בכל שנה אני שואל מחדש את אורחיי בסוכה: ״מה המצווה הקשה ביותר לעשייה וביצוע?״
רובם של הנשאלים טועים בתשובה. התשובה היא לא כיבוד הורים, לא חינוך ילדים, גם לא מצוות אבלות על מת קרוב.
״ושמחת בחגך, והיית אך שמח״ - זו המצוה הקשה ביותר לעשייה...
אני מניח כי השנה כולם ינחשו את התשובה העצובה על השאלה השמחה הזו.
*
בסיומו של יום צום ותפילה בשבת האחרונה, נחתם דיננו לשנה הקרובה. מצד שני - שואל העולם - כתוב כי אדם נידון בכל יום מחדש... וכי איך?
פוגש אתה פועל המזפת את הכביש ברחוב הראשי בעיר. שואל אתה אותו לשלומו.
״חסדי ה׳״, הוא עונה. ״זכיתי לעבוד בהפרחת השממה ובתיקון רשות הרבים של ארץ ישראל... הקב״ה נתן בידי זכות עצומה״.
למחרת פוגש אני פועל אחר. גם אותו שואל אני לשלומו. ״ממורמר אני, כועס ורוגז. למה אני בגילי צריך לעבוד עבודת פרך עם זפת ואבנים בשמש הקופחת. לא יכול היה בורא עולם לגזור עלי לעבוד במשרד ממוזג ונוח?״
שני אנשים, אותה עבודה, הסתכלות שונה.
*
בורא עולם - אומר הבעל שם טוב - גוזר עליך בראש השנה להיות שואב המים של העיירה. אבל בכל בוקר מחדש אתה זה שמחליט, אם הגזירה הזו היא ברכה או קללה. האם נגזר עליך לעבוד קשה, לשאוב ולהוליך דליי מים בחום ובקור, או שזכות גדולה ניתנה בידך להשקות את עם ישראל, בניו של הקב״ה...
כשאנו מצווים לשמוח, פשוט להתמלא שמחה ולהסיר עצבות ודאגה מהלב, יש להתעניין איך מגיעים לשמחה. התנאי הבסיסי לשמחה הוא לשמוח במה שיש.
נכון, הייתה שנה קשה מאד. אין ממש סיבה לשמחה. אבל כנראה שהקב״ה מבקש מאיתנו לא לבדוק מה אני חסר ומה אין לי, