נכון הרגשתם את זה? אין מצב שלא. זה נגע בכל אחד ואחת מאיתנו, ומי שלא חש זאת בליבו הוא לא יהודי. זו התקופה הקודרת בהיסטוריה של העם היהודי, שבהם למעלה משלושה חודשים שלמים אנחנו מתנהלים כמדינה בלי נשמה, כצאן ללא רועה, כרכב ללא ווייז - וכל אזרח בישראל ויהודי בתפוצות חש בחודשים האחרונים את הפגיעה הדרמטית ברמתו הרוחנית.
אי אפשר שלא לשים לב לאירוע הטרגי: שני הרבנים הראשיים סיימו קדנציה של עשור בתפקיד, ומכיוון שיהודים לא יכולים להסכים בניהם על כלום, בטח כשזה מגיע לקשר עם בורא עולם, על אחת כמה וכמה שמדובר בתפקיד שבו אתה מחזיק בקשר של הון-עליון, ומחבר בניהם לבין העם הפשוט ומוסדות המדינה, הבחירה קשה מנשוא. יש כאן פוליטיקות שיכולות להחזיק כמה עונות בנטפליקס ולעקוף את בית הקלפים ברייטינג: אפילו ועדת הרבנים שהתכנסה לבחור מועמד מוסכם לרב ראשי, לא הצליחה לעמוד מאחורי הבחירה שלה עצמה, ובפארסה מוזרה עשתה פרסה ונעלמה מהרדאר - והשאירה בוקה ומבולקה, והמון ביקורות מכל הצדדים.
המצב כיום הוא שרגע לפני הבחירות לרבנות הראשית, יש מועמד מוסכם על החרדים שיודעים להתגבר על המחלוקות הפנימיות בניהם, ויש את הציונות הדתית הפיינשמקרית, שכמו תמיד כל כך אידאולוגית עד שהיא מפסידה בכל הזירות החשובות האלה מתוך ראייה צרה של הבדל עצום בפרטים לא חשובים בעליל.
אבל יש פה משהו חשוב שמונח על הכף. הזדמנות למנות פעם ראשונה מזה שלושים שנה, רב ראשי ציוני דתי, שעבר את מסלול החיול והקצונה הדתית לאומית - ומכיר בשילוש הקדוש של עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. הרבנות הראשית, חלומו של הרב קוק, התחילה כמוסד מפואר שהלך ואיבד מערכו כלפי החברה הישראלית ומדינת ישראל.
ברבות השנים, החרדים גילו שאפשר ללכת בלי ולהרגיש עם. שיש להם רבנים ראשיים דה פקטו, כאלה שבאמת מקשיבים להם והולכים לאורם, ואפשר למנות גם רבנים ראשיים דה יורה, שיחזיקו פרוצדורלית בכל הפונקציות שהופכים את התורה לקרדום לחפור בו ואת הרבנות למכונת ג'ובים לעסקנים וקרובי משפחה.
הרבנות הלכה והייתה מסואבת וגם פחות רלוונטית לציבור הרחב שאותו היא אמורה לשרת. אין שום פסק הלכה משמעותי בעשור האחרון שהיא הוציאה. התבטאויות אומללות של הרבנים הראשיים הרחיקו ממנה עוד ציבורים. שום הובלת דרך או ערך לא הפיקה, פרט לחווית לקוח הגרועה ברוב שירותי הדת.
בגדול אפשר לסכם, שהרבנות כיום היא פרנזטור די גרוע ליהדות. התהליך הזה מתרחש כבר עשרות שנים, ובתכלס זו ההזדמנות האחרונה גם לנסות לעצור את ההידרדרות במעמד הרבנות ולהפוך אותה אולי ליותר מחוברת למדינת ישראל, בוודאי בתקופה המורכבת שעברנו ושיש עוד לפנינו.
אנחנו מאוד אוהבים להתבונן בהערצה על כל מיני גדולי דור חרדים, לנשק את ידיהם ולהשתטח על קבריהם, אבל כשמדובר ברבנים דתיים לאומיים, כאן כבר מתחילה הביקורת שלא נגמרת אף פעם. למה ההוא פסק ככה, ושמעתי שהוא נגד, ושהוא לבוש אחרת, וזה ליברלי וההוא חרד"לי. ובכלל, נדמה שהציבור הדתי לאומי מאוד מתחבר לאידיאל של רבנות ראשית, אבל לא כשזה נוגע אליו. כל אחד רוצה מאוד רב ראשי דתי לאומי, בתנאי שייראה בדיוק כמו הרב שלו, עם אורך הזקן הראוי והפסיקות המתאימות לאורח חייו.
הגיע הזמן להבין שהרבנות הראשית היא לא יהדות כבקשתך על שלל הזרמים, וגם לא קרדום לחפור בה על שלל הג'ובים, אלא מוסד ממלכתי שאמור להיות משמעותי לחייהם של כלל האזרחים במדינה, על כל גווניהם. הם לא אמורים לשרת סקטור מסוים, אלא לעמוד לרשות כל המגזרים והעדות, להוביל דרך ולאפשר להם חיבור ליהדות, עם מאור פנים וחזון.
