מחקר שנעשה באוניברסיטת טקסס ובאוניברסיטת קליפורניה, ביקש לבדוק את ההשפעה של סמארטפונים על תפקוד קוגניטיבי. לקחו שלוש קבוצות סטודנטים, נתנו לכולן מבחן זהה לפתרון בעיות. קבוצה אחת הניחה את הטלפון על השולחן לידם. קבוצה שנייה שמרה אותו בתיק או בכיס. והקבוצה השלישית נפרדה ממנו לחלוטין – המכשיר הושאר מחוץ לחדר. התוצאה הייתה ברורה: ככל שהטלפון קרוב יותר, הציון נמוך יותר. עצם הנוכחות הפיזית של המכשיר לידנו, מספיקה כדי לגרום לירידה מובהקת ביכולת החשיבה, הריכוז, הזיכרון.
דמיינו את הסצנה הבאה: אתם חוזרים הביתה אחרי יום ארוך. אולי אתם כבר בבית, עובדים מהלפטופ או מנסים רגע לנוח. הילד חוזר מבית הספר, נכנס בדלת, טיפה שפוף. אולי היה לו יום קשה, אולי הוא פשוט עייף, מחפש עוגן. ואתם שם. אפילו אומרים 'מה קורה?' או 'איך היה?'. אבל היד אוחזת בטלפון. המבט חצי בזום. אחת העיניים על המסך, השנייה מנסה להיות איתו.
והוא לומד. מהר מאוד. שהקשב של ההורה שלו לא תמיד זמין. שהוא צריך להתחרות על תשומת לב. ובתוך כמה ימים – או שבועות – הוא עובר שינוי. חלק מהילדים שותקים. מפסיקים לשתף. אחרים מתחילים להתנהג בצורה שמושכת אש. מציקים, מתפרצים, ואם זה לא עובד – הם לומדים לברוח. לא למישהו. אלא למשהו. למסך. שם הם לא צריכים לחכות. שם יש תגובה מיידית. תמיד. זה לא בגלל שהם מכורים. זה בגלל שהם מרגישים לבד.
וכך, בלי שהתכוונו, אנחנו יוצרים בעצמנו את מה שניסינו להימנע ממנו. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יפנו אלינו. ישתפו אותנו. שלא יתנתקו. אבל כשאנחנו לא באמת נמצאים, גם כשהגוף בחדר – הם מפסיקים לנסות. ומחפשים קשר במקום אחר. זה לא קורה ביום. זה קורה בטפטוף. עוד 'דקה' שהתארכה. עוד ארוחת ערב שגלשנו בה לוואטסאפ. ואז מתחילים לשאול: למה הילד כל הזמן מול המסך? למה הוא מגיב בכעס או בבריחה? והתשובה כואבת, אבל פשוטה: כי לא תמיד היינו זמינים כשהוא באמת היה צריך. לא כי אנחנו הורים רעים. אלא כי אנחנו מותשים. מוסחים. חיים בעולם שמחבל בריכוז שלנו – ודרך זה, גם בקשר שלנו.
אבל כאן יש גם תקווה. כי כדי לתקן את זה, לא צריך להפוך את כל סדר היום. לא צריך לוותר על העבודה, או על עצמנו. צריך רק דבר אחד: החלטה קטנה אחת – להיות נוכחים, לרגע קצר, באופן מלא. נתחיל ברבע שעה ביום. לא יותר. כמה דקות כשהוא נכנס הביתה. או בערב לפני שינה. בלי טלפון ביד. בלי צפצופים ברקע. רק אתם והילד, עם לב פתוח, ועם הקשבה אמיתית, עם מבט שאומר – אתה חשוב. את לא לבד. הזמן איכות הזה, הוא שמרפא. הוא מחזיר לילד את התחושה שיש לו למי לפנות. שהוא לא צריך לרדוף אחרי תשומת לב. וברגע שהוא מרגיש את זה – הרבה פחות מושך אותו להיאחז במסך.
אל תחכו שהילדים יבקשו את זה. הם לא יגידו 'אמא, אני צריך את הקשב שלך'. הם לא ינסחו את זה במשפטים יפים. אבל הם כן ישדרו. בהתנהגות, במבט, בחוסר שקט. וזה הרגע שלנו להיענות – לא ממקום של אשמה, אלא מתוך אחריות. החלטה קטנה, שיכולה לשנות הרבה.