לאחרונה יש יותר מדי אנשים שמתבלבלים בקריאת המציאות. זה אמנם נמצא בשוליים של החברה, אבל מהודהד כאילו מדובר במרכז העניינים ובמסות של קהל. האמת היא שהכל זה אחיזת עיניים ותיאבון בריא לרייטינג של גופי תקשורת שרוצים להביא יותר טראפיק ופחות דיווחים.
כך ההפגנה הגדולה של 'רוב העם', שהתנגד נחרצות, הפעם לפיטורי ראש השב"כ ועלה בהמוניו לירושלים דרך כביש 1, אירוע שהסתכם בלא יותר מ-1,500 איש, שאליהם הצטרפו עוד כמה אלפים בודדים בעצרת המרכזית. עד מהרה הבין הרוב הזה, שרונן בר כבר לא רלוונטי למאבק השבועי המשתנה שלהם, ועברו לחסום את הכנסת ביום הצבעת התקציב.
במקרה הייתי שם, ולמרות השידור הישיר והפושים הנואשים של YNET, שתיארו את המתחולל שם, כשכל הכניסות חסומות, וישנם עימותים קשים, בפועל היה מדובר בעשרות בודדות של מפגינים - את כולם היה אפשר למצוא בשלל מחאות והפגנות קודמות עוד ב-2015 וצפונה - שהיו צריכים לחשב את ההתפרסות שלהם בשטח, בשביל לחסום את ציר הגישה לכנסת.
במקום שהמשטרה תעשה את תפקידה, תפנה את חבורת המתפרעים הזו ותאפשר הגעה לחברי הכנסת להצבעה על התקציב, הם העדיפו לתת להם להמשיך לחסום ולגונן באמצעות טבעת אנושית על כל ח"כ ושר שנכנס, תוך כדי זובור.
זה לא רוב, וזה אפילו לא מיעוט, אלא חבורה הזויה של מתוסכלים שמקבלים יותר מדי זמן מסך ותשומת לב. החבורה הזו כוללת אנשים מכל קצוות החברה והקשת הפוליטית, מהמחאה ועד הממשלה. הם יעשו מעשים יותר ויותר נואשים, בשביל לקבל תשומת לב, ולהכריז על עצמם כמייצגי הרוב, והתקשורת עושה עוול לכולנו, ומציגה מצג שווא, שזה אכן המצב.
וככה בדיוק הגענו למצב שבו אנשים מבולבלים חושבים שהאוייב הוא בפנים, ולא זה שבחוץ. שזה לא חמאס מאיים עלינו, אלא מישהו אחר מהעם. כנראה עבר יותר מדי זמן מה-6.10, וטראומת היום שאחריו כבר הספיקה להתעמעם, ככה שראינו לאן זה מוביל וממש בא לנו עוד מזה. אז לא. הטרמינולוגיה הבזויה וכמעט האוטומטית כלפי מי שמחזיק בדעה שונה ממך חייבת להיפסק.
רק השבוע מישהי שחה לי לתומה, שהיא הגיעה לפורום חברתי כלשהו, ואז במהלך השיחה גילתה שחברה שלה שהיא מאוד מחבבת, מחזיקה בעמדות מרכז שמאל, לא עלינו. כמובן שבמקום לכבד את עמדתה, גם אם לא מסכימה לה, היא החליטה שמעתה ואילך החברות נגמרה, משום שהיא לא יכלה לשמוע את העמדות האלה. חברות של שנים נפסקה, רק בגלל עמדות פוליטיות, אפילו לא מנוגדות, אלא כאלה שנמצאות על הסקאלה באמצע.
בעידן המטורלל של היום, אתה יכול לאהוד אותה קבוצת כדורגל, לחלוק זיכרונות ורגעים משותפים, לאהוב דברים דומים, להסתובב באותה חבורה, וכל זה נמחק, אם המוטיב הפוליטי לא זהה. איזה מצב הזוי ומטומטם, שמעיד יותר מכל על בורות וטיפשות.
