בשבועות הקרובים אנחנו כבר נמצאים ונמשיך להיות בהצפת רגשות במסגרת הריאליטי המזעזע של משחקי החטופים: מי חוזר, מי לא; מי על הרגליים, מי בארון; מי באמצע קהל מוסת של 'בלתי מעורבים', ומי בטקס על חורבות; מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה.
אין אחד שלא מתרגש למראה תמונות האיחוד של החטופים עם יקיריהם, ולא מתחיל אפילו לדמיין איך זה לשרוד כל כך הרבה זמן בחיים אצל החיות האלה. אנשים שנחטפו בבוקר בהיר אחד מהמיטה או מהמסיבה, ומאז כמעט שלא נודעו עקבותיהם, בתוך גיהינום עלי אדמות, ומאחל לכולנו שלא נשכח זאת בחיים, ושלאחר שנחזיר את כל החטופים, נהפוך את עזה לגיהינום אמיתי עלי אדמות, ונמחק אותה כליל, כמו שמגיע לעמלק המודרני.
קולמוסים נשתברו ומקלדות נהרסו על הפירושים השונים להדחה של שאול מכס המלוכה משום שמרד בציווי האלוקי: "לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר". לכאורה מדובר בציווי שכל לב יהודי רחמן לא קולט מדוע וכיצד לפגוע בכל כך הרבה 'חפים מפשע', ולמה גם להרוג את העוללים הקטנים והגמלים התמירים, ולא חבל לא להשאיר איזה כמה חמורים לפינת החי.
אבל הלב היהודי של שאול פעם בחוזקה, ואיתו כל העם: "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ". שאול מורד, ויתרה מכך - פועל בניגוד לעיקרון המנהיגותי הבסיסי שרק איתו אפשר לנהל מדינה ולא קייטנה: מהלב. מנהיג שפועל מהלב יזכה כנראה יותר פופולרי לטווח הקצר, אבל ייכשל בתפקידו בטווח הארוך.
בהחלטות מדיניות, במיוחד כאלו שעומדות לפתחנו בשנה ורבע האחרונות ובשנים הבאות, אסור לנו לפעול מתוך הלב, אלא אך ורק מתוך הראש. לצערי, כל עניין החטופים מתנהל בדיוק להיפך, ובפריזמה הצרה ביותר שלו. נקבל כאקסיומה שכולנו רוצים בהשבת החטופים במהרה לחיק משפחותיהם, גם אם יש כאלו שטוענים בתוקף שלא. בדיוק אותם אלה שטוענים זאת, משתמשים בטיעונים רגשיים המונעים כל דיון או הצעת דרך אלטרנטיבית אחרת להשבתם. אין כל דיון ציבורי אמיתי במחיר הכבד של העסקאות עם השטן, שלא לדבר על המונח המזעזע הזה שבו בני אדם עוברים מיד ליד משל מדובר בסחורה.
עוד מימי שאול המלך, העם היהודי שידוע בחוכמתו הרבה ובפרסי הנובל הלא פרופורציונליים יחסית לגודלו, פועל בזירות הציבוריות בעיקר באמצעות הלב, ופעם אחרי פעם מתאכזב לגלות את התוצאות, משום שאוייבנו המרים פועלים בדיוק להיפך - מהראש ובסבלנות. כשסלוגן ההפגנות הוא 'עכשיו', הם רואים בזה לא כאב של אמא אלא יתרון טקטי ופגיעה בול במטרה.
לפעול מהראש, לא מהבטן
זו בדיוק גם הסיבה למפגני הראווה של חמאס במסירת החטופים ובסרטונים ששיחררו מפעם לפעם, משום שזיהו נכון את הבטן הרכה שלנו. את הכוח הצבאי שלנו הם לא יוכלו לנצח, אבל את הלב בוודאי שכן. בניגוד לראש היהודי החכם והלב והיהודי הרחמן, הם מספיק סבלניים ואכזריים בשביל לפגוע בנו במקום שאי אפשר להגן עליו עם כיפת ברזל ומעיל רוח.
