ויכוחים נוקבים בלי שום מחלוקת

  • פורסם 26/09/24
  • 09:47
  • עודכן 26/09/24
"שעה וחצי שלמות של ויכוחי סרק".פאנל בחירות בתיכון עירוני ג' במודיעין (ארכיון)
צילום: עיריית מודיעין

הפייסבוק הזכיר לי שבדיוק השבוע לפני חמש שנים, היו בחירות בפעם המי יודע כמה. שנה בפוליטיקה, בטח ישראלית, שוות ערך מבחינת ההספק, הקצב והעצבים, לעשור בחיים רגילים אחרים. וזה היה באחד מסבבי הבחירות האינסופיים שאף אחד כבר לא זוכר איזה מהם בדיוק.

נפתלי בנט פרש מהבית היהודי והקים את הימין החדש, והבית היהודי נשאר הימין הישן. בין שתי המפלגות נרשמה איבה גדולה שפיצלה משפחות ובתי כנסת. למרות שהאמנתי בעקרונות של הימין החדש, גיליתי לאחר עבודת מחקר מעמיקה, שבעצם הם לא כאלה שונים משל הבית היהודי, אלא באים באריזה יותר מעודכנת אבל עם אותו טעם מתקתק של הרינג, שורש וציונות דתית קלאסית עם תיבול של מסורתיים, שזה שם נרדף לחובשי כיפת שמיים.

לדעתי ההבדל במיתוג לא הצדיק ריצה בשני ראשים נפרדים, בטח שלא לרסק את מפלגת האם, ולכן נשארתי בימין הישן והמוכר. התמודדתי בפריימריז ובמהלך החודשים שלפני הבחירות רצנו מפאנל לפאנל, לבדר את הציבור במריבות חסרות תוחלת, וסיפרנו לעצמנו שזה ניסיון להילחם על כל קול וקול.

רצה הקב"ה ומתאמת הפאנלים שיבצה אותי לבן זוג די קבוע של המועמד דאז מתן כהנא. במגוון מקומות בארץ, היינו מעבירים בפני קיבוצניקים בצפון ומכיניסטים בדרום, שעה וחצי שלמות של ויכוחי סרק, על נושאים ברומו של עולם, שבהם ברמת העיקרון עיקר המאמץ הושקע בלנסות למצוא את ההבדלים בנינו. ומכיוון שחוקי הפורמט לא מאפשרים הסכמה עם בר הפלוגתא הפוליטי שלך, ולאכזב בכך את קהל השומעים הנלהב שרוצה לראות חבטות מילוליות והאשמות הדדיות, היינו מוצאים כל מיני נקודות קצה שלא באמת מהותיות, ומעבירים את הזמן בוויכוחים מיותרים לחלוטין, שנעטפו בהרבה מלל ואמוציות, אבל בשורה התחתונה לא הציגו הבדל משמעותי כלשהו בתפיסות.

כי האמת היא שבשביל למצוא את ההבדלים ביני לבין מתן כהנא צריך מיקרוסקופ. אמנם ברמה הפיזית אומנם מאוד קל למצוא - מדובר בטייס תמיר ויפה תואר, ואני דווקא כזה שמתרווח בנוחות במחלקת התיירים, אבל ברמה האידיאולוגית אין לנו הרבה על מה לחלוק. השיחות בינינו משעממות מאוד, משום שלרוב נסכים על המטרה, גם אם נחלוק על הדרך אליה.

ותופתעו לגלות, שברמת העיקרון גם ביני לבין בצלאל סמוטריץ' אין הרבה הבדלים. הוא מחזיק בעמדות ימין לאומיות לגבי התיישבות בארץ ישראל, וגם אני. התפיסות הביטחוניות והכלכליות שלנו די דומות. הוא אדם אורתודוקסי, וגם אני. מעריך שבפרקטיקה הדתית היומיומית אנחנו זהים, אך כנראה מקשיבים לרבנים שונים; אני שומע שירת נשים ובעד שילובן במרחב החיים הדתי, והוא פחות, אבל אם נסתכל במאקרו, שנינו שייכים לאותה חברה דתית לאומית שמסכימה על השילוש הקדוש של ארץ, עם, חברה. כנראה נחלוק על האיזון בניהם, אבל השיחות בנינו גם משעממות מאוד - בטח לאדם מבחוץ - שלא יבין על מה אנחנו בכלל מתווכחים. הוא נמצא בקצה אחד של תפיסות דתיות שמרניות, ואני בקצה השני של תפיסות דתיות פתוחות, אבל אין יותר מדי מקום באמצע בשביל שלא להבחין שיש חוט מקשר.

ההבדלים שעבורנו נראים מאוד אקוטיים ומשמעותיים, לא מובנים כלל לכל מי שאינו מזרוחניק. חלקים יותר מדי רחבים בחברה הישראלית רואים בכל חובש כיפה סרוגה משיחיסט, בין אם הוא חבר במניין המשלב בקטמון, ובין אם הוא תלמיד במניין הנפרד בהר המור. ובינינו, רוב הסרוגים גם לא מבדילים בין החרדים מאגודה ומדגל, ולא מבינים על מה כל המהומה והמחלוקת בניהם.

