תשובה: זו באמת דילמה לא פשוטה. מצד אחד, הרצון להעניק לילדים אמון ומרחב עצמאי; ומצד שני, ההבנה שיש למדיה ולמסכים מאפיינים, שמקשים על איזון עצמאי – היא שואבת, ממכרת, ולא תמיד ניתנת לשליטה. הפתרון מתחיל משלב אחד קודם: היחס למסך.
הפיתרון טמון בגישה מאוזנת: אנחנו צריכים ללוות את הילדים במסך, לשים יד כשצריך (וצריך...), אבל לא לוותר על מתן המרחב שלהם להתנסות וללמוד לשלוט. האינסטינקט שלנו כהורים, הרבה פעמים, הוא לאמץ לגישה של 'מסכים הם האויב'. אבל גישה כזו, שמבוססת על התנגדות וכעס, מובילה למאבקים חוזרים בבית – כאלה שאנחנו בדרך כלל מפסידים בהם. המסכים לא ייעלמו, וגם הילדים יודעים את זה. כשאנחנו מתנגדים למסכים ומתייחסים לעולם המדיה של הילדים באופן שיפוטי, המסר שאנחנו מעבירים הוא שאנחנו לא מבינים את העולם שבו הם חיים, ואולי אפילו דוחים אותו. התחושה הזו מרחיקה את הילדים מאיתנו. הם מסתירים את השימוש שלהם, נמנעים מלשתף, ונותנים למסך להפוך למרחב פרטי שאנחנו לא יכולים לגעת בו.
אבל יש דרך אחרת. במקום להתנגד למסכים, אפשר להיות נוכחים במרחב הזה יחד עם הילדים. כשאנחנו יוצרים שיח פתוח על המסכים, הילד מבין שאנחנו לא נגדו; שאנחנו בעדו. אנחנו מכירים בתועלות שיש להם, נותנים לגיטימציה לדברים החיוביים, ולצידם מדברים בגובה העיניים על האתגרים והסכנות.
לדוגמה, אפשר לשאול: "איזה משחק שיחקת? מה למדת ממנו?", או "ראית משהו מעניין היום ביוטיוב?", או "נתקלת בתמונות לא טובות?", "ראית שאולי פוגעים במישהו בקבוצת הווצאפ?". שאלות כאלה מראות לילד שאנחנו מתעניינים בעולם שלו, ובמקביל, על מצע של כזה שיח וכזו מעורבות הורית בעולם המדיה של הילד, נראה טבעי למדי שיהיו גם גבולות וכללים מצד ההורים. ילד ששומע מההורים שלו: "אני יודע שאתה אוהב את המשחק הזה, ואני יודע שזה קשה להפסיק, אבל חשוב לי שלא תשחק בו לפני השינה כי זה מפריע לך להירדם", יגיב אחרת לגמרי, מאשר ילד ששומע את המשפט: "אני לא מרשה לך לשחק במשחקים האלה, הם גם מבזבזים לך את הזמן וגם מפריעים לך לישון", שמבטא בעיני הילד את חוסר ההבנה של ההורים בעולם המדיה שלו.
כשיש שיח פתוח ואפשר להציב גבולות, המסכים יכולים להפוך לחלק מאוזן ובריא בחיי המשפחה.
אפשר לקבוע שגרה עם זמנים מוגדרים למסכים. למשל, אחרי שיעורי הבית או בערב. בסיום הזמן, התעניינו: "איך היה? מה ראית?". שיח כזה מחדד את ההבנה שזמן מסך הוא חלק מהשגרה ולא משהו שמנהל אותנו.
אפשר לשבת עם הילדים ולבחור יחד את התכנים והאפליקציות שמתאימים להם. זו הזדמנות לדבר על ההבדל בין תוכן מועיל, לניטרלי וסתמי, ולתוכן מזיק ושלילי, ולעודד מודעות לבחירות שלהם. במקביל, שוחחו איתם על יתרונות הרשת לצד סכנותיה, בגישה רגועה ועניינית, כדי שיידעו להתמודד ולשתף אם ייתקלו במשהו בעייתי.
לבסוף, קבעו זמנים משפחתיים נטולי מסכים, כמו ארוחות ערב, שבהם כולכם מתרכזים זה בזה. כך תיצרו איזון שבו המסכים הם כלי שימושי – אבל לא מנהלים אתכם.