נדמה כי השנה המלך לא בשדה.
השנה המלך מסתובב בעיר, בכפר, ברחובות ובבתים וזועק 'שובו אלי ואשובה אליכם'.
השנה המלך לא מסתפק בעצם ירידתו אל העם. השנה המלך בא לזעוק, לצעוק, לעורר, לדרבן – 'הגיע זמן תשובה, בניי, עכשיו זה הזמן! הגיע זמן הגאולה״.
*
זה כבר כמעט שנה לאירוע הדרמטי והמורכב ביותר שחווינו במדינת ישראל. אנו שם כבר ימים ולילות, שבועות וחודשים ארוכים - ואין הסוף נראה.
'הכהן הגדול' ר׳ לאונרד כהן, שר פעם: 'בכל דבר, בכל חשכה ,יש חרך; כך האור נכנס פנימה״. אך נדמה כי בשנת תשפ״ד, גם החרכים הקטנים הלכו ונסתמו, הלכו ונאטמו.
אם פעם, בכל מערכה הייתה זו גיזרה אחת, צפון או דרום, ים או מזרח, הפעם נראה כי אין פינה שקטה בארץ. כל התרחישים הקשים כולם, הנה באו וקמו, באו והתממשו. זה קורה מבחוץ ומבפנים, אוייבים מבית ומסביב. אין יום אחד שקט.
קל היה ליפול השנה לייאוש. היו שאיבדו תקווה היו שחברו לדיכאון וכמו החום הכבד של קיץ תשפ״ד, נדמה היה כי שום משב רוח צונן לא נראה באופק המאובק והמטושטש.
*
ג׳ו ביידן, הנשיא הנוכחי של ארה״ב, סיפר פעם על ביקורו הראשון בישראל בשנת 1973. הוא נפגש עם ראשת הממשלה דאז, גולדה מאיר, שסיפרה לו על מצבה הביטחוני של ישראל. וכך הוא שיתף: "זאת הייתה חוויה מופלאה. היא ישבה במשרדה, עישנה בשרשרת ונשפה ומילאה את הריאות שלי בעשן.
"היא פנתה אל מאחורי שולחן הכתיבה שלה, לכיוון המפות שהיו תלויות מאחוריה, וגללה אותן מלמעלה למטה, ציירה את התמונה הנואשת ביותר שמישהו יכול לדמיין. אני באמת נכנסתי לדיכאון באמת הייתי מדוכא״. לאחר מכן הוא סיפר שהם יצאו להצטלם והיא אמרה לו שהוא נראה נורא מדוכא והוא ענה לה על כך: "גבירתי ראשת הממשלה, אני אכן מדוכא, במשך השעה האחרונה סיפרת לי שאין לכם, למעשה, סיכוי!"
סוף הסיפור, כפי שסיפר אותו ביידן הוא ציטוט של גולדה מאיר, שאמרה לו אז: "דבר אחד לא אמרתי לך. אנחנו היהודים, יש לנו נשק סודי במאבק שלנו עם הערבים: אין לנו מקום אחר ללכת אליו, אנו חייבים להילחם כאן על חיינו".
ואולי הנחמה הגדולה שלנו לקראת סיום השנה וקללותיה, אלה הילדים שלנו. הבנים של כולנו, שמספרים לנו שאולי אנחנו כן, אבל הם ממש לא.
הם לא מקשיבים לקולות הרעים, הם לא נואשים, הם לא יראים. הם ממש לא איבדו תקווה והם נלחמים על הבית.
ובשעה שמתוך אינטרסים פוליטיים קטנים ורדודים, כוחות אופל בעידוד התקשורת הישראלית, נופחים בנו מורך וייאוש, בשעה שמכתיבי ומובילי דעה עמוסי שנאה ותיעוב, מספרים לנו בוקר ולילה כמה המצב נורא ואיום, וכמה הכל כאן על הפנים - בשטח מתרחשת מציאות אחרת וקורים דברים אחרים לגמרי: חיילים אמיצים שלוחמים ומחסלים אוייב, התארגנויות עמוסות בערבות וחיבור, עזרה הדדית והתחזקות מסורתית, ובעיקר יהודים שלא מוכנים להקשיב להספדים ולנהי, להסתה ולרוע, ומחליטים לעשות ולשנות, לבנות ולהקים, ובעיקר לתקן את מה שנחרב.