אם למקד את המחלוקת העיקרית שמתנהלת כיום בישראל, הרי זו העובדה העצובה שאין מחלוקת. זאת אומרת יש המון כעסים ואמוציות, הפגנות ומריבות. אבל אין באמת על מה לריב. זו האמת. המחלוקת שנדמה לנו שמבקעת את ישראל ומכניסה את כולנו לסערת רגשות, היא לא מהותית ויותר נכון נסובה סביב פחד מהעתיד וכעס על העבר - שמתנקזים לדמות פרסונלית אחת בהווה בשם 'ביבי'.
הימין, או לפחות מי שמזדהה עם המחנה הזה כיום, כועס מאוד. הוא חש – ובצדק - שסותמים לו שוב ושוב את הפה, והדעה שלו לא רק שלא נשמעת, אלא גם לא נחשבת. הדבר הכי מסוכן בטבע אחרי חיית טרף פצועה, זה אדם שצועק אך קולו לא נשמע. הימין מרגיש שהוא אמנם נמצא בשלטון, אבל לא שולט. שהוא הרוב, אבל מרגיש מיעוט. ובעיקר מרגיש השיח מתנהל מעליו ולא איתו. שדעתו לא רק שאינה נחשבת, אלא לא ראויה להישמע.
השמאל, או לפחות מי שמזדהה עם המחנה הזה כיום, שמורכב מ-10% אנשי שמאל אידיאולוגי ו-90% אחרים שהמאפיין העיקרי שלהם הוא 'לא ימין כמו שלהם', מפחדים מאוד. הם מרגישים – ובצדק - שערכי הבסיס שלהם, הדמוקרטיה והליברליות, ואותם כלים שבאמצעותם הדמוקרטיה עובדת, הולכים ונעלמים.
הם רואים איך בשם עיקרון הרוב, ישנה קבוצה הולכת וגדלה שאינה מחזיקה באותן עוצמות בערכים הללו, והם מבינים שדמוגרפית הם הולכים להפסיד דמוקרטית, וכשזה יקרה - לא תהיה דמוקרטיה. אבל במקום לשים את הדברים על השולחן ולדבר עליהם, הם מעדיפים להתכנס בעצמם ולהילחם בשם הדמוקרטיה, דרך הכלים הכי לא דמוקרטיים שיש, ועם מילים גבוהות שנכנסו לשיח: דמוקרטיה מהותנית, שמירת זכויות המיעוט, ומלחמה בדמוגרפיה ובדעת הרוב באמצעות העברת הכוח למוסדות לא נבחרים, שבבסיסם נטועים הערכים הללו.
המלחמה הזו נדונה מראש לכישלון, כי יש גבול לכמה ניתן לדבר גבוהה גבוהה על דמוקרטיה ולפעול בדיוק להיפך. מדובר באותם אנשים שמגיעים מאותו רקע ואג'נדה, שרואים בעצמם את הסלתא והשמנא של החברה הישראלית, שבטוחים שהמדינה רשומה על שמם בטאבו, והמלחמה שלהם צודקת עד כדי כך שמותר לעשות הכל בשביל לנצח בה.
לפחד הדמוגרפי שלהם הם קוראים 'ביבי', ובו הם מתמקדים. מבחינתם, הוא המייצג הבלעדי של כל מה שרע במדינה, וכל אירוע שקורה פה - טוב או רע - כבר לא נמדד לפי טיבו, אלא לפי היחס שלו אליו. האנשים האלה היו ב-V15 והפסידו, המשיכו למחאת הדגלים השחורים והפסידו, הפגינו נגד תקנות הקורונה והפסידו, מחאת הצוללות, אחים לנשק, חוק הגיוס, הרפורמה המשפטית ועכשיו הגל התורן והעצוב מכולם - החטופים. אנשי ה'הפגנה, לא חשוב על מה', העיקר להעיף את ביבי מהשלטון וכל האמצעים כשרים. כמו חולי אספרגר, הם לא מצליחים להבין שהמרוויח העיקרי והבלעדי מההפגנות שלהם זה אחד בשם ביבי.
יצא לי לשבת לא מזמן עם טייסים ימנים - מסתבר שישנם כאלו - שאמנם לא מהווים את הרוב מבין מי שמוכן להזדהות בצד כזה או אחר, אבל לפחות שליש מתוכם גילו ביום בהיר אחד שבקרב המיליה שלהם אין להם זכות דיבור או הכרה. אחד מהם שח לי שעד שהוא לא היה קברניט באל-על, הוא לא העז לפתוח את הפה ולדבר על עמדותיו, שמא לא יקודם. והעצוב מכל, שזה לא מתחיל וזה בטח לא נגמר בעולם התעופה, אלא במגוון שדות בישראל - בהם יש בון טון אחד שולט של מיעוט, שבטוח שהוא רוב, ומכתיב את דעותיו לרוב - שדעותיו נחשבות מיעוט.
יחי המתח בין יהודית ודמוקרטית
הבעיה היא שאי אפשר לפתח דיון אמיתי ונחוץ על עתיד המדינה במעמד צד אחד בלבד. שני הצדדים פה חייבים להבין דבר אחד בסיסי: האחר הוא לא אוייב, אלא יריב. בדיוק כמו במשחק כדורגל, אתה לא מתעב עד עמקי נשמתך את מי שמשחק מולך. את כל האנרגיה שלך אתה תוציא בשביל להביס אותו, וברגע האמת תגלה שהוא מביס אותך, אבל אוייב הוא לא. כבר מזמן ביטלו את העיקרון של 'גול הזהב', ורוב המשחקים הספורטיביים מסתיימים בתוצאה צמודה ולא בהכרח סימטרית.
