לא צריך להיות זקן סיני עם גבות מאורכות, עיניים מלוכסנות, זקן מדולל ודיבור איטי ושקט, בשביל לכתוב את הכלל הראשון והיחיד בספר העתיק 'איך לנצח במלחמה' - שהדרך הבטוחה להפסיד אותה, היא לזלזל ביריב שלך. הכלל הזה תקף כמעט תמיד, בכל הזמנים ובכל התחומים. הרגע הזה שבו אתה נכנס לזירה עם היריב, ובטוח כל כך בניצחונך ובהפסדו, עד שהשתן עולה לך למוח והזילזול עולה לך ביוקר - ובכל פעם מחדש לא לומדים את הלקח.
בשנים האחרונות נקלענו יותר מדי פעמים לסיטואציות שהיו יכולות להימנע מראש, מבלי שקלטנו את התוצאות שלהן ובטח כיצד להתמודד איתן, מהסיבה הפשוטה שזילזלנו באחר - בכוונותיו וביכולותיו. זה קורה כמעט בכל תחום בחיים: ספורט ומלחמות, לימודי תיכון ואקדמיה, עסקים וקריירה. כשאתה לא לוקח ברצינות את הזירה שבה אתה פועל, וחושב להסתכל עליה מגבוה, היא תוריד אותך הכי נמוך שאפשר.
נתחיל דווקא מהדוגמה הטרייה ביותר - הבחירות האחרונות בארצות הברית. כל מי שצפה בכל ערוצי החדשות המרכזיים, כל מי שגלש ברשתות החברתיות, כל הסלבס ומעצבי דעת הקהל, כמעט כולם כאחד תמכו בקמלה האריס. ההתייחסות לתומכי טראמפ הייתה – ועודנה - בביטול במקרה הטוב, ובזילזול במקרה הנפוץ. כיצד בכלל ניתן להיות בן אנוש ולתמוך באדם וברעיון כה פשיסטי? - תהו לעצמם הפרשנים, וסוללת הכוכבים אשר היללה את האריס כמושיעה האולטימטיבית, אף שהיא בכלל לא הצליחה לענות תשובה אחת קוהרנטית עם היגיון תחבירי ובלי צחוק טיפשי; וזה עוד ללא תירוץ הגיל אשר היה לביידן.
במקום זאת דיקלמו סיסמה ריקה מתוכן של חופש, משל כל הצד השני רוצה ההיפך וזה כל מהותו. אחד מתומכיו הבולטים של טראמפ, איילון מאסק, הוצג כתימהוני עם תעודות ומלא כסף. זה אולי לא רחוק מהמציאות, אבל ממש לא מייצג את שאר הרפובליקנים. הזילזול המופגן שחשו מצביעי טראמפ, היה עמוק כל כך, עד כדי כך שהם התביישו להצהיר על כך בסקרים. כך הידרדרה המפלגה הדמוקרטית לאחד ההפסדים הגדולים בתולדותיה.
גם פה בארץ הפוליטיקה סובלת מזילזול הדדי, כשהדוגמה הרעה והאחרונה ביותר לכך היא הרפורמה המשפטית. אין ספק שצריך אחת כזו, אבל הדרך שבה היא נעשתה העידה על ניתוק ושיכרון כוח של ממשלת הימין על מלא. היא לא השכילה להבין, שרפורמה מעבירים בשלבים, ולא ב-2 בלילה כמו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ולא בבת אחת בראש חוצות, כשהסנטימנט הציבורי הוא פחד מפני תוצאות הבחירות.
הזילזול בפחד הזה, ובכלל במחנה שכנגד, הוביל למחאה, שגם אם אני חולק על מהותה ודרכיה, אני יכול להבין את המקום שממנו הגיעה. הגבירו את תחושת הפחד אמירות מיותרות כמו בר הסלטים פתוח, והתנהגויות אחרות של נבחרי ציבור, שהעידו על חוסר הבנה בסיסי ביחסי אנוש, וכל זאת בשילוב תחושת כוחי ועוצם ידי.
הקואליציה זלזלה בפחד התהומי והעמוק בפני הסיוט האולטימטיבי של המחנה הליברלי-חילוני בישראל, שרואה כיצד מוקמת ממשלת ימין דתית שמרנית. ומחנה זה, במקום להבין ולהרגיע, הם שפכו שמן למדורה - וכל המדינה בערה. הזילזול הזה הוביל לקטסטרופה מוחלטת של יחסי המחנות הפוליטיים בישראל, וחיזלש את הסדרת היחסים בין
מצד שני, הזילזול בכל מי שבימין ומה שיהודי, הוביל את המחאה לדעיכה. שיכרון הכוח שאיתו הצליחו לעצור את הרפורמה המשפטית, הוביל חלקים ממנה לזילזול בכל מה שמחנה הימין הקואליציוני מייצג. קיים כמובן הזילזול הקבוע והמתמשך של מחנה השמאל ההולך ומצטמק, כלפי הימין ההולך ומתרחב, שלא מבין שהוא מפסיד רק בגלל היחס המעליב שלו כלפי המחנה שכנגד, שמרגיש עצמו בעמדת מיעוט והשתקה, למרות גודלו המשמעותי. תוסיפו לכך את אירועי כיפור בכיכר דיזינגוף - התפרצות זעם שגלי ההדף שלה המשיכו הרבה קדימה.