להתחיל להסתכל אחד לשני בעיניים

לרוב הישראלים לא ברור בכלל מה ההבדל המהותי בין הדמוקרטים לרפובליקנים, שמתעבים אחד את השני עד כדי כך שהם לא מוכנים להתחתן או להכיר בכלל מישהו מהמחנה השני. בעינינו כולם אמריקאים, ששותים קפה דלוח בבוקר ואוכלים מקדונלס בערב, והפער הכי מהותי בניהם נסוב סביב היחס לישראל.

בעיני רוב הפלשתינים והעולם הערבי, המריבה הפנימית בישראל לא מובנית בכלל. הם רואים אנשים מפגינים ברחובות, ואחרים שמפגינים מולם, ואת התקשורת שמצדדת במחנה כזה או אחר. אבל בשבילם, הישראלים הם מתנחלים, בין אם הם גרים בתל אביב או ביצהר, בכפר עזה או בכפר סבא. הקו היחיד שהם מכירים הוא לא ירוק אלא כחול, קו החוף של הים, שמעבר אליו יהודים בהחלט יכולים לגור בשקט ובשלווה על רפסודות. זו גם המשמעות הפרקטית של 'מהירדן לים - פלשתין תהיה חופשית'.

יש לי חברה שהיא בת פלוגתא לוויכוחי סרק בקבוצת ווצאפ, פלטפורמה גרועה ביותר לניהול שיח, שמצליחה להעביר מסרים בצורה המעוותת ביותר שקיימת. בשלב מסוים נמאס לי לכלות את זמני בקשב קבוצתי לחלופת המהלומות הדיגיטלית בינינו, והזמנתי אותה לקפה. זה הפך לשלוש שעות דיון מרתק, שנגמר בסלפי מחוייך שנשלח לקבוצה. אחת התגובות הקולעות ביותר הייתה: 'בתמונה: דתי לאומי עם נטייה קלה ימינה, מסרב להיות אוייב של דתיה לאומית עם נטייה קלה שמאלה'. שאפו.

וזה האתגר המרכזי בהתנהלות החברתית בין אנשים. יש קורלציה בין רמת הקרבה החברתית של אדם אליך, לבין עוצמת התיסכול שלך כשהוא מתנהג מעט שונה ממה שציפית. ככל שאתה מתרחק ממנו, יכולת ההכלה שלך מתרחבת. אם תשימו לב, רוב המריבות המשמעותיות בחיים שלנו הם דווקא אל מול האנשים הכי קרובים אלינו - משפחה וחברים, וגם האמוציות בהתאם. מלבד ביבי, שהפך מאישיות פוליטית למגדיר זהות, הכעסים שלנו מתעצמים דווקא כלפי אלו שהכי קרובים אלינו ביומיום.

בתקופת המריבה הגדולה על הרפורמה במערכת המשפט, מצאתי את עצמי מתעצבן מסטורי ברשתות החברתיות, לא על סוכני הכאוס שקמה ברסלר ומשה רדמן, אלא על חברים קרובים שהלכו להפגין - והרגשתי שהם פוגעים בי אישית ולא רואים אותי ממטר. אני מעריך שהם הרגישו גם דומה במהלכים אחרים שעשיתי בחיים. מקרה הרצח הראשון בתולדות האנושות הוא לא על אדמה וממון, אלא על תחושה וכבוד: הקב"ה קיבל משום מה את המנחה של הבל ולא של קין, וזה גרם לו להרוג את אחיו - כמעט רבע מאוכלוסיית העולם של אז. 

כי לפעמים הבעיה של האנשים, שאנחנו מסתכלים אחד על חברו במיקרוסקופ, ועל הצד השני בטלסקופ. בינינו אנחנו מקדשים ומכריזים מלחמה על הפרטים הקטנים שעבורנו הם משמעותיים, בעוד שהצד השני צבוע בגוון אחד שקל לתעב מרחוק. דווקא הקרובים אלינו ביותר - משפחתית, חברתית ומגזרית - הם אלו שמעוררים את מרבית האמוציות והכעסים, משום שיש איזה ציפיה שהם יתנהגו בדיוק לפי סט הערכים שלנו, וכל סטייה קלה מכך מייצרת תיסכול וחשש שדווקא הוא יחבור 'אליהם', לצד השני המתועב. אבל חשוב להבין שככל שמתקרבים יותר ויותר, כך שמים לב שהשריטות הקטנות נראות כמו פצעי עומק, שמייצרים איזה תמונה מעוותת שאינה המציאות.

רגע לפני סוף חודש אלול ותחילת החגים, ואחרי שנה קשה במיוחד, זה אחד הלקחים המרכזיים שצריכים להיות עבור כולנו: להפסיק להתבונן על אנשים בטלסקופ ומיקרוסקופ ולהתחיל להסתכל אחד לשני בעיניים, להבין שלפעמים ההבדלים הקטנים תופסים הרבה יותר נפח ממה שהם באמת; לא לטשטש אותם אבל בהחלט לקחת בפרופורציה המתאימה, ולהפנות את האנרגיות כלפי אלו שלא אכפת להם מה ההבדלים בינינו, והם מאוחדים ברצון למחוק את כולנו כאחד.  

 

 

תגובות