להיות יהושע וכלב

יש תקופות כאלו בשנה, שממש אפשר לחוש אותם באוויר. כמו הימים הנוראים עם הסליחות, חנוכה עם הנרות, ארבעת המינים בסוכות, וגם ימי התשועה והגאולה שאנו נמצאים בהם כעת - אלו שמתחילים בפסח, בנס הגדול של יציאת מצרים, וממשיכים דרך יום השואה והגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום העצמאות, יום ירושלים ואפילו יום הניצחון על גרמניה הנאצית.

איכשהו בתוך חודש אחד מרוכז הסיפור הלאומי של עם ישראל, מרגע גאולתו ממ"ט שערי טומאה ועד הכרזת עצמאותו וגאולת הארץ, כאלפיים שנה לאחר מכן. רק התערבות אלוקית מסוגלת לגלגל ולרכז את רצף האירועים ההיסטוריים והלאומיים הללו בסמיכות זה לזה, ולייצר את הנרטיב הישראלי-יהודי, שמורכב מעליות ומורדות, קשיים וניסים, שכבר הצליחו לייצר את התובנה שהסיפור שלנו לא יכול להיות אחיד ומשעמם, אלא רכבת הרים משוגעת שיכולה להתרחש רק בחלקת האדמה הקטנה שלנו - עם הבטחה אחת שמתממשת כבר לאורך דורות: שלא משנה כמה רע המצב, בסוף יהיה טוב, עוד הרבה לפני שעומר אדם ויסמין מועלם שרו על זה. הימים הללו מעורבבים בכחול עם לבן, דם המכבים וקצף הפסטיבלים, שואה וגבורה, זיכרון ותקומה, שילוב קטלני של רגשות, מניה דיפרסיה לאומית שהיא מנת חלקו של כל יהודי וישראלי.

ויחד עם זאת, אני מרגיש שבשנים האחרונות נעשה פופולרי לחזור לחטא המרגלים הקדמון, ולהכפיל אותו ב-8 מיליון היהודים שחיים פה. לא רק מוציאים את דיבת הארץ רעה חדשות לבקרים, אלא גם את האנשים שמתהלכים עליה. נדמה שיש פה ספורט לאומי לדבר סרה בארץ ולהטיח אשמה בכל דכפין, מנבחר ציבור ועד מפגין. לכל אחד פה יש מה לומר על האחר, וזה כמעט לעולם לא כולל מילים טובות אלא עד כמה השני הורס את מדינת המופת שהייתה פה, ועד כמה מעמיק כאן שלטון הדיפ סטייט. יותר מדי אנשים רואים רק שחורות בקשר לעתידה של המדינה, כותבים על כך מעל כל פוסט רענן ובעצומות שמתפרסמות בקצב של מאג, וקובעים בהם עד כמה היא הולכת לאבדון וכל שאר ההגיגים הקבועים שאפשר כבר להכניס לצ'ט גיפיטי ולתת לו להשלים את הקינות. הקפלניסטים מאשימים את המשיחיסטים, ואילו הללו רואים בהם אשכנזים מתנשאים וגזענים וכן הלאה על זו הדרך והקללה.

הימים הלאומיים קוראים לנו לעלות רגע אל המרפסת, להרים את הראש מאנחות הכאב וקללות היומיום, ולהסתכל נכוחה במציאות, בפרספקטיבה רחבה הרבה יותר. נכון, יש בעיות ואתגרים, אבל זה לא משהו בסדר גודל משמעותי יותר ממה שיכולנו לעמוד מולו במשך כל ההיסטוריה היהודית מיציאת מצרים ועד חרבות ברזל. נכון, יש עדיין חטופים בעזה ומפונים מהצפון, אבל ריבונו של עולם - תסתכלו איפה היינו רק לפני שנה וחצי, ואיפה אנחנו עכשיו. אז למשך כמה שעות היינו בתחתית של התחתית, בנקודת השפל הביטחונית העמוקה ביותר מאז השואה, ומאז מתמודדים מול שבע זירות במקביל, בדיוק כמו במלחמת העצמאות. ב-7.10 לצה"ל לא היו תכניות לכיבוש וביתור רצועת עזה, לכניסה ללבנון עד הליטני, לכיבוש החרמון הסורי ולטיול רגלי בכפרים שלתחתיו, להתמודדות עם מאות רקטות מאיראן, לפינוי מחנות הפליטים ביהודה ושומרון ולטיפול שורש בהם. ליתר דיוק, ב-7.10 צה"ל לא היה.

אבל בשנה וחצי, תקופת זמן בלתי נחשבת במונחים היסטוריים, אותו צה"ל שנכשל, הצליח להוכיח שהוא מסוגל. צה"ל לא רק צבא אימתני, ולא רק החזק במזרח התיכון, אלא אחד מהצבאות המובילים בעולם כולו. מייצר תכניות יש מאין. למשל, בעת שמשטר אסד נפל משום מקום, הצליח צה"ל לגבש בתוך שעות תו"ל חדשה, ולהשמיד את הצבא הסורי כמעט לחלוטין.

