במלאות שנה לטבח שמחת תורה, הארץ סערה סביב טקסי יום הזיכרון - האלטרנטיבי מול הרשמי, הפרטי מול הממלכתי. הדבר נובע מהזמן הקצר שחלף מהטרגדיה, שלא איפשר לאף אחד במדינה לעבד באמת מה שהתחולל אז ומאז, ונדמה שייקח לנו עוד שנים רבות להבין בכלל מה קרה שם. בסוף, אחרי ויכוחים רבים ודם רע, סוכם ששני הטקסים יתקיימו, אבל לא במקביל - פשרה סבירה בהתחשב במצב.
הליינאפ עצמו היה ראוי ומכובד בשניהם, גם אם לפעמים התוכן צרם לצד כזה או אחר. עבורי הצורה, הפירוטכניקה ומי אמר מה ולמה שר את זה, לא היו מעניינים ורלוונטיים כמו הדיון המשמעותי שקדם להם. כי בין התלונות על זהות מארגני הטקס - הפוליטיקאים או היחצנים - הסתתר משהו עמוק הרבה יותר, על מהות הזיכרון, מה ומתי זוכרים, מה מכניסים ומה נשאר בחוץ, מי ייכנס לזיכרון ומי יישכח. מי ינוח ומי ינוע.
באותו אופן, הוחלט גם לקיים טקס רשמי של המועצה האזורית שומרון, וגם כאן התפתח דיון מרתק שיותר מעניין מהתוצאה עצמה, שבו השאלות הלכאורה טריוויאליות הפכו למהותיות - האם מורידים את הדגל לחצי התורן? אומרים קדיש? צריך איש צבא? האם הטקס יהיה ממלכתי כמו ביום הזיכרון או אישי כמו באזכרות? המון שאלות שאין להן תשובה אחת, וכנראה שבשנים הבאות יהיו להן תשובות שונות באותם הטקסים בדיוק.
דיון דומה מתנהל כעת על הזיכרון הדתי שבתוך בתי הכנסת. אינספור מאמרים וחוברות ממגוון ארגונים, הופקו סביב השאלה איזה תפילות צריך להוסיף לחגים, מתי מזכירים את החטופים, איך אומרים הגומל לפלוגה שלמה שיצאה מעזה, וכמובן שאלת השאלות: מה עושים בשמחת תורה, החג השני בשמחתו אחרי פורים בלוח השנה היהודי, והעצוב מכל בלוח השנה הישראלי.
אינספור מקלדות נשתברו עד כה במחשבה ובהצעות שכולן נראות ראויות, אבל הלב איכשהו לא מצליח להכריע בניהן. כמו תרבות השו"ת של המאות הקודמות, התפתח פה דיון משמעותי לא פחות, על איך ראוי לזכור במרחב החיים הדתי את הפוגרום האכזרי, שנדמה שהולך להחליף את הפאנל האולטימטיבי סביב השאלה 'המגזר - לאן?'.
הדיון הזה מתנהל ביתר שאת דווקא בציונות הדתית וביהדות התפוצות, משום שאלו שתי הקהילות האמוניות שחיות בתווך של שני המרחבים - הכללי והדתי - ואיך משלבים טרגדיה לאומית כללית לתוך ריטואל דתי עתיק. הדיסוננס שבין שמחת החג לעצב היום, הוא זה שמקשה על גיבוש מתווה כלשהו. בקהילה אחת הוחלט לעשות את כל ההקפות כסדרן בתוספת יזכור בסוף ההקפה האחרונה. בקהילה אחרת הוחלט לעשות 7 הקפות שקטות ולהקדיש כל אחת מהן לפן אחר של המלחמה. במקום שלישי דחו בכלל את ההקפות של הבוקר ועוד.
כל מי שמצפה שיהיה איזה מתווה אחד מוסכם על כל הקהילות, יכול כבר מעכשיו להרים ידיים ולהתאכזב. גיבוש הזיכרון לכדי תוצר כלשהו ייקח עוד שנים רבות, ובינתיים כל קהילה תעשה ניסוי, טעייה ותהייה לגבי הדרך הנכונה לעשות זאת עבורם, דרך שכנראה תהיה לא דומה בעליל לקהילות אחרות, דומות ככל שיהיו. המטרה היא לא לכעוס על האחר, אלא ללמוד אחד מהשני, ולהבין שזיכרון הוא לא אנדרטה דוממת אלא מתעצב עם הזמן, תרתי משמע.
