומיננטיים בה פי כמה וכמה מאלו האוהדים אותה. התערבות שלנו בפוליטיקה שם, וניסיונות לקבע שם הנהגה ידידותית אלינו, נחלו כישלון עוד מתקופת סברה ושתילה והירצחו של באשיר ג'ומייל.
כך ש'ההסדרה' המתגבשת עכשיו, היא רק הרחקת והדחקת המלחמה הבאה. כמו כל שאר ההסכמים שנעשו בעבר, שהיו בשבילנו הזדמנות לחזור לשגרה ולחיות קצת, ובשביל אוייבינו הזדמנות נהדרת להתחמש ולהתארגן לקראת הניסיון הבא להשמדתנו.
אין פה תכנית אופרטיבית לחיסול חיזבאללה, אלא קריאת השכמה והתעוררות לכל מי שעדיין חושב שניתן להגיע להסדרה, עסקה, הפסקת אש, פיתרון מדיני וכל שאר ההגדרות שנמצאות אצלנו בלקסיקון ואצל הצד השני במחסנית.
החזקת רצועת הביטחון בדרום לבנון, אולי תהיה יעילה כנגד נ"ט, אבל היכולות הארטילריות של חיזבאללה והכטב"מים שלה ימשיכו ויאיימו על כל מדינת ישראל. בעתיד הנראה לעין אנו חייבים להתגבר על יצר השקט שלנו, ולהבין שבמזרח התיכון לא מגיעים להסדרות אלא למכות.
אמנם, נוח מאוד לעצום עיניים ולקוות לטוב. אבל צריך להכות ברע כשהוא עוד קטן, ובעוצמה. אינני נכנס לפרטי עסקת ההסדרה, אבל בכל מה שלא נגיע אליו, אנו ניאלץ להתגבר על האינסטינקט הבסיסי שלנו, ולא לתת יותר לחיזבאללה או לכל שאר אוייבינו בכל מקום שהם להניח את ידו ולוּ על עוד טיל או כדור אחד, ולהגיב בעוצמה רבה ולא פרופורציונאלית על כל ניסיון כזה.
עם כל הכבוד לרצון שלנו לשקט, אסור שיגבר ולוּ לרגע על הרצון הבסיסי יותר שלנו - לחיות.