הזילזול באמונות הדתיות של יהודים על ידי יהודים אחרים, ופגיעה בערכים המייצגים אותם, הובילו לתגובת נגד וצביעה של כל המחאה כאנטי יהדות, ואחרי שזו גרמה להפסקת החקיקה המשפטית, היא קרסה לתוך עצמה והפסיקה להיות אפקטיבית לאחר שזלזלה לא רק באנשים, אלא במה שהם ואבות אבותיו האמינו.
הזילזול הסתיים בטבח
וכמובן, הזילזול שלנו באוייב הערבי הוביל לטבח שמחת תורה ולתוצאות הצפויות מראש שלו. שכנענו את עצמנו שמדובר בחבורת אנשי מערות שנתקעו בעידן הניאנדרטלי, שניתן לכוון ולנטר את ההתנהגות שלהם באמצעים דיגיטליים, ושהם לא מסוגלים ללכת לשירותים בלי שאנחנו נדע ונהיה ערוכים לכך. במקביל אנחנו מזלזלים גם בערכים שלהם, ומנסים לכפות עליהם את שלנו ללא הצלחה וללא הבנה בסיסית של חוקי הפורמט.
הכישלון הוא קודם כל שלנו. בשמחת תורה התברר שהזילזול בהם, ביכולותיהם ובאמונותיהם, עלה לנו ביוקר. חשבנו שהם לא יוכלו למצוא פתרונות לגדר החכמה והמושקעת בעולם, למערכת יירוט הטילים המשוכללת בגלקסיה, למודיעין מתקדם שמשתמש בבינה מלאכותית ובטכנולוגיה עילית - וגילינו שבעצם הם התעלמו מכל הטוב הזה, ופעלו באופן הכי פשוט שניתן להעלות על הדעת. בדרום זה היה שופל וכמה טנדרים שהסבו לנו את הפוגרום הגדול ביותר מאז השואה, ואילו בצפון התברר שהכוונות היו דומות אבל עם יכולות ביצוע הרבה יותר קטלניות. יש בנו, מימין ומשמאל, איזה זילזול בכל מה שקשור לערבים, והם פעם אחר פעם משתמשים בתכונה הזו בסבלנות ומכים בנו בדיוק בנקודה הזו.
אנו מזלזלים בערכים שלהם - של אדמה ושבט - ומנסים לכפות עליהם פתרונות של מדינה וחוקה. לנו זה לא עולה על הדעת, איך הם לא חוטפים את עסקת החלומות הזו, ואילו עבורם זה בלתי נתפס על גבול המעליב שזו השפה שבה מדברים איתם. הזילזול ממשיך גם בהערכת היכולות שלהם, שבה אנו משכנעים את עצמנו שמדובר בחבורת יחפנים על אופנועים שמכינים טילים מצינור ביוב משומש וגללים של גמלים, ואז מגלים שבדרום הם מינהרו את כל התת קרקע ברמה של מטרו אירופי, ובצפון קם הצבא השני בחוזקו במזרח התיכון, והוא בכלל לא מתפקד כגוף ביטחוני של מדינה ריבונית, אלא ארגון טרור שחולק איתנו גדר לא טובה בכלל.
כחברה אנושית, ובטח ישראלית ויהודית, אנו חייבים ללמוד להתייחס ברצינות לאתגרים העומדים בפנינו, ובטח לא לזלזל בהם - דבר הפוגע בסופו של דבר בנו וממש לא באחר. עקידת יצחק המופיעה בפרשה נגמרת עם האייל ולא עם המאכלת, כי אברהם לא חשב לרגע לזלזל בדרישה של הקב"ה ממנו. להיפך, הוא לקח אותה בשיא הרצינות, שמר על פני פוקר ושיחק צ'יקן עד הסוף - וזה מה שהציל את יצחק ואותנו כעם.
וכמו אז, גם היום, המפתח לניצחון המוחלט על אוייבינו ולהתנהלות מיטבית בתוכנו, היא לא לזלזל באחר אלא לכבד אותו, להבין ולהפנים את סט הערכים המניע אותו, את היכולות שלו להוציא אותם לפועל - ושהיתרון אינו טמון בטכנולוגיה העדיפה אלא בהבנה שלנו, שצריך לקחת אותו ברצינות. משם הדרך לניצחון כבר תהיה הרבה יותר קלה ובעיקר בטוחה.