חוץ מהסמל הצהוב שנמצא בכל מקום במרחב הציבורי, וכבר חלק אינטגרלי ממנו למרבה הצער, נדמה שההישג המרכזי של קמפיין BRING THEM HOME NOW, הוא ההפיכה של הסוגייה שאמורה להיות מעצם טבעה מוסכמת על כלל אזרחי ישראל, למחלוקת עזה בין צדדים שרוצים את אותו הדבר, רק שנדמה שצד אחד מחזיק באמת המוחלטת ובדרך היחידה לעשות זאת, והצד השני ערל הלבב רק מפריע לכך. סוגיית וסאגת החטופים שאמורה להיות הקונצנזוס הכי רחב בישראל, הפכה לשאלה פוליטית שנויה במחלוקת, והבעיה היא שהמחלוקת בכלל לא מתנהלת אלא מושתקת.
ראשית נקדים ונאמר שאף אחד מאיתנו לא רוצה להיות במקומם של החטופים ומשפחותיהם, ודווקא בשל כך- חשוב שנשים את עצמנו בנעליהם. עצם המחשבה שיש ברגעים אלו ממש בני אדם, אחים ואחיות שלי, שנמצאים אי שם אצל המפלצות כבר יותר מ 9 חודשים- מעוררת פלצות. אין סיוט גרוע מלקום בבוקר אחד מהמיטה בבית או לרקוד במסיבה המשוגעת כל הלילה, ורגע אחרי כל העולם מתהפך ואתה שבוי על לא עוול בידך, בתת תנאים אצל תת אדם. והמשפחות, ב-ה' הידיעה, של כל החטופים, שנטרפים רק מהמחשבה שיקירם נמצא במרחק של שעה נסיעה אבל אין להם מושג על גורלו או מקום הימצאו, מרגישים שבעוד שהוא נמצא בגיהינום החיים של רובנו ממשיכים הלאה, ובעיקר נאחזים בכל שביב תקווה להביא אותו הביתה בחיים. ולפני הכל- גם אם אתם לא מסכימים עם הדרך, תסעו לכיכר החטופים או תיפגשו עם משפחותיהם. תסתכלו לכאב בעיניים, גם אם לא נעים. תהיו שם איתם לפני בלב לפני כל המחשבות בראש. לא צריך להסכים, אלא פשוט לחבק. הם נקלעו לסיטואציה מטורפת, ועושים הכל בשביל יקיריהם. כשיש תמונות של חטופים ברחוב אל תסבו מבטיכם לצד השני. תסתכלו עליהם. תכתבו את השם בגוגל ותראו אותה רוקדת או אותו עם משפחתו. כל אחד מאיתנו היה יכול להיות במקומם. בכל פעם שאני עובר בנתב"ג, הדרך מהבידוק לדיוטי לוקחת לי יותר זמן מהבידוק עצמו. ישנה שורה עם כל תמונות החטופים, ואני עובר בניהם, רואה את הכיתובים המשורבטים בעט, מסתכל להם בעיניים, בשביל לא לשכוח לרגע שהם נשארים שם, בזמן שאני טס מכאן.
אז לפני שמתחילים בכלל לגעת בעניין, תעצמו עיניים ותשימו את עצמכם במקומם- נרקבים אי שם בעזה או נלחמים עליהם בחוץ. מי שלא חש הזדהות עם הכאב, מי שלא מרגיש אכפתיות, שלא יהיה חלק מהדיון, והאמת- גם לא חלק מעם ישראל. מי שלא מרגיש זאת בעומק נשמתו, ראוי לכרת.
ודווקא בגלל שזה נוגע עמוק בכל הווית חיינו ותפיסת עולמנו, השורה התחתונה ברורה לכולנו: כולם, כולל כולם, חייבים לחזור הביתה. עד האחרון שבהם, חי או מת. אבל ישנן כמה דעות איך להשיג את המטרה הנעלה הזו, וחשוב לנהל את הדיון הזה ולתת מקום לכולן- כשווה בין שווים. כי כרגע הדיון מתנהל במעמד צד אחד בלבד, שרק הוא ראוי להישמע ורק לו מותר לתקוף, וכל מי שלא מתיישר לפיו- מוקע ממרחב השיח באופן טוטאלי. הדיון, שחשוב לקיימו על שלל דעותיו, הפך למעין דף מסרים שבו משפחות חטופים מסויימות ועמדותיהן מייצגות את הטוב המוחלט, ואילו כל השאר- בניהן גם משפחות חטופים אחרות- מושתקות על בסיס תדיר ומודרות מהשיח הציבורי. גם ארגוני המחאה שהשתלטו על מחאת החטופים באופן הכי לא אותנטי שיש, מיסגרו את העניין לדבר היחיד שהן מכירות כשורש כל הרע בעולם: ביבי. המיקוד האובססיבי של קמפיין החטופים בראש הממשלה, והלחץ האדיר שמופעל עליו, כאילו הוא ורק הוא בלבד עומד בין השבתם הביתה של החטופים לבין השארתם בידי חמאס. כמה נמוך אפשר להוריד את הדיון ולמקד אותו ברצון האובססיבי להוריד את ביבי, ולא להסתכל על התמונה הרחבה והשאלות הלגיטימיות שעולות ממנה. זה שנתניהו לא יודע לקבל החלטות גורליות, וצריך לסיים את דרכו הפוליטית בעקבות אחריותו הקולקטיבית על אירועי ה 7.10, זה ברור. אבל למרות כל האובססיה של ארגוני המחאה לביבי, האמת היא שכולנו יודעים שלא הוא עומד חוצץ נגד השבת החטופים, אלא כמה גורמים אחרים ומשמעותיים.
