לפעמים אני תוהה לעצמי איך יציינו בעוד כמה דורות, את הימים ההיסטוריים הללו שאנו מצויים בהם. הפרספקטיבה ההיסטורית תמיד נותנת איזה עומק ומיסגור לאירועים המתרחשים, כמו לדוגמה מלחמת העולם השניה. ממתי החלו למספר את המלחמה? הרי ב-1939 לא הוכרז על ידי בעלות הברית והנאצים כי נפתח הפרק השני בטרילוגיית מלחמת העולמות, ואף יהודי בשום מחנה ריכוז לא תיאר את המצב שלו כמוזלמן בשואה, שני מושגים שייכנסו רק אח"כ ללקסיקון.
גם המונח הערטילאי 'שישה מיליון' היה אז מספר בשיעורי מתמטיקה ולא היסטוריה, וגם ימי הביניים לא ידעו שהם כאלה בכלל, עד שהגיע הרנסנס. התקופות המשמעותיות ביותר, אלו שנכנסות לספרי ההיסטוריה, מתגלות בדיליי של עשרות שנים.
והאמת, לא חוויה גדולה להיות חלק מההיסטוריה, תוך כדי התרחשותה. הרבה יותר נוח ללמוד עליה בכיסא סטודנט או לצפות בה באיזה סדרה בנטפליקס, שבה אתה כבר יודע כמה פרקים נשארו לך ולדלג ישר לסוף.
כרגע אנחנו נמצאים בנקודת שיא ההתרחשות, שאולי נוכל לספר לנכדים שלנו עליה בגאווה. אבל בזמן אמת, נדמה לי שכולנו נשמח לדעת עוד כמה עונות יש לסדרה הבלתי נגמרת הזו, שפרצה לחיינו בבכורה ארצית בשמחת תורה אשתקד, ב-6:29, ומאז יש איזה בינג' מטורף.
אבל מה שהתחיל כיום שחור משחור, כטרגדיה איומה וכאב בל יתואר, הופך לאירוע נִסי בסדר גודל ששם את חנוכה באור חיוור - תרתי משמע. אחרי שהקב"ה הסתיר פניו בשמחת תורה תשפ"ד, הוא ממשיך עם השגחה פרטית ונסים שבצידם מחיר לא קל. עם ישראל התגלה ומתגלה במלוא תפארתו ועוזו בכל חזית ועורף, והניסים הללו מתגלים ופוגשים אותנו שוב ושוב ושוב.
מכיפת ברזל, נס גלוי וטכנולוגי, שמצליח להתמודד באופן מדהים עם האיום הרקטי מארבע כנפות השמיים, מתימן ועד עיראק. דרך הפיכת קן הצרעות בעזה, שמשם יצאו המחבלים הארורים לטבח הנורא, לאבק לבנבן. לעִי חורבות פשוטו כמשמעו. למחיקת זרע עמלק בשידור חי, תוך שלא משאירים שם אבן על אבן. כל רצועת עזה נמחקת בדרך שבה מגיע וראוי לה להיזכר.
כוחות צה"ל נכנסו לתוך תא הטרור הצפוף בעולם, שהתכונן עשרים שנה לאירוע הזה, התחמש, התבצר, מיקש ומה לא, ובסוף לא היה קרב אחד בכל המערכה הזו שבו המחבלים נתנו אפס קצהו של פייט מול כוחותינו. אמנם היו אבידות בנפש ובגוף, ופצועים רבים, אבל לא קרוב בכלל למספרים שהילכו עלינו אימים.
גם בלבנון, חרף כל האזהרות ומספרי הנפגעים המשוערים, שיעמדו על עשרות אלפים, ומול הצבא המאורגן השני בגודלו במזרח התיכון – חיזבאללה – נכנס צה"ל לעומק השטח וחזר דה פקטו לכל רצועת הביטחון, תוך הקרסת כל מערך ההתקפה של ארגון הטרור וכפריו. עבודת השיטוח התבצעה גם כאן מעל ומתחת לפני הקרקע, עם מודיעין מדוייק ברמה של אופנוען בן מוות בבעל בק, ומחסן טילי כתף באמצע הדאחייה, ועשרים שנה של הכנות פשוט התמוטטו ברגע.
הנס האחרון היה התפרקות הצבא והשלטון של אסד, בתוך ימים בודדים. שלטון מפלגת הבעת' ומשפחת אסד שנדמה שתשרוד לעולם, פשוט התפוגג מול מציאות חדשה ומדהימה שנוצרה בגבול הצפון על כל גזרותיו. התגובה המהירה של צה"ל שחיסל את כמעט את כל צבא סוריה, השמיד את מערך הנ"מ הצפוף בעולם ותפס שטחים שולטים - כולל איחוד מרגש בין שני חלקי החרמון - הצליח מעל ומעבר למשוער, מבלי שנורתה אפילו יריה אחת.