בית בקיבוץ בארי, עוטף עזה. צילום: גיא סידי
ראיתי זאת בשנה האחרונה בצורה הכי משמעותית ואותנטית דווקא בעוטף. הגעתי לשם כשבועיים לאחר הטבח, כשעוד הכל היה טרי ולא מעובד. הטרגדיה נכחה בכל פינה במלוא הבלגן, הגרפיקה והאכזריות. בקיבוצים הבתים עוד העלו עשן, הקוטג' של ארוחת הבוקר עדיין על השולחן, תמונות של בני המשפחה בתוך חדרים שרופים, סכינים עם דם קרוש בכניסה וחורי כדורים בכל מקום. המיגוניות שבדרך היו מלוכלכות ומלאות בשקיות ריקות של זק"א. במתחם הנובה - שאז היה בכלל עדיין חניון רעים - היה ציוד אישי זרוק לאורך כל כביש הגישה, רכבים מחוררים, מקררים פתוחים בבר עם בקבוקי וודקה סגורים. האמבולנס השרוף היה הפוך. האוהלים במתחם השינה היו פתוחים, עם פרוסת עוגה לקפה של הבוקר ובדלי סיגריות בכל מקום. הבמה הייתה מוכנה עם הגדרות מסביב, ובגדול רק היה צריך לחבר לשקע ולהחזיר את המסיבה שהופסקה ב 6:29.
מאז יצא לי להזדמן כמעט מדי חודש לאיזור בסיורים שונים, פרטיים ומאורגנים, ולנגד עיניי הזיכרון הלך והתהווה. הוא לא היה זיכרון מסודר, וכמו שהמדינה לא הייתה בעוטף ב-7.10, כך היא לא הייתה נוכחת במרחבי הזיכרון הללו בשנה החולפת, במודע או שבלא מודע.
חוסר הסדר והארגון הופך את הזיכרון לייחודי
אבל בניגוד לאותה שבת ארורה, דווקא יש משהו חיובי בנתינת המרחב הזה להתהוות הזיכרון הפרטי, ולא כאיזה קולקטיב ממלכתי. החברים בקיבוצים, המשפחות בנובה וסתם מתנדבים התחילו לבנות מיזמי זיכרון עצמאיים, שהלכו והתפתחו ויצרו שפה לא אחידה אבל עצובה וכואבת. מישהו הביא בזנטים והדפיס תמונות ויצר כך את שדה הנופלים בנובה, ששימש אח"כ להשראה ליצירות אמנות שונות ברחבי העולם. בקיבוצים היו משפחות שהפכו את הבתים למיצגים, בעוד שאחרים העדיפו לאטום את הטרגדיה למבקרים מבחוץ. קירות המיגוניות הפכו למכוסות בסטיקרים, נרות נשמה ומכתבי געגוע לנרצחים שבהם, ולאט לאט התווספו עוד ועוד מיצגים שונים. משפחות חללי הנובה החלו להכין פינות הנצחה פרטיות ברחבי היער, עם ספסלים, דשא סינטטי וקוד QR שמספר על אותו האדם שנרצח כאן.
בכל ביקור הזיכרון לא היה סטטי אלא נושם ואפילו קצת חי. ספרי זיכרונות שכבר התמלאו, טנק מצוות של חב"ד ליד שירותים כימיים, דגלים של יחידות שונות לצד אבנים עם כיתובים, ובכל פעם מחדש יש עוד פינה, והמרחב מתמלא בשברי זיכרונות שמרכיבים סיפור לא אחיד בהמשכים, ודווקא חוסר הסדר והארגון, הוא מה שהופך אותו לייחודי.
בפעם האחרונה היה זה דווקא שלט קטן בתוך עציץ שתפס אותי יותר מכל, במתחם הנצחה לאחת הנרצחות, עם בקשה קטנה מהמשפחה: 'מבקרים נכבדים, נודה לכם אם תוכלו להשקות את העציצים והפרחים. אנחנו לא גרים קרוב. תודה, ההורים של אלה'. הרי באתרי זיכרון ממלכתיים, יש פרוטוקול מסודר של טיפול, גיזום והשקייה - ודווקא בקשת המשפחה נתנה יותר מכל את ההבנה, עד כמה הממלכה נעדרת מכאן, והשלט הזה הוא תזקיק הישראליות של אחרי ה-7.10.
היעדר הממלכתיות וחוסר הארגון בטרגדיה הנוראית הזו, הוא דווקא זה שמכונן את הנרטיב ויוצר את הזיכרון. אני מעריך שבהמשך המדינה תיקח יותר חסות על המרחב ותעצב אותו בהתאם, אבל כיום יש משהו מאוד ייחודי ומעורר מחשבה בכל אתרי ההנצחה שזוכרים מלמטה, מהבטן והרגש, מהאזרח הקטן ולא מלמעלה, מהמדינה.
הזיכרון יתהווה בשנים הקרובות דווקא מהשטח, וינוע בין הממלכתי לאישי, בין הלאומי לפרטי, בין אלוקים ואדם. לא יהיה פה נרטיב אחד, אלא מגוון של זיכרונות לא מעובדים והנצחות אישיות, והם אלו שיכוננו את תרבות הזיכרון. במקום להילחם בכך, אני מציע להתמסר לכך. לתת לקולות השונים לדבר, בלי להכריע בניהם, בלי להשתיק, בלי לכעוס. פשוט להבין שיש פה טרגדיה לאומית שעוד תבער הרבה זמן בתוכנו, ולתת לכל אחד את המקום שלו. לא יהיה כאן נכון או לא נכון, צודק או טועה, אלא המון כאב ואובדן אישי שבסוף יתגבש לכדי זיכרון לאומי קולקטיבי.