את השבתות האלה עשיתי בקהילות היהודיות הנפלאות בריבר דייל בניו יורק ובבולטימור במרילנד. אמנם היה קור אימים של יותר מדי מעלות מתחת לאפס, אבל בתוך הבתים שם, החום שקורן מהאנשים, מפשיר ומחמם גם בלי צורך בקמין. יש משהו פסטורלי לקום בבוקר של שבת עם הקפה החם והשלג הלבן בחוץ, וללכת להתפלל במרחק אלפי קילומטרים מבית הכנסת המוכר שלך, את אותן התפילות ממש, רק עם קידוש יותר מפנק.
אבל מה שמנע ממני לכתוב את הטור בשבועיים הללו, זה לא החמין אלא העובדה שהתמקדנו בכל שאר הזמן ב-98% האחרים מאזרחי ארה"ב שאינם יהודים, והלו"ז האינטנסיבי היה ברמה כזו, שעלִינו בכל יום על חליפה מוקדם בבוקר וירדנו ממנה הרבה אחרי חצות.
נסעתי במשלחת מתוקף תפקידי כראש המטה של יוסי דגן - ראש המועצה האזורית שומרון - לסבב כנסים, פגישות, אירועים וגאלות, לקראת ההשבעה של הנשיא הנבחר דונלד טראמפ בבית הלבן, ויצאתי עם תובנות מספיקות לשנה שלמה של טורים או סתם לפתוח עוד פודקאסט. מי שבכל זאת מעדיף תמונות על פני מילים - מוזמן להיכנס לסטורי שלי במוצ"ש.
הרפובליקנים בארצות הברית הצליחו לגייס רוב שלא היה כמותו שנים רבות, הן בכמות המצביעים והן במדינות שהפכו לאדומות. מי שמכיר את שיטת הבחירות האמריקאית, יודע שבדמוקרטיה הגדולה בעולם לא הרוב קובע בהכרח, אלא האלקטורים של המדינות, בעיקר אלו המתנדנדות. בפעם הקודמת של טראמפ, היה רוב מספרי לדמוקרטים ורוב אלקטורלי לרפובליקנים, והפעם בשתי הקטגוריות האדומים לקחו בגדול.
הדמוקרטים הפסידו משלל סיבות, וכדאי להבין מדוע, משום שאפשר ללמוד משם הרבה גם לגבינו, ובכלל על שאר העולם. קודם כל כמובן המועמדים שלהם: אחד זקן מדי, שבמקום להודות במצבו, התעללו בו במשך תקופה ארוכה והסתירו את מצבו, ושהוחלף במהלך בזק במועמדת תמוהה מדי, שלא הטביעה שום חותם במהלך כהונתה כסגנית הנשיא, ולא הצליחה לייצר שום השקפת עולם במהלך קמפיין הבחירות. הדמוקרטים חשבו שהחיוך ועצם היותה אישה שחורה זה מספיק טוב בשביל לנצח את הבחירות, וגילו שהציבור טיפה יותר אינטליגנט ממה שהם חשבו. בכללי, הם טעו באופן משמעותי בקריאת קהל המצביעים לאורך כל הדרך.
לעומתו העמידו הרפובליקנים את טראמפ, על שלל מעלותיו אבל גם מגרעותיו, והצליחו לעשות את הבלתי ייאמן דווקא לאור נתוני הפתיחה הגרועים שלהם - מול ממסד שנשלט ברובו על ידי הדמוקרטים, עם סגנית נשיא פופולרית שמצטלמת טוב, ועם אפס פליטות פה לטוב או לרע, ותקשורת מיינסטרים אוהדת. אם הייתם צופים בערוצי החדשות או גוללים בפיד באחת הרשתות החברתיות, הייתם רואים תמיכה כמעט אבסולוטית בקמלה האריס. כמעט כל סלב מהחוף המערבי או המזרחי, הביע בה תמיכה, אירח אותה בתכנית הלילה שלו, כתב עד כמה היא מדהימה וחד פעמית, תוך התעלמות מוחלטת מחוסר הקוהרנטיות והעשייה שלה לאורך ארבע השנים האחרונות. מקסימום איתרוג, מינימום איתגור. התובנה של כל מי שצפה בחדשות וברשתות החברתיות היתה, שלתמוך בדמוקרטים ובהאריס זה הטוב, היפה והצודק, ומי שחס ושלום תומך ברפובליקנים ובטראמפ הוא הרע, המכוער והמיזוגן.
זה המשיך בזלזול מופגן בכל מה שטראמפ או ואנס סגנו מייצגים, ובוודאי על כל הנבערים מדעת שאיכשהו חושבים להצביע להם. אולי זה נשמע לכם מוכר מאיפשהו, וגם מוכיח שחלקים גדולים ומשמעותיים מקהל המצביעים, לא מקבל את הבמה והקול הראויים למשקלו האלקטורלי במדיות השונות והחד מימדיות; מצביעים שקופים אלה מצליחים, למרות כל שטיפת המוח, לגלות עצמאות מחשבתית ולהבין את המציאות המורכבת, להצביע אחרת ולגלות בספירת הקולות לא רק שהם לא לבד, אלא שהם הרוב.