להתבונן על המצב ממרחק
נדמה שאוטוטו אנחנו נמצאים כמעט בכל חלקי ארץ ישראל השלמה, מהפרת ועד החידקל, ובארבע זירות עיקריות שהיוו איום משמעותי וקיומי, וכרגע לא מתפקדות: חמאס בעזה, חיזבאללה בלבנון, אסד בסוריה והרש"פ ביו"ש - ומעל כולן איראן שכל הציר השיעי שהיא בנתה בשביל להשמיד אותנו, כבר לא קיים כאורגן כלשהו מתפקד.
הניסים שראינו השנה היו גם בחיסולם המכוון והאקראי של כל הנהגת ארגוני הטרור הללו: מנסראללה שנמחק בבונקר, ומחליפו, ומחליף המחליפו, וגם כל שאר הצמרת שלו ושל חבריו מחמאס, מסינוואר שחוסל במקרה על ידי כדור תועה של טירון, דרך מוחמד דף שהתנדף, ועד איסמעיל הנייה שהלך לישון אי שם באיראן ועלה לשמי גיהנום בדרך פלאית.
הנס הזה נמשך בתאונת תעופה נדירה ביותר במסוק, כשבמקרה קרתה מכל האנשים המוסקים בעולם דווקא לנשיא איראן ראיסי ולשר החוץ שלו. ביש מזל, שנמשך גם לתקלת הרשת הנרחבת ברשת הביפר בלבנון, שם בדרך פלא - שלא לומר נס - התפוצצו מגוון מכשירי קשר בקרב אנשים שנדמים לאזרחים, אבל בעצם מחבלים בלי מדים, ועכשיו גם בלי ביצים.
עוד נס הגיח ממש מעבר לים, בידידתנו הגדולה ארצות הברית, שקצת התכחשה בזמן האחרון לקשר האמיץ בינינו, ולמרות כל האהדה הציבורית שצפתה ניצחון מוחץ למועמדת הדמוקרטית - והכפשות שונות למועמד הרפובליקני - ניצח האחרון כנגד כל הסיכויים והסקרים, והרכיב ממשל ימין על מלא, שכולל בכירים שהם יותר ציונים מהרצל, ומשמיע קולות ברורים של תמיכה בלתי מסוייגת בישראל, ובצדק. דווקא עכשיו, כשאנו צריכים יותר מכל את הגיבוי האמריקאי, היו בחירות גורליות שהיו עבורנו הכל או כלום, ואנחנו עם כל העולם החופשי זכינו בכל הקופה.
כלל ידוע באמנות, ובטח בהיסטוריה, הוא שבשביל לראות את התמונה במלואה, חייבים להתרחק ולהתבונן בה לא מקרוב, אלא בטווח עין שתופס את כל התמונה בבת אחת. אם נסיט את המבט אחורה ונסתכל בפרופורציה המתאימה על התקופה שבה אנו חיים, נגלה שלמרות שהוא התחיל בהרבה חושך, יש טיפות הולכות וגוברות של אור, שנוטעות תקווה ועתיד חדש למרות הכל.
חג החנוכה משתלב השנה עם חג הגאולה, י"ט כסלו, שנחגג בכל שנה ביום שחרורו מהכלא של האדמו"ר מחב"ד. כשהוא נכלא ברוסיה הקומוניסטית, לא היו רבים שחשבו שהוא ייצא בחיים, ובטח לא ישתחרר. אבל הרבי האמין בנס, האמין בקב"ה, והאמין ברצון שלו לחיות ולהמשיך להפיץ את התורה, ועל הדרך לנצח את השלטון. השיחרור שלו מהכלא לא היה רק נס אלוקי, אלא גם השתדלות של רבים וטובים אצל ערלים בשר ודם - ודווקא את השילוב הזה חוגגים כל שנה. כי האמת היא שנס לא מגיע לבד כמו בתקופה של נוח, אלא שהיום הוא מגיע יחד עם התאמצות משמעותית שלנו, בשביל לגרום לו להתממש.
האמונה צריכה להיות במקביל בכוחו של הקב"ה, וגם בכוחנו, לחולל את השינוי הנדרש, לצאת מהפרדיגמות שהתרגלנו אליהם, ולא לסמוך רק על בעל הנס, אבל בהחלט לבקש את עזרתו. זה לא יהיה נס גלוי משמיים. הפירוטכניקה מסרטי דיסני, פחות תופסת פה, אבל אנחנו צריכים להאמין בעצמנו, וזה כבר יביא את הנס בעצמו. בפרספקטיבה היסטורית, בכל פעם שהיה לנו תקופה קשה כעם, ידענו לצאת מזה בחוכמה, באותות ובמופתים. זה לא אומר שהנס יהיה מושלם, ויהיו המון קשיים ומהמורות בדרך - אבל ההיסטוריה והאמונה מוכיחים שבשביל נס צריך שניים: את הקב"ה ובעיקר את עצמנו.