כל אלו אינם האוייבים
יש לי מספיק חברים טובים ואהובים, כמו משפחה, שמחזיקים בעמדות מרכז ושמאל. אז חוץ מלשתות בירה ולצחוק ביחד, אנחנו גם נהנים מהוויכוחים ולפעמים גם מהעצבים ההדדיים, אבל מעולם לא חשבנו ולוּ לרגע לנתק את הקשר, רק בגלל שהוא מאמין שיש מצב לשלום, ואילו אני בטוח שנחיה פה על חרבנו לעשרות השנים הבאות. אז בשביל כל המבולבלים למיניהם, כדאי לעשות סדר:
- אחי למחאה, האוייב הוא לא בנימין נתניהו. אפשר לאהוב אותו, אפשר לתעב אותו, אבל הוא לא אוייב. הוא לא צורר. הוא לא דמון, גם אם תציירו לו קרניים וחיוך שטני. הוא פוליטיקאי ומנהיג, שבראי ההיסטוריה כנראה שייזכר לאחד הטובים שכיהנו פה, ולמרות זאת הוא רחוק מלהיות מושלם. יש לו הרבה חסרונות, וכשהם יגברו על היתרונות, אזי עם ישראל יבחר אישיות אחרת לכהן כראש הממשלה. כרגע העם חושב אחרת. יש לו אחריות על ה-7.10 והוא יישא בה בין אם בבחירות ציבוריות ובין אם בהחלטה אישית. אבל אם יש לקח אחד שהמחאה כנגדו לא מצליחה להפנים זה, שככל שתוקפים אותו יותר, כך הוא מתחזק ונשאר על המגרש. בהפוך על הפוך, דווקא השנאה התהומית כלפיו, ויתרה מכך, הפיכתו ל'אויב העם', היא זו שגורמת לו לנצח בכל מערכת בחירות מחדש.
- אחי החרדים, האוייב הוא לא מדינת ישראל. צריך להיות מאוד אטום ומטומטם בשביל לשיר 'בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים', אבל להאמין מצד שני שאפשר וחובה לקחת ממנו תקציבים והטבות. המדינה היא לא הפריץ שחובה לרמות, ולא האינקוויזיציה שרוצה להשמיד את היהדות. הגישה הזו, לא רק שדוחפת לכל השאר אצבע לעין, אלא יורה לעצמכם בראש. הפיכת המדינה לאוייב מוציאה אתכם מכלל ישראל, ולא להיפך. על ההתנהלות הנוכחית שלכם תשלמו בריבית דריבית בעולם הבא ובעולם הזה. האוייב במקרה הזה הוא אתם עצמכם, ובעיקר ההנהגה שלכם, ואת זה יש רק בכוחכם לתקן.
- אחי מהתקשורת, האוייב הוא לא הערוץ המקביל. אין סימטריה, זה נכון. ויש הרבה רעל, וחד מימדיות, וכמובן רק האולפן שלכם מורכב מעיתונאים, וזה המקביל משופרות. אבל אולי כדאי להבחין שמאחורי כל אצבע מאשימה כלפי האחר, 4 מופנות אליכם. להבין שאתם נותנים קול לצד מאוד מסויים במפה הפוליטית, ומשתיקים או מבטלים לחלוטין את הצד השני. אחרי עשורים שבהם תקשורת המיינסטרים הייתה חד צדדית, קמו מתחרים, ושני הצדדים מבזים אחד את השני במקום לעשות תקשורת הוגנת, מאוזנת וראויה. כזו שמביאה לאולפן מגוון רחב של דעות ומאפשרת להם להתווכח בניהם בניחותא, גם בלי לקום מהכיסא בהפגנתיות באמצע השידור. אפשר גם לתת את הדעת למילים הארסיות וההרסניות שיוצאות לכם מהפה. אנשים יעריכו אתכם באותה מידה, אם תבנו טיעונים בצורה ידידותית - ע"ע אורי אורבך, וממש לא יאהבו אתכם אם תדרסו אותם הלוך ושוב.
- אחי ואחיותיי מימין ומשמאל, דתיים וחילונים, מרכז ופריפריה - המציאות היא שיש לנו עם נפלא ונהדר, שיודע להתגבר על כל המחלוקות והפערים ברגע שהוא מבין מי האוייב לאשורו. ולא, האוייב הוא לא משפחות החטופים, לא נציגי הציבור בכנסת, לא החברה הדתית לאומית, לא החרדים העובדים, לא השמאלנים המשרתים, לא החילונים המחוברים, לא המחאה השפויה, לא הממשלה המכהנת, לא החברים מהצד השני של המגרש הפוליטי, לא אוהדי בית"ר או הפועל, ולא כל תת מגזר שאתם נורא אוהבים לתעב, סתם ככה. אפשר וראוי למתוח ביקורת, כזו שתהיה בונה גם אם קשה. אבל אסור להתבלבל לרגע: האוייב נמצא בשבע חזיתות מסביב למדינת ישראל, ואף אחד מהם לא נמצא בתוכנו.