די. נמאס. הלב לא יכול להכיל יותר. בכל 'הותר לפרסום' זה כבר הפך לנורמה מזעזעת - רשימת החללים ההולכת ומתארכת של חובשי הכיפה הסרוגה. אחרי שהפכנו לציבור הכי מושמץ במדינה, עם שלל תארים שבניהם למציאות אין שום קשר, ולפעמים גם לדימיון הפרוע, מסתבר לכולי עלמא שהמגזר הדתי לאומי הוא אחד הציבורים המסורים, התורמים והאכפתיים במדינה.
אחוז ההתייצבות לשירות צבאי שובר את כל השיאים והסטטיסטיקות, ולמרבה הצער גם רשימת הנופלים בהתאם. אין בית שאין בו מת. רחוב. יישוב. על פצועים אני בכלל כבר לא מדבר. חוק הדתיים השלובים, שבו תוך פחות מ-30 שניות אתה מוצא קשר משפחתי או חברי לכל דתי לאומי אחר מכל מקום שהוא, הפך להיות המבשר בדלת או בווצאפ. המעגלים הולכים ונסגרים, ובכל פעם מחדש, גם אם הדפיקה היא של האחר, התחושה היא כאילו אתה מקבל את הבשורה המרה יחד איתו. דור של סרוגים מתים, אלמנות צעירות, ויותר מדי יתומים. 56 בשבוע האחרון. זה המחיר שמשלם דור הניצחון על המחדלים של דור הכישלון, מחיר שלעיתים קרובות היה יכול להימנע אם וכאשר.
אבל זה לא הזמן והמקום להתעסק בחשבונות עבר, אלא להסתכל על העתיד, והוא לא מבשר טובות. בשנים הקרובות אנו נהיה מדינה במלחמה, והצבא הקטן והחכם הסתבר כטעות אסטרטגית אחת גדולה וטיפשה. מדינת ישראל צריכה חיילים בשביל לשרוד - לא רק בטחונית, אלא גם כלכלית, חברתית ורגשית. זה לא צו 8 אלא צו השעה. ברגעים כאלה עם ישראל התגלה לאורך ההיסטוריה בתפארתו, אבל נדמה שהעניין הזה פסח על חלק הולך וגדל ומשמעותי מהחברה הישראלית - החרדים.
אני מכיר היטב את שלל התירוצים, הקושיות, ההסברים המלומדים, וכל שאר הטכניקות התלמודיות שבהם ניתן למשוך זמן ולהתפלפל מדוע דופקים דווקא אותם כשהם בכלל שה תמים שנקלע לסיטואציה. זה עלבון לאינטליגנציה היהודית ולכל כך הרבה מצוות שבין אדם לחברו, שעל כולם עובר כל אחד מהחברה החרדית שאינו מתגייס ואינו תורם למדינה. עוד לפני העניין הבטחוני, ומכסות הגיוס, והטקטיקות הצבאיות, הכעס העצום הוא קודם כל על האדישות שלהם. כאילו מדובר באיזה שבט ילידים נידח, שסביבו נבנתה איזו יישות מדינתית זרה והם לא מבינים מה המהומה ומה רוצים מחייהם.
עם כל הכבוד, יש לי מספיק חברים חרדים שיכול להעיד שמדובר בחברה משכילה ויודעת ספר וגם את החיים הטובים, שמבינים היטב את הסיטואציה, וחלקם רוצים לקבור את עצמם מבושה על ההתנהלות של החברה כולה ומנהיגיה. אבל בזמן שאנחנו קוברים פיזית את טובי בנינו, הקבורה מבושה הוולונטרית הזו לא מרגשת אותי. גם לא אכפת לי מכסות גיוס, ותנאי שירות, וכשרות - את כל אלו אנחנו נפתור - אלא קודם כל האמירה העקרונית שאנחנו כולנו עם אחד, ועימכם בצרה, ומה צריך.
השאלה לא צריכה להיות כמותית אלא עקרונית. לא כמה נגייס, אלא בואו נתגייס. וכולנו יודעים את האמת, שלא צריך את כל החברה החרדית לבושת מדים, אבל צריך אותה מגוייסת לעניין. רק לחשוב איזה אפקט מטורף היה יכול להיות להתייצבות של אלפי בחורי ישיבה בבקו״ם, בבקשה לגייס אותם. הרי הצבא היה שולח אותם הביתה באותו יום רק מהתדהמה, והכדור היה עובר אליו. החברה הישראלית זקוקה לתמונה הזו, של חרדים בכניסה לבקו״ם אומרים הנני. אני יכול להבטיח לכם, שלא רק שיימצא שביל הזהב לשירותם הצבאי או האזרחי, אלא גם לחיזוק עולם התורה והקהילה החרדי.
