לא מעט הורים למתבגרים נתקלים בסיטואציות לא פשוטות, שמשאירים אותנו מתלבטים שוב ושוב בשאלה, איך הכי נכון לפעול?
מצד אחד אני רוצה שהילד שלי ימשיך לשתף אותי ושאני אהיה כתובת עבורו; ומצד שני, יש לי גבולות אדומים שאני לא מוכן לעבור עליהם.
איך מוצאים את האיזון?
בתחילת השבוע אמא למתבגרת שלחה לי את השאלה הבאה:
"שאלה: יש לי ילדה בת 13, שזרקה לי הערה כדרך אגב, שהשאירה אותי חסרת מילים: 'לא כדאי לשתף את ההורים במה שעובר עלינו, כי אם אני מספרת לך למשל שדיברתי עם בנים, אחר כך כל פעם שאני יוצאת תשאלי אם אני הולכת לפגוש בנים. אם אני אספר שמישהו דיבר אלי לא יפה בטלפון, תכניסי לי הגבלות על החיבור. אז לא כדאי לשתף את ההורים. אחרי שהיא סיימה פשוט נאלמתי דום ולא ידעתי מה לענות. אשמח לשמוע מה דעתך בנושא".
"תשובה: רגע לפני שאנחנו עונים לילדה על האמירה שלה, חשוב שנבין מאיפה הדברים שלה מגיעים. הדברים של הבת שלך מבטאים תחושה מאוד עמוקה. היא לא מדברת מתוך זלזול או התרסה; היא מבקשת מקום שבו תוכל לשתף את מה שקורה לה באמת, מבלי שהדברים שלה יובילו לתגובה של שיתוף או הגבלות. הבת שלך רוצה לדעת, שאפשר לשתף אותך בכל דבר, בלי להרגיש שזה יוביל מיד לתגובה מגוננת יתר על המידה.
"באופן כללי, כשמישהו משתף אותנו במשהו אישי רגיש, חשוב לשים גבול ברור בין הקשבה לאכיפה של חוקים. בגיל ההתבגרות התחושה הזאת מתגברת אפילו יותר, כשהצורך באוטונומיה ותחושת שליטה על החיים האישיים גובר.
"אפשר לנסות ליצור את הסביבה שבה היא מרגישה שאת שם, כדי להקשיב ולעזור רק אם היא מבקשת שתעזרי לה. למשל, אפשר לשאול שאלות פתוחות כמו: 'איך את מרגישה לגבי זה?', 'יש משהו שתרצי לשאול אותי עליו?', 'חשוב לי שתדעי שאני תמיד פה בשבילך כשאת צריכה'.
"חשוב לזכור שמטרת השיח היא ליצור מרחב בטוח לשתף , יחד עם הידיעה שאת שם כדי להקשיב ולתמוך, ולא כדי לשפוט או להגביל. התחילי בפתיחת השיחה איתה מתוך סקרנות כנה למה שהיא מרגישה, ותוך מתן התחייבות לכבד את הרצונות שלה.
"יחד עם זאת, את יכולה לשתף אותה בזה שכשאת מתעניינת לאן היא יוצאת או כשאת שמה לה הגבלה בטלפון, זה מגיע מתוך דאגה ואהבה אמיתית. בסופו של דבר - היא הבת שלך. תשאלי אותה איזה תגובה היא היתה רוצה לשמוע, כשהיא משתפת אותך במשהו כזה, ויחד תוכלו להגיע להבנות שיחזקו את הקשר שלכן ויובילו למחוזות חדשים. בהצלחה רבה!"