באחת הפעמים הקודמות שלי בניו יורק, קניתי בחנויות המזכרות את הכובע של MAGA האדום של טראמפ. הוא נמכר בהנחה, בשל המאמץ הנואש להיפטר מסחורה בזויה זו. יתרה מכך: להסתובב עם הכובע הזה ברחבי מנהטן היה בגדר סכנת נפשות עד כדי סיכון ביריקות וקריאות בוז. טמנתי אותו עמוק בתיק והוצאתי אותו רק במשרד.
מסתבר שעשיתי אקזיט בזמן, כי עכשיו מחיר הכובעים האלה עומד על פי 5, וטראמפ עצמו מוכר את הכובעים הללו עם החתימה שלו ב-500 דולר בחנות המזכרות באחוזה שלו במארלגו. לעומת זאת, בשדה התעופה בניו יורק, מוכרים את המרצנדייז' של האריס ב-75% הנחה, ולמרות המחיר המפתה, אף אחד לא קונה. ככה זה כשדמוקרטיה פוגשת קפיטליזם.
ניצחון השכל הישר
הסיבה השנייה שהדמוקרטים הפסידו בגדול, זה בגלל ערכי הקצה שהם ניסו להפוך לנחלת הכלל. במפגן של נאורות מתנשאת, ממשל ביידן החליף כמעט בכוח את הערכים הדמוקרטים הליברליים, בערכים פרוגרסיביים מקצה הסקאלה, שאולי מתקבלים במנהטן אבל רחוקים מכל שאר המדינות של אמריקה, שבבסיסה היא פתוחה, אבל שמרנית. היקף השינויים והלחץ שבה זה נעשה, הביא את החברה האמריקאית לתת להם בעיטה שחייבת להיזכר לדורות. כי כשאתה לוקח את החוגה ומושך אותה חזק לצד אחד, מן הסתם הריאקציה אליה תהיה חזקה לצד השני, וזה בדיוק מה שקרה.
כשסיכויי הקבלה לאוניברסיטה של אמריקאי ממוצע פחותים מאשר שלל מיעוטים כאלו ואחרים, בשם עיקרון השיוויון, שמתבסס על כך שלכולם יש אותו חוץ מאשר לרוב; כשסופסוף אתה מתקבל לאחד מהמוסדות האקדמאיים ומגלה שיש 72 אפשרויות למגדר, וכולם מוּכּרים על ידי הממשל; כשאת עוברת בקמפוס וההפגנות האנטישמיות האלימות חוסות תחת 'חופש הביטוי' תוך שריפת דגל ארה"ב וכמובן ישראל, בתוספת ונדליזם ואמירות של בכירי המוסדות שפגיעה ביהודים 'תלויה בהקשר'; כשעד גיל 21 אסור לך לשתות, שעד גיל 17 אסור לך לנהוג, אבל בגיל 8 מותר לך לעשות ניתוח בלתי הפיך לשינוי מין בלי שום אישור הורים; ועוד שלל דוגמאות שלא נוגעות לחופש הפרט, אלא לשכל הישר.
קידוש הפרט על פני הקולקטיב, ההתנערות מכל הערכים המרכזיים שמאחדים סביבם את האומה, שכל אחד יחיד ומיוחד יכול להגדיר את עצמו איך שבא לו וללא כל גבולות, לא נוצרת חברה רב תרבותיות נאורה אלא אנרכיה - ולאמריקאים נמאס מכל הטירלול הזה. חלקם מחזיקים בעמדות נוצריות אדוקות יותר, חלקם לא, אבל רובם אנשים פתוחים שמקדשים את הלאום האמריקאי ואת מה שמחזיק אותם ביחד.
הרפובליקנים הם לא תכלית האמת והאושר, וכמו לכולנו, גם להם יש מה לשפר. אבל אמריקה הסתכלה על מה שהיה לה בארבע השנים האחרונות, ויותר משהיא אמרה מי כן, היא בעיקר אמרה מה לא. הימין השמרני עולה בכל רחבי העולם, כתגובה לכל הפתיחות יתר. מול התפוררות הערכים הכי בסיסיים שמחזיקים כל חברה, לא התאחדו אזרחי כל העולם, ולמרות שכל אחד יחיד ומיוחד - הסיפור הקולקטיבי של החברה יותר חזק.
הגאווה הלאומית המאחדת, קודמת לפיצולי המגדרים והדעות. זו התובנה שמהדהדת עכשיו מארה"ב, דרך אירופה ועד כאן בלבנט החמים שלנו, ואפשר למצוא את הקו המקשר בין כולם. זה לא כרוך בוויתור על ערכים דמוקרטים ליברלים, זה לא שהעולם חוזר לתקופת האבן, אבל בסופו של דבר כדאי ללמוד ולהפנים מההתנהלות של השנים האחרונות מעבר לים. במובנים רבים מה שקרה שם דומה מאוד למה שקורה לנו כאן. לכן צריך להבין איך אפשר לבנות את העולם הזה מעתה ואילך באופן ראוי יותר – כזה שמקדש את היחיד, יחד עם שמירה הדוקה על הסיפור הקולקטיבי.