ה-1 בספטמבר הוא תמיד אירוע מרגש. לא רק להורים המותשים, לילדים המתרגשים ולמורים המשמעותיים, אלא גם לנו כחברה ומדינה. תאריך הכניסה הפרוצדורלי שנקבע על ידי הבירוקרטיה של משרד החינוך, מסמל משהו הרבה יותר עמוק ורחב עבורנו כעם. רוב הילדים ייכנסו לחינוך ממלכתי על כל גווניו וּויכוחיו, וילמדו בערך אותם תכנים במינון שונה.
יש משהו משמעותי מאוד בכניסה האחידה הזו לכיתות מא' ועד י"ב, שעוברים אותה דרך: דגל ישראל בכניסה, מפת א"י במסדרון ותמונות מנהיגי המדינה בכיתה. ההתרגשות של כיתה א', וגם הזריקה של הסוף בתיכון, בכולם יש מן הממלכתיות של החינוך שמצליחה לאחד תחת מילה אחת - ותוספות בצד - את רוב ילדי ישראל. המסגרת והתכנים המשותפים, גם אם הם נלמדים בכיתות נפרדות, מצליחים לכונן בילדים את ההבנה, שהם נמצאים במערכת שגדולה מהם, לא רק בגיל, אלא גם במשמעות. הטענה הזו, היא שגורמת להם לצאת כבר 75 שנים מבית הספר אל הצבא ולשרת בו שירות משמעותי, לתרום ולאהוב את המדינה למרות ואולי בגלל כל הקשיים שלה.
זכיתי ללמוד בחינוך הממלכתי דתי, בבית ספר יסודי ששילב את כל מגוון האוכלוסייה הדתית לאומית בפתח תקווה. ילדים משכונות הדרום והצפון, מהקרם דה לה קרם ומהעשירונים התחתונים, דתיים מבית ודתיי חוץ, מנעד עדות רחב וקיבוץ גלויות אחד, שכל מי שלמד בו יחד איתי יודע, עד כמה זה היה משמעותי לעיצוב האישיות שלו.
'יבנה' ו'נאות דוד' - שני בתי ספר שבעצם היו המשך טבעי אחד של השני, ועד היום אין לי מושג למה לא התאחדו תחת שם אחד - היו מסלול הכניסה הטוב ביותר לעולם הדתי לאומי והישראלי, בעיר הבירה המזרוחניקית שהתהוותה אז. מסלול זה לא שכן באיזה מבנה מפואר, אבל הִקנה לבוגריו תחושה של ממלכתיות ופגישה עם כל גווני החברה.
המסגרת המשותפת הזו הייתה סוד הקסם של נאות דוד, אבל גם עקב האכילס שלו. עד שבשלב מסוים קמה קבוצת הורים ובשם ערכים מאוד נעלים וקדושים, הקימו בית ספר פרטי ואיכותי שריכז אליו את מרבית האוכלוסייה החזקה והפר את האיזון העדין שהיה בממ"ד, ובתהליך ארוך גם גרם לקריסתו.
זוהי זכותם המלאה כמובן, ואין שום דבר לא חוקי שהם עשו, אך עדיין מדובר באחת מנקודות השפל ושיאי הוויכוח שעד היום - חצי יובל לאחר מכן - עדיין מהדהדים ובוערים, גם בקרב קוראי טור זה ממש עכשיו. המהלך קרע את החברה הדתית לאומית בעיר לשני מחנות, כולל הכפשות אישיות ומניינים נפרדים, ועד היום ישנם אנשים שלא מדברים אחד עם השני עקב כך.
ברבות השנים, ובתהליך ארוך לא פחות מהקריסה, הממ"ד אמנם הצליח להתאושש ונחשב היום ברמה של אותו בי"ס פרטי, אם לא יותר. חלק יראו בכך תחרות בריאה, אבל האמת היא שמדובר במהלך הרסני - לא חינוכית, אלא מהותית. נשים בצד את השיקולים הפדגוגיים והחוקיים וגם את כל הוויכוח הסוער, ונתמקד במהות עצמה.
ישנו מושג חמקמק שנקרא 'ממלכתיות'. ההוגה המרכזי שלה היה בן גוריון, שעד היום מזוהה מאוד עם המונח, למרות שמי שמימש אותו בפועל היה מנחם בגין על סיפון האלטלנה המופגזת. בין מלחמת אחים ובחירה בצדק, הוא בחר להיות חכם, ולמרות הדם הבוער החליט, שלעולם לא עוד מלחמת אחים. עבורו זה היה ההישג הגדול ביותר בחייו - יותר מהפיקוד על המחתרת, מראשות הממשלה, מחוזה השלום ומההכרה ברמת הגולן.