תג המחיר שנקבע ברור לצערנו, ויתרה מכך - במבט היסטורי ומפוכח לאחור, כל עסקת חטופים, הייתה במחיר גבוה מקודמתה, וגבתה מחירים עצומים בנפש. וכמו בכל פעם, הלב ניצח את הראש, ולמרות שאפילו פעם אחת כבר פעלנו עם הראש לאחר מעשה, ונכתבו הנחיות מפורשות כיצד להתמודד בפעם הבאה - ועדת שמגר ב-2008 - שקבעה לא רק את סדר המחוייבות של המדינה לאזרחיה, ולפיו בין היתר נקבע, שחייל שנשבה בפעילות מבצעית נחשב גבוה יותר מאשר ישראלי שנפל בשבי עקב פעילות טרור, נקבעו גם עקרונות למשא ומתן ומפתחות שחרור אסירים.
כל מאת העמודים של הדו"ח נגרסו פעם אחרי פעם כשהגיע רגע האמת, בכל העסקאות שחלפו מאז - ובראשם עסקת שליט המופקרת, עם סינוואר אחד מתוך האלף ששוחרר ויישם את התובנות שלו ב-7.10.
ההתנהלות מזכירה לי חבר שמתמודד עם מניה דיפרסיה, ולמרות כל התרופות, הדבר היחיד שעוזר לו להירגע זה 'פייסל'. הבעיה מתחילה בכך שבכל פעם עד שהוא מתארגן מחדש, המצב הולך ומחמיר והוא נמצא בסערת רגשות עולה ויורדת, כולל מחשבות אובדניות. העצוב הוא שלמרות הקריז הרגשי ותוך כדי, הוא מצליח לנתח את המצב באופן שכלי וקר את מה שקורה לו, ומבין לחלוטין שהוא תלוי בסם ממכר, את מצבו הרפואי והנפשי, אבל בכל פעם מחדש הרגש מנצח וה'פייסל' נדלק. זה מעגל אינסופי והרסני, שהוא מכיר בכך ועדיין עושה זאת שוב ושוב.
וגם הפעם שוב אנחנו עובדים עם הלב ולא עם הראש, וחוזרים על טעויות עבר. אך מכיוון שהעסקה יצאה כבר לדרך, ראוי מעכשיו לשים את הדברים על השולחן: לא רק מותר, אלא חובה לנהל דיון ציבורי מעמיק וראוי, ללא השתקה ורמיסה של מי מהדעות, בטח לאחר ה-7.10.
מותר גם להתנגד לעסקה, לא כי מדובר באדם ערל לב, אלא כי יכול להיות שבמשוואה שמתנגשת בין שני ערכים שונים, הוא חושב שערך אחד עתידי, חשוב יותר מערך עכשווי.
ובכל אופן, חובה לחשוב קדימה, לא רק איך משחררים את כולם ועכשיו, אלא איך דואגים שהמחיר ששילמנו לא יבוא על חשבוננו בעתיד. אם זה בהבנה החד משמעית שחייבים לחזור ללחימה עצימה ולסיים את העבודה בכל החזיתות. לא מהסיבה שאנחנו צמאי דם, אלא בדיוק להיפך - חפצי חיים, ומבינים שהדרך לשם עוברת בניצחון מוחלט, כזה שאחריו אין אספסוף ברחובות שמתגודד סביב מחבלי חמאס חמושים בטנדרים. שאין מאגרי טילים בידי אוייבינו מכל החזיתות, ושהפעם לא רק לטהר בתים אלא להשמיד אותם לחלוטין, לפזר את אוכלוסיית עזה לכל הרוחות, לבנות בצפון הרצועה את דרום אשקלון, מתחם גאלמפינג או פארק מוטורי - לא באמת משנה לי מה, אלא שהמסר בסופו של דבר יהיה לא בשפה המערבית שאנחנו מדברים, אלא בשפה ערבית שהם מכירים. בדיוק כמו שהם פועלים כנגדנו במקומות הכי רגישים לנו, אנחנו נפעל כנגדם במקומות הכי רגישים להם, שייצרב להם בתודעה כנכבה 2.0, אבל כזו ללא זכות שיבה מדומיינת. מכה כזו שבפעם הבאה הם לא ייראו בחטיפה של יהודים מניה בטוחה עם תשואה מטורפת, אלא חורבן מוחלט של כל מה שחשוב להם: האדמה והשבט.
אנחנו חייבים לצאת מתפיסות הלב ולעלות למלחמה בראש. זה אמנם מנוגד כמעט לאינסטינקט היהודי שלנו, עוד מימי שאול המלך, אבל בבחירה הקשה בינו לבין עצם קיומי כאדם וכולנו כעם, הבחירה היא חד משמעית. אמנם רבים טוענים שהראש אשם, אבל הלב לא פחות ממנו.