בשבוע שעבר השתתפתי כדובר בכנס של ארגון ששם לעצמו למטרה, לחשוף בכירים ישראליים למציאות הפלשתינית. לפני כשנתיים ביקרתי באמצעותם בשטחי הרש"פ, בהסוואה מוחלטת של זהותנו. פגשנו פלשתינים, שהינו במלון במזרח ירושלים, ונכנסנו לבית לחם, רמאללה ועוד שלל כפרים בשטחי A + B. את הרשמים שלי משם כבר חלקתי בטורים אחרים, אבל במבט לאחור נדמה שאני כישלון די מהדהד של התכנית, משום שדווקא הביקור והמפגש הבלתי אמצעי מתוך ועם החיים הפלשתינים רק חיזקה את עמדותי המדיניות, ונטעה אותם עוד יותר חזק בימין עוד הרבה לפני מסקנות ה-7 באוקטובר.
עיקר ההבנה הייתה, שהמציאות שהוצגה בפנינו היא חלקית עד מאוד, ומי שהסכים להיפגש איתנו - בין אם אני מסכים איתו ובין אם לא - היה נחמד מאוד, אבל מייצג את המיעוט, שקולו אולי דומיננטי אלינו, אבל מושתק במרבית החברה הפלשתינית.
הדבר משול לכך שאביא תיירים לביקור בישראל, נשב על אספרסו בבוגרשוב, ונפגיש אותם עם כל המגוון הישראלי שיש באיזור: פעיל להט"ב, רַבָּה קהילתית קונסרבטיבית, מפגין קפלניסט מושבע, ויו"ר סניף מרצ המקומי שנחשב הגדול בארץ. תמונת המצב תהיה מעוותת עד מאוד, משום שהאנשים הללו אמנם משמעותיים כל אחד בגזרתו, אבל בסך הכולל של החברה הישראלית הם בטווח טעות הדגימה.
ובכלל, זה מסר חשוב מאוד לחיים: למצב את עצמך על הסקאלה החברתית בלי הנחות. נוח לכולנו לחשוב שהערכים שבהם אנחנו מחזיקים הם האמת והרוב. אבל יותר מדי אנשים, במודע או שלא במודע, מעדיפים לעצום עיניים ולשכנע את עצמם שהם מייצגים את עמדת הרוב בחברתם. חשוב לשים מראה מול הפנים ולהבין איפה אתה ועמדותיך ממוקמים על הציר הרלוונטי, יחסית לכלל החברה שבה אתה חי ופועל. עצם ההבנה וההנחה הזו יכולה לחסוך הרבה מריבות מיותרות וקשיים חברתיים.
אתן את עצמי כדוגמה: בציר הדתי, אני מחזיק בעמדות דתיות פתוחות וליברליות. הלוואי שכל הציבור הדתי, הישראלי והיהודי היה מבין עד כמה אני צודק, אבל האמת היא שאני המיעוט במגזר, ובטח בעולם היהודי הרחב. החברה הדתית לאומית מחולקת לפי כל הסקרים ל-15% ליברלים מצד אחד, 15% שמרנים מצד שני, וכל שאר ה-70%, להלן: הרוב, הוא מיינסטרים שמצד אחד פתוח אבל שמרן.
למרות שאין צודק ממני, האמת היא שהמיקום שלי ברצף הדתי הזה יהיה בתווך שבין הליברלים למיינסטרים. יתרה מכך, אם ארד לארה"ב, עמדותיי הדתיות יהיו במיעוט שבמיעוט, מכיוון שהאורתודוקסים שם מהווים רק 13% מכלל היהודים, וגם בקטגוריה הזו איאלץ להתחלק עם החרדים. ברגע שאתה מבין את מקומך האמיתי על הסקאלה, אתה לא רק מקבל פרופורציה, אלא גם מבין איך להתנהל מול האחרים ולכבד את עמדותיהם, גם אם אתה לא מסכים איתם.
בפאנל שבו השתתפתי, הקהל יצא מזועזע עד עמקי נשמתו מהסיבה הפשוטה שהצגתי את העמדות האמיתיות של הציבור הסרוג - שרובו המוחלט מחזיק בעמדות ימין שמרני עד ניצי, ושהפלשתינים מעניינים אותו כקליפת השום או קרקר של הרינג. אמנם נוח מאוד לשגות באשליות, ולראות בנוכחים הסרוגים בכנס, את המייצגים האמיתיים של הרוב הדתי לאומי, אבל האמת היא שאם נצא מהמלון הירושלמי המפואר שבו התקיים הכנס, ונעבור לשוק מחנה יהודה או לכותל, נגלה שבעצם משתתפי הכנס הם המיעוט. בשביל להתמודד עם אתגר, חייבים להכיר אותו באמת ולא לעטוף אותו בצורה שנוחה לנו.
ההבדל בין 'סלאם' ל'סוּלַח'
רוב החברה הפלשתינית לא מעוניינת שנחיה פה לצידה, אלא במקומנו. יש כאלו שיותר אקטיביים בנושא, יש כאלו שפחות. אבל כלל הסקרים מעידים שוב ושוב, כי חלקים ניכרים מהפלשתינים ביו"ש תומכים בחמאס ובטבח שמחת תורה. גם חבריי מהשמאל שהיו בכנס, מבינים כי אין שום סיכוי להסדר מדיני כלשהו עם הפלשתינים. חלקם מעוניינים בהפרדה, אבל רובם פשוט לא מאמינים כבר לצד השני ומבינים שבדורות הקרובים נחיה על חרבנו.