מה שמעניין אותי הוא, שייבחר רב ראשי דתי לאומי, גם אם הוא לא בדיוק מחזיק באותן עמדות דתיות לאומיות כמו שלי. מעדיף עשרות מונים דמות שמרנית יותר ממני - לא שזה קשה - מאשר עוד רב חרדי, שכבר ראינו את התוצרים שיצאו מהם בעשרות השנים האחרונות. יחד עם זאת, אינני מכיר אישית את המועמדים לכס הרב הראשי, מלבד אחד שעליו אני רוצה להעיד ממקור ראשון.
לחילוקי דעות מהותיים, שנוהלו מתוך הערכה וכבוד הדדיים
את הרב מיכה הלוי אני מכיר משלל זוויות, פחות אישיות אבל המון ציבוריות וקהילתיות. הוא מכהן כרבה הראשי של פתח תקווה אהובתי, עיר שיש בה מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית – חרדים, אשכנזים, ספרדים, חילונים ליברלים ומסורתיים לייט, דתיים לאומיים מכל ההגדרות שיש, ימנים ושמאלנים ומרכז, וכל הספקטרום הפוליטי והחברתי שקיים בישראל. ובתוך כל המורכבות הזו, ברקע מלחמות השבת שהיו נחלת העיר שנים רבות, הרב הלוי הצליח להיות דמות משמעותית עבור כולם. זה קרה בזכות עבודה קשה, קשר רצוף עם כל אחד ואחת, ועמידה על עקרונות שרואים את האחר בגובה העיניים.
עבורי הרב מיכה הלוי הוא אב טיפוס לרב ראשי אידיאלי. בכל שבת וחג, הרב גומע מרחקים עצומים בשביל להגיע כמעט לכל בית כנסת בעיר, ובאוגוסט עם מגבעת הלבד זה כבר גובל בסכנת התייבשות ומכת חום. לפעמים תוהה לעצמי לא רק מתי הוא ישן ואוכל, אלא גם מתי הוא מספיק להתפלל שלוש תפילות, שניים מקרא ואחד תרגום.
בחודש אלול הרב הלוי הופך למכונה ביונית. בה הוא מצליח לשגר את עצמו בעת ובעונה אחת למאות מקומות במסגרת 'מסע המושבה' - מבתי כנסת, כיכרות העיר, מקומות עבודה ובתים פרטיים, במטרה להביא את רוח החג לכל מקום בעיר. אל תאמינו לי, תיכנסו למודעה המרכזת את מסע המושבה ותיווכחו לבד.
ביני לבין הרב הלוי היו מגוון ממשקים במסגרת פעילותי בפתח תקווה, וכשאמרתי ממשקים התכוונתי גם לחילוקי דעות מהותיים, שנוהלו מתוך הערכה וכבוד הדדיים. זה לא סוד שאנו עומדים משני צידי המתרס הדתי לאומי, וכמובן שהרב הלוי מטבע הדברים שמרן יותר ממני, אבל פתוח לשמוע לא פחות. הוא לא 'מורה הלכה', אלא שואל, ומסביר, ומקשיב, והרגשתי הכי נוח בעולם להביא את תפיסת עולמי לדיון, בלי שהוא זלזל בה, אלא התייחס אליה בכובד ראש.
גם אם אינני מקיים את דרכו ההלכתית במרחב החיים האישי והקהילתי שלי - בנושאים ציבוריים הנוגעים למרחב החיים העירוני הוא המרא דאתרא, וכשיזמתי אירועים שאינם עולים בקנה אחד עם תפיסת עולמו - כמו ליל שבועות קצת שונה מהרגיל - קיבלתי את עמדתו שאין להשתמש במיקרופון שבת, ובגוּלה התעקשתי שתהיה כשרות רבנות פ"ת, למרות שאני אוכל גם צהר.
יתרה מכך, בתקופת הרפורמה בכשרות של השר מתן כהנא, פתח תקווה הייתה המקום היחיד שאליה היא לא הייתה רלוונטית, משום שהרב הלוי הוביל ניתוק יחסי משגיח-מושגח, שנים לפני כן, ובהצלחה יתרה, למרות כל המכשולים בדרך.
זה גם המקום לספר, ויסלח לי הקב"ה כי הרב הלוי בוודאי יכעס על החשיפה ושאני בכלל יודע זאת, אבל את כל מערך הכשרות שהוא יזם, כולל הדפסת התעודות - הרב מימן מכיסו הפרטי, בלי שאף אחד יודע מכך, כי הוא האמין במהלך, בזמן שאחרים לא היו מוכנים לשתף איתו פעולה ולהפנות לכך תקציב. רבים מהמהלכים שהוא החל במגוון תחומים במיקרוקוסמוס בפתח תקווה, היום הם נחלת הכלל והסטנדרט בכל מדינת ישראל.
אני יודע שהרב מיכה עצמו היה מתנגד כמעט לכל מילה שכתבתי כאן, בביקורת על הרבנות והחרדים והפירגונים עבורו. אמנם אני מליץ יושר מהמקום הכי לא צפוי שיש, ולא בטוח שמועיל, אבל תזכה מדינת ישראל והעם היהודי, אם הרב מיכה הלוי יישב על כס הרב הראשי האשכנזי - וכמו שהוכח בעבר, הוא ישר יתנתק מהקטגוריה העדתית. מהפוזיציה הזו נזכה לרב ראשי נגיש, אמיתי, כן, כזה ששובר מחיצות בין חלקי העם, שמהווה דמות השראתית וגשר בין כולנו, שבא לעבוד קשה בשביל כולם, גם אם לא כולם יסכימו איתו.