יתרה מכך, לאורך כל הדורות, במיוחד האחרונים, כשהייתה חרב חדה מונחת על צווארו של אדם בכלל והמגזר החרדי בפרט, הוא ידע להתמודד. בין אם במקומות מגורים, יציאת נשים לעבודה, בניית עולם חינוך תורני ושלל אתגרים שהם יכלו להם. גם בעניין התרומה החברתית, הם ידעו למצוא פתרונות ולייסד ארגונים שעושים טוב לשאר החברה הישראלית. למן איחוד הצלה, יד שרה, עזר מציון, ועד אושר עד. שלא לדבר על אחיהם מעבר לים - האולטרה אורתודוקסים האמריקאיים, שלא נשענים על שום תמיכה ממשלתית ועדיין מצליחים לשמור על אורחות חייהם לפי ראות עיניהם בתוך מרחב לא יהודי בעליל. תן להם אתגר, הם כבר יימצאו את הפיתרון.
אל תעזו להכניס את הקב״ה למשוואה המעוותת שיצרתם
אז הנה האתגר: עם ישראל צריך אתכם. עולם התורה עומד בסכנה כי המדינה שמאפשרת לו להתקיים מצויה בסכנה קיומית. השמיכה התקציבית קצרה מלהכיל גם מימון של עולם התורה וגם של צרכי הביטחון. כוח האדם הולך ואוזל, נהרג, נפצע ומותש. זה הולך לכיוון אחד - קיצוצים נרחבים בכל שדרות החברה הישראלית, לצד הטבות כלכליות למי שנושא בנטל. החגיגה שבה אפשר לרקוד על שתי החתונות, וכל מי שגר בבני ברק יודע שזה בהחלט אפשרי במובן הפשוט של המילה, נגמרה. מי שנותן - מקבל. מי שלא נותן - לא מקבל. אין קבלת זכויות בלי קיום חובות. זה עיקרון שתקף הן להלכה והן למתמטיקה כאחד. אין צורך להיות פילוסוף או רב בשביל להבין את העניין ואיך זה ישפיע על כל עולם התורה.
אל תעזו להכניס את הקב״ה למשוואה המעוותת שיצרתם. כל אחד מכם, כשתגיעו למעלה, לפני כיסא הכבוד, ממש מול שערי גן עדן, יעמדו שורת מלאכים הרוגי מלכות מכל חלקי העם, מלבדכם, עם כנפיים טקטיות ומדי חאקי, וישאלו אתכם למה. וכולכם יודעים, שלא תהיה לכם תשובה הגיונית לתת, וברגע שתתחילו לענות, תצא בת קול ואז נראה מה שווה התורה שלכם ומה שכרה.
אם בארץ פה, יום הכיפורים לא מכפר על עבירות שבין אדם לחברו, בשמיים בוודאי אין על כך מחילה, בטח במצוות שבין אדם לעמו. אל תצפו שכל התורה שלמדתם ופלפלתם בה תהיה מגנא ומצלא. היא לא תעמוד מול כיסא הכבוד ושורת המלאכים שיחכו לתשובה מכם.
אין צורך להצטדק אז בשמיים ובטח לא עכשיו בארץ. ואני אפילו לא מתחיל לדבר על האצבע בעין שנקרא חוק הגיוס, שצריך בכלל להיות זכות אזרחית ומצווה דתית, ובטח שלא לחשוב שבטיימינג הנוכחי זה הגיוני להעלות אותו. שיקולים קואליציוניים לא רלוונטיים כאן. אני פשוט יודע שאדם דתי לאומי, עם כל סט הערכים שלו, כמו שלא יכול להצביע בעד מסירת שטחי ארץ ישראל, כך הוא לא יכול להצביע בעד מסירת חלק מנפש עם ישראל ולהקריב במו ידיו את אחיו לשבט, בתמורה להמשך הסדר עקום מהיסוד. אי אפשר להיות דתי לאומי, ציוני, ואפילו סתם כך יהודי, ולהמשיך בהסכמה או בשתיקה את הנרטיב הזה. עולם התורה - גם זה החרדי - חשוב לי, אבל בשביל שהוא ואנחנו נתקיים צריך לחשב מסלול מחדש.