בסוציולוגיה של החברה, זה אותו הדבר. זה בסדר גמור שצד אחד מנצח בסיבוב הזה, אבל גם יודע שהכניסו לו לא מעט שערים וסלים - ויש מצב שבפעם הבאה הוא יהיה בצד המפסיד. מה שאי אפשר, זה להמשיך עם אסטרטגיית גול הזהב בפוליטיקה הישראלית, שבה האחר הוא אוייב וכל עוד שאתה לא מכריע ומביס אותו לגמרי, בנוק אאוט, אתה ממשיך להילחם.
אפשר, ראוי וחובה, לקיים פה דיון מעמיק ואמיתי על עתיד מדינת ישראל, מבלי להיכנס לדמות פרסונלית כזו או אחרת. כי אם נשים רגע את ביבי והרגשות בצד - אני יודע, זה קשה אבל תנסו - ונעבור לדבר על ערכים ועמדות, נגלה שבתכל'ס רובנו מסכימים על רוב הדברים. זה לא אומר שאין מחלוקות. זה לא אומר שאין הבדלים. וזה גם לא אומר שההסכמה היא במאת האחוזים על כל עיקרון. אבל במאקרו, רוב הערכים משותפים לרוב הישראלים.
אבל רק מיעוט מעצבן, קולני ודורסני משני הצדדים, מקבל במה הרבה מעבר לכוחו האמיתי, מהסיבה הפשוטה שהוא מביא רייטינג יותר גבוה. דם תמיד מהפנט אנשים יותר מקפה, ומריבות מצטלמות הרבה יותר טוב מהסכמות. זו גם הסיבה לכך שעל המסך, באולפנים ובאתרי החדשות, אתם לא תראו את הרוב שיושב בבית מתוסכל - אלא את המיעוט שמשתלט על הפריים טיים והשיח הציבורי. כולם עסוקים בלגנות את ההוא ולהסביר את הזה, בלי להבין שזה בדיוק מה שנותן להם את הכוח במקום לרוב הדומם והמחובר.
בגלל הדהוד הקצוות, האמצע לא נשמע. במקום שכל אחד ימקם את עצמו לאור הביטוי הכי קיצוני של המחנה שלו, אולי כדאי שנמקם את עצמנו ביחס לביטוי הכי מתון של המחנה שממול. המטרה היא לא להגיע להסכמות ואחדות מתקתקה שמוחקת הבדלים ועקרונות, אלא לדעת לחיות את המתח ולהבין שערכים אבסולוטיים יש רק במעבדות ולא במציאות.
מי שמחזיק בעמדות ימין, חשוב וראוי שיישמע קולו במרחב הציבורי, עם כל הכעסים על העבר וסתימת הפיות הנוכחית. מי שמחזיק בעמדות שמאל, חשוב וראוי שיישמע קולו במרחב הציבורי, עם כל החששות על העתיד והשחרת דמותו הנוכחית. אנחנו חייבים להוריד את הווליום והפוקוס מהקצוות, ולהגביר את התדר של מי שאמצע. ברגע שניתן להם את ההזדמנות והכוחות, הם כבר יידעו לנהל את הוויכוח והדיון באופן מושכל, ולהגיע להחלטות - לא הכרעות. נקודת הייחוס של המחנות לא צריכה להיות הביטוי הכי קיצוני שלהם, אלא זה שהכי קרוב לאחר ומשם להתקדם.
ואחרי שנתחיל לדבר באמת על הפערים, נגלה שבעצם הם לא כאלה משמעותיים. שרבנו פה במשך העשור האחרון על ביבי לא ביבי, כשבעצם רצינו לדבר על יהודית ודמוקרטית. וגילינו שיש קיצון אחד, שמושך מאוד לכיוון של מדינה שמרנית, ויש קיצון שני שמושך לכיוון של מדינה פרוגרסיבית - ולמרות השוני העצום ביניהם, הם מאוד דומים בשיטה, באופי ובחד מימדיות שדרכם הם רואים את המציאות. במקום לתת להם לנהל את השיח, נגלה שהרוב פה לא מוכן לוותר על המדינה היהודית והדמוקרטית שלו, ושדווקא המתח הזה בין שני ערכים אלה, הוא הבריא. הכרעה בין שניהם, היא הרעה החולה.
בחודש הרחמים והסליחות, כמה שבועות לפני יום הזיכרון של ראש השנה, וחודש לפני יום הזיכרון של טבח שמחת תורה, אנחנו צריכים קודם כל לסלוח לעצמנו שלא שפטנו כראוי את האחר, זה שברגע האמת יצא להילחם בלי לשאול שאלות ולברר עמדות, וזו האינדיקציה הכי טובה לכך, שבעצם כולנו אוהבים את המדינה וכל כך איכפת לנו ממנה, שלפעמים אנחנו מאבדים את זה עבורה - ושהשורה התחתונה של כל המריבות המטופשות היא, שזו הדרך שלנו להביע עד כמה ישראל הכי חשובה לנו.