והקטע המטורף פה הוא, שלא מדובר בחבורה של לוחמי עילית סטייל המארינס או כלבי הים האמריקאים, אלא ביחידות מילואים שמורכבים מכל האנשים שאנחנו אוהבים להשמיץ מימין ומשמאל, דתיים וחילונים, קפלניסטים ומשיחיסטים, בעלי משפחות ורווקים, שהם השמנה והסלתה של העם הזה, ורבים מתוכם בכושר גופני יותר של השמנה מאשר הסלתה - והם, ובעצם עם ישראל, הופכים את צה"ל לכזה, שעומד בפני כל אתגר שהפכו את הסיוט לחלום, ואת החלום למציאות. זה השכן המהנדס, הבן דוד עורך הדין, ואחותך שהחזיקה את כל הבית בלי לומר מילה ועוד לאפות עוגות לחיילים על הדרך.

וכמה שאוהבים לקטר על המדינה הזו, בסוף איכשהו אנחנו נמצאים בעשיריה הפותחת של מדד האושר העולמי. למרות האזעקות, הפיגועים, יוקר המחיה, מלחמת האחים וקץ הדמוקרטיה, עדיין אנחנו מאושרים לחיות פה ולהגשים את חזון הדורות. התלונות שלנו הן החלומות שלהם, וכל אחד מאיתנו בונה פה עוד נדבך בנס הגלוי שנקרא מדינת ישראל.

אופטימיות שנובעת מהקושי

אנחנו מאושרים לא רק כי אין לנו ארץ אחרת, אלא כי זו הארץ שלנו. לא על דרך השלילה, אלא על דרך החיוב. אנחנו נמצאים באיזור הכי לא נוח לקיום מדינה יהודית ודמוקרטית. יש לנו מבחוץ טבעת של אוייבים חורשי מזימות, ובפנים אפס משאבים טבעיים. מעבר לנהר משתרעים שדות נפט למלוא העין; ואילו ברצועה הקטנה שלנו שנקראת ארץ ישראל יש בקושי גז טבעי וגם הוא נמצא בכלל בים.

ומסביבנו מרחב שגם לא אוהב את העניין של היהודים שתקועים להם, ובטח שלא מתחבר לרעיון הדמוקרטי הזה שהם הביאו לפה, שלא מדבר אליהם. בשביל להגיע לחוץ לארץ לחופשה אתה חייב לקחת טיסה, כי כל שאר המדינות שמקיפות אותנו, כולל אלו שמחזיקות איתנו הסכם 'שלום', לא בדיוק שמחות לקבל אותנו. ועדיין, ולמרות הכל, אולי זה סוד הקיום היהודי והישראלי.

עצם העובדה שדואגים להזכיר לנו בכל פעם מחדש בדרך יצירתית כזו או אחרת, עד כמה הקיום שלנו פה לא מובן וברור מאליו, עד כמה הוא שברירי, דווקא מתוך הקושי הזה אנחנו מייצרים אופטימיות, יצירתיות, חוסן ויכולת הסתכלות קצת שונה על המציאות. מתוך כך גם מגיעה החוצפה הישראלית, כי מה זה משנה מה חושבים עליך רגע לפני שמנסים שוב להרוג אותך, ואתה מוצא את הדרכים לשמור על עצמך בחיים ועל הדרך כמובן לעשות מזה כסף.

זה סוד הגנום של הישראלי והמוח היהודי. מסתבר שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו במגוון צורות, וב"ה לא היה דור אחד שלא ניסו לכלות ולחרע ולמחות אותו מעל פני האדמה, וזו הייחודיות שלנו, של העם הנבחר שמנסים להרוג בכל פעם מחדש ללא הצלחה.

‏אז אחרי יום השואה ולפני הזיכרון והעצמאות, בשבת הלאומית הזו, אני מציע שכל אחד ואחת ייקח על עצמו לתקן את חטא המרגלים הקדמון ופשע הרייטינג העכשווי, ולהוציא דיבת הארץ טובה. בואו נהיה יהושע בן נון וכלב בן יפונה, נהיה המרגלים הטובים והמשעממים, שמעדיפים לראות את הטוב ולא את הרע. אנחנו חיים בתקופה שבה יש מצג שווא בתקשורת שכביכול אנחנו כפסע ממלחמת אחים. אבל במציאות, בשטח, יש יותר ויותר קרבה בנינו, והשוליים הולכים ומצטמקים ורק הווליום שלהם נשאר גבוה.

אל תתנו להם להמשיך לנהל לנו את החיים ואת האופטימיות, אלא תרימו את הדגל והראש גבוה, תסתכלו אחד לשני בעיניים ותגידו תודה לכל מי שעושה את הארץ הזו לקצת יותר טובה. לקדוש-ברוך-הוא שבכל פעם מצילנו מידם, לכוחות הביטחון שבכל דקה ודקה מצילים אותנו ממזימותיהם, למשפחה, לחברים, ולכל מי שהופך את המקום הנפלא הזה לעוד יותר מושלם, על כל חסרונותיו אבל הרבה יותר על מעלותיו.

שנראה כולנו בטוב הארץ והיושבים עליה. חג עצמאות שמח!