הממלכתיות גדולה מכל אחד ואחת, מהרגשות והכעסים שלנו, משיחות הסלון והאולפנים, והיא לא נמדדת בימים או שבועות, אלא בפרספקטיבה היסטורית של דורות.
יחד עם זאת, כולנו מכירים בעובדה שהמדינה לא מושלמת, ובכל פעם מחדש פוגעת בחברה ומגזר כזה או אחר. קיימת התנגשות תמידית בין הרצונות והשאיפות שלנו כפרטים וכמגזר, לבין היותנו קולקטיב שמאורגן ביחד כאור לגויים. לאורך כל ההיסטוריה הקצרה שלנו - וגם עכשיו - כמעט כל אחד מאיתנו סוחב כעס עצום וצודק על המדינה, מנהיגיה והחלטותיה. מישהו מתעב את ביבי ואחר בטוח שהוא מלאך ה' צב-אות; אחת טוענת שהכיבוש בשטחים הוא אסון ואחרת מגיבה לה שרק ריבונות תביא ביטחון; ההוא חושב שלקחו לו את המדינה, וחברו מן הצד השני אומר שעד כה מידרו אותו ממנה; וכמעט כולנו זוכרים בזעם ובכאב מאוד מוצדק את ההתנתקות.
אבל למרות הכל, בקרע הכי גדול שהיה כאן בין האמונה בראשית צמיחת גאולתנו לגירוש יהודים מעל אדמתם, נשארנו ממלכתיים. לא סירבו פקודה, לא שרפו את הסמלים הלאומיים, לא החרימו טקסים רשמיים ולא ביזו את המנהיגים. היו מעט חסימות כבישים שטופלו ביד קשה, והמשיכו לומר תפילה לשלום המדינה. רוב הציבור בחר במדינה עם כל הקושי והצלקות שבדבר.
הקבוצה שלנו התבלבלה
וכמו אז, בפ"ת של שנות ה-2000, בישראל של 2024, ישנה קבוצה גדולה וחשובה לא פחות מהציונות הדתית של 2005, שכואבת כאב אמיתי וכועסת בצדק. אבל בשם המדינה רוצה לפרוש מהממלכתיות מהסיבות הכי נכונות בעולם ברמה החברתית, אבל לא הלאומית.
עכשיו על המוקד הוא טקס יום הזיכרון לטבח שמחת תורה, אירוע טראומטי שאין צורך לזכור אותו משום שהוא ממש עדיין איתנו ולא עוזב לרגע. הטקס הזה נועד לכישלון מראש מסיבות שונות, אבל הכישלון הכי צורב שלו הוא עצם המחשבה לקיימו בשני ראשים, ועוד בשם האחדות. טקסים נועדו להיות מאחדים וממלכתיים, ללא קשר מי האנשים המצויים בהנהגת המדינה או בחברה האזרחית. הם מעל כל אלה, ובעיקר מעל כל רגש, כעס וּויכוח כזה או אחר, נוקב וקשה ככל שיהיה.
גם אם הממשלה מתנהגת כמו פיל בחנות חרסינה, גם אם יש ביקורת מאוד מוצדקת על מקבלי ההחלטות, גם אם ולמרות ובגלל ועוד שלל מילות יחס - זה לא מצדיק פרישה מהכלל. יותר מכל שר, ממשלה או ארגון, עצם עריכת אירוע אלטרנטיבי פוגעת במדינה דווקא כשהוא מגיע בשם האהבה אליה.
הקבוצה הזו, שמאוד אוהבת את המדינה ומרגישה חלק בלתי נפרד ממנה, התבלבלה בשנתיים האחרונות וחושבת שרק היא המדינה. בהלך המחשבה הזו הם מרשים לעצמם לנהל טקס משואות מקביל, לחלל את יום הזיכרון בבתי הקברות, לפוצץ תפילות ביום המקודש ביותר בשנה, ועכשיו גם לכונן טקס 'מאחד'" לאירועי שמחת תורה - ובכל המהלכים הללו לבגוד בערך המכונן של הממלכתיות.
הממלכתיות לא נמדדת בטקס כזה או אחר, אלא במנטליות והבנה שהסיפור והאינטרס שלי, צודק וציוני ככל שאני תופס אותו, כפוף לסיפור שגדול ממני ומכל האזרחים גם יחד, ורק הכרה בו ככזה, היא זו שמחזיקה את כל הבניין. הפרישה מהכלל בשם איזה אידיאל נשגב - ויכול להיות שגם צודק - היא אולי ניצחון לטווח קצר, אבל כישלון בטוח לטווח הרחוק. התיקון צריך וחייב להתבצע מתוך המערכת, ולא מחוצה לה.