עתיד המחלוקת הוא מה יקרה בהמשך, עוד שלושה דורות מהיום. הרי כולנו שואפים לשלום, אבל גם כדאי שנבין מה משמעות המילה הזו כלפינו וכלפי השכנים שלנו. עצם התרבות הערבית לא מכירה את המונח הזה, וכדאי שנבין זאת. תמיד מביאים כדוגמה את הסכם 'השלום' עם מצרים, אותה מדינה שנמצאת כיום במרתון חימוש מטורף, ועם כל הכבוד לאוייב התימני שלהם, נדמה שהם גם חושבים היטב על החזית הישראלית.
כשנחתם ההסכם, ולאחר רצח סאדאת, מצרים החילה על ההסכם שנחתם את עקרונות התרבות המוסלמית בנושא, שמבחינה בין 'סלאם' – שלום בעברית - שהוא הסכם שלום בין מדינות, שלא מחייב את החברה כלל לנורמליזציה עם האוייב לשעבר, להלן ישראל, לבין 'סוּלַח' - שלום אמת קבוע, שזו כמדומני השאיפה הישראלית שלנו. ה'סוּלַח' יכול לקרות, בעיניים מוסלמיות, אך ורק בהתקיים תנאי אחד קטן: שכל בני האדם יקבלו עליהם את עקרונות האסלאם.
לא יודע עד כמה העניין הזה משתלב בתכניות השלום העולמי והמזרח התיכון החדש, ובאופן אישי - ואולי זה רק אני - פחות זורם להתאסלם בשביל שלום. יתרה מכך, המדינות השכנות אלינו קרועות זה שנים במלחמות אזרחים פנימיות, כשהאחרונה מבניהן – סוריה - הצטרפה ממש בשבוע החולף לרשימה, ויש לי תחושת בטן קלה שהמורדים אולי מתכננים הקמת סוריה חופשית, אבל לא שוחרת שלום ודמוקרטית.
ובכלל, הקונספט של מדינות דמוקרטיות עם גבולות חיצוניים, ועם שלום פנימי ועם אופי מערבי, פחות תופס במזרח התיכון באופן רוחבי, ומאז עזיבת המנדט הבריטי והצרפתי את האיזור, רוב המדינות התנתקו מהמודל האירופי ויותר התחברו לזה המוסלמי.
כפועל יוצא, גם את הפלשתינים כחברה ערבית מסורתית, לא מעניינות ההגדרות המערביות של מדינה, גבולות וחוקים. זה לא השיח הערכים שלהם. עיקר השאיפה שלהם כקולקטיב, זה לא להכיר בעצם הזכות שלנו על הארץ, ולשלול את קיום המדינה שלנו. פחות דחוף להם לכונן מדינה משלהם.
כמובן מי שמאוד חשובה לו ההגדרה הלאומית, ויותר מכך היכולת הדמוקרטית להשפיע מתוכם על מהלך חייו, יכול לעשות זאת במדינה הפלשתינית הקיימת בעבר הירדן המזרחי. את רובם לא מעניין וגם לא מקובל הקו הירוק, אלא הקו הכחול של הים, שמעבר לו אנחנו בהחלט יכולים לחיות כאוות נפשנו, אבל בין הירדן לים, הם פחות סגורים על מה שיתקיים, אבל בהחלט יודעים מה לא - מדינה יהודית, לא משנה היכן יהיו גבולותיה.
הפלשתינים שאנחנו פגשנו, חיים במציאות אכזרית ועצובה, גם של כיבוש, אבל יותר מכך של חברה מסורתית מזרח תיכונית, שלא חולקת איתם אותם ערכים. מאוד קל לנו להתחבר לאנשים הללו, למוכר הספרים במזרח ירושלים, לשייח'ים שעושים סעודת איפטר משותפת בשומרון, או לפעיל הטרור שישב בכלא ועכשיו מדבר איתנו על כוס קפה במרכז שלום בגוש עציון. אבל לצער כולנו, הם המיעוט בחברה שלא נותנת להם זכויות ככאלה, אלא רודפת אותם.
כשזה המצב החברתי, ובהינתן ההגדרות השונות שלנו לחיים משותפים, אין סיכוי נראה לעין ולהיגיון, שמה שחסר לפלשתינים בשביל שלום, זו מדינה. אם כבר, זו תהיה פלטפורמה נוחה יותר להתארגנות להשמדת המדינה היהודית, מאשר בניית המדינה הפלשתינית. הניסיון הקודם שהיה להם בגוש קטיף בהחלט הוכיח שאת המשאבים המוגבלים שלהם, הם מעדיפים להשקיע בטרור ולא בהייטק.
אז לפני שמתחילים לדבר על פתרונות מדיניים, אולי כדאי להבין קודם כל מה הבעיה האמיתית - שהיא לא שאין להם מדינה, אלא שלנו יש אחת כזו.