נתחיל בחמאס, שאין לו שום סיבה שבעולם לקדם עסקת חטופים, מכיוון שמשיכת הזמן שלו רק מטיבה איתו וקורעת אותנו. הוא רואה את מסכת הלחצים המופעלת, ומעלה את המחיר- שגם אליו נגיע בהמשך. יתרה מכך, שחרור חטופים לא מקדם מבחינת חמאס שום אינטרס שלו, ואפילו להיפך: ככל שימשיך להחזיק בהם, כך החברה הישראלית תתעסק במריבות פנימיות ולא בו, והם קלף המיקוח היחיד שמפריד בינו לבין חורבן טוטאלי. חמאס ישחק ככל הניתן בישראל, יטרפד סיכומים ועסקאות, ובגדול כל מי שחושב שאת חמאס מעניין "כולם תמורת כולם", יגלה שהאסירים הביטחוניים לא מזיזים לו, ובכל מקרה הוא תמיד ישאיר אצלו חטופים שישמשו כחומת הגנה תמידית.
ובנוסף, ישראל ובוודאות גבוהה כנראה גם חמאס, לא יודעים איפה כל החטופים בשביל לסיים את הסאגה. בכלל, הדיון מתנהל עם המון דיסאינפורמציה שמקשה לגבש עמדה מושכלת. האם רוב קוראי הטור הזה יודעים כמה חטופים יש כיום בעזה? כמה מהם חיים, וכמה מהם מתים? האם ישנן אינדיקציות שמישהו- מכל צד- יודע היכן כולם? המספר המוכר של החטופים שרץ בתקשורת הוא 120. אבל אם נדייק, כ- 74 מתוכם מוחזקים בשבי החמאס, וכל עוד אין הוכחה אחרת, הם נחשבים בחיים. ויחד עם זאת, המציאות האכזרית והקשה הזו מלמדת שכנראה חלקם כבר אינו איתנו, שמצטרפים לשאר החטופים שהוכח שאינם בין החיים, ולמרבה הצער כנראה שלא נדע לעולם היכן הם נמצאים. כשהנתונים האלה על השולחן, אפשר לדבר. זה יהיה דיון כואב ואכזרי, ובתוכו הגורם השלישי: המחיר.
גורלם של 74 חטופים שהופקרו על ידי מדינת ישראל מונח על הפרק, ואנחנו חייבים לעשות הכל בשביל להחזיר אותם. השאלה היא מה "הכל" כולל ומה המשמעות שלו. לחלקנו יהיה ברור שלהיענות לכל דרישות חמאס זה "הכל", ולחלקנו ברור שצריך להשמיד את "כל" רצועת עזה בשביל להחזיר אותם הביתה. וכמובן יש את האימפקט הרחב יותר של המחיר, שלא נגמר בכמה מחבלים שווים כל חטוף, אלא יש פה שאלת יסוד קריטית על אדוות ההשפעה של החלטה כזו או אחרת. האם חייהם התלויים מנגד של החטופים הללו שווים יותר מחייהם של מאות חיילים ואזרחים שיכולים למות כתוצאה מהעסקה הזו? חייבים להיות מודעים, כנים ונכונים למחירים הריאליים בהווה ובעתיד, לאלו שכבר שילמנו בדם של מאות חיילים, ולאלו שנשלם. ויותר מכך, האם העסקה הזו והעיסוק בסוגיה עם כל הכאב שבצידה לא תיתן זריקת מרץ לארגוני הטרור להמשיך ולחטוף?
ויתרה מכך, האם נעשו צעדים במישורים אחרים בעלי השפעה לקידום שחרור החטופים? מדוע משפחות חטופים מעדיפות לחסום את איילון מאשר את משאיות הסיוע ההומניטרי? למה לא להפגין ולהפעיל לחץ על חמאס ובנות בריתה, מאשר על הממשלה? מדוע הצלב האדום משמש כשירות הובלות ולא ביקור שבויים?
רוב הפסקאות האחרונות הוקדשו לשאלות, כי האמת היא שאין לי תשובות, בטח לא נחרצות. השאלות צריכות להישאל גם אם הן לא נוחות, והתשובות צריכות להישמע גם אם הן אחרות. זה מצב עגום, שבו כל בחירה תהיה רעה, וחייבים להפעיל שכל ומחשבה, והאמת? גם תפילה.
אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַנְּתוּנִים בַּצָּרָה וּבַשִּׁבְיָה הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה.