לכולנו זה קרה. סיכמנו עם הילד על זמן מסויים של מסך בערב. הסברנו לו שזה חשוב, שהוא צריך לישון טוב. אפילו איימנו בעונש, והוא הנהן בהסכמה. אבל משום מה זה לא קורה. אנחנו נכנסים לחדר שלו בערב - הרבה זמן מעבר למה שהגדרנו, ורואים אותו שקוע בטלפון, גולל בטיקטוק כאילו השיחה לא קרתה. אנחנו מתעצבנים, מזכירים לו את ההסכם, והוא מתווכח או פשוט ממשיך כאילו כלום. זה מרגיש כמו משחק אינסופי של חתול ועכבר.
הבעיה האמיתית היא לא המשמעת של הילד, אלא העובדה שהוא לא הפנים את הגבולות.
הגישה ההורית המסורתית מניחה שהאחריות על חיי הילד היא של ההורים: אנחנו קובעים את החוקים, אנחנו דואגים לאכוף אותם, ואם הילד לא עומד בהם – זה כנראה כי לא הגבנו בזמן, לא היינו מספיק נוקשים או לא התעקשנו מספיק, או אלף הסברים אחרים שמעמיסים עלינו את האשמה. האשמה הזו מובילה אותנו להפעיל עוד יותר שליטה וכוחניות בבית, מה שרק מייצר יותר התנגדות מהילד, שמנסה להיאבק על העצמאות שלו. התוצאה? לופ אינסופי של מאבקי כוח, שהופכים את הגבולות למשהו שהילד רוצה לפרוץ.
הגישה המוטיבציונית שפותחה על ידי פסיכולוגיים מומחים כשיטה בעולם הטיפול בשנות ה80, מציעה פתרון אחר: במקום לקבוע גבולות ולצפות מהילד לציית, אנחנו מלמדים אותו לקבוע לעצמו גבולות – ולהיות אחראי עליהם. זה לא אומר שהילד מחליט לבד, אבל אנחנו יוצרים איתו שיח אמיתי, כזה שמעביר אליו אחריות מדורגת וגורם לו להיות שותף בקביעת הכללים. כשהילד שותף להחלטות, הוא גם מרגיש מחויב להן, לא מתוך פחד מעונש – אלא מתוך הבנה פנימית.
נניח שאתם רוצים לקבוע כלל חדש לגבי זמן מסך לפני השינה. במקום לומר לילד "מהיום אין יותר טיקטוק אחרי 20:30", נסו לנהל איתו שיחה פתוחה: "אנחנו שמים לב שאתה גולל המון זמן במסך לפני השינה וזה מקשה עליך להירדם. מתי לדעתך הגיוני לשים את המסך בצד וללכת לישון, כדי שתוכל לקום רענן בבוקר?"
הילד אולי יציע משהו שנשמע לכם לא הגיוני – נניח, '12 בלילה', אבל במקום לפסול את הרעיון מיד, המשיכו את השיח. שאלו אותו: "אנחנו חושבים שהשעה שתהיה טובה לך היא 22:00, מה אתה חושב על זה?"; "מה אתה אומר שננסה תקופה מסוימת ב-22:45, ונראה איך אתה מתמודד, ולפי זה נראה אם אפשר לאחר או צריך להקדים?"
כמובן שאנחנו ההורים, אנחנו קובעים בסוף את המילה האחרונה (היא כמובן משתנה לפי גיל), אבל השאיפה היא להגיע כמה שאפשר להסכמה משותפת, ומעורבות של הילד בקביעת הגבולות. ואחרי שמגיעים להסכמה משותפת, מגיע הרגע הקריטי: האחריות היא שלו. אם אחרי כמה ימים הוא מפר את הכלל שקבעתם יחד, במקום להטיף לו, חזרו לשאלה: "מה קרה שגרם לך לחרוג מההסכם שלנו? ומה אתה חושב שאנחנו צריכים לעשות כדי שזה לא יקרה שוב?". כך הוא לומד להבין את עצמו טוב יותר, לזהות מצבים שמקשים עליו, ולחזק את השליטה העצמית שלו – במקום לפתח תלות בפיקוח שלכם.
כשילד מקבל החלטות יחד איתנו, הוא לא רק מקבל על עצמו את הגבולות; הוא מכניס אותם פנימה. הוא לא צריך שיסתכלו עליו כדי להתנהג נכון, כי הוא עצמו מבין את הערך של ההחלטה. הגבולות הופכים מכללים חיצוניים – לאמונות פנימיות.
נסו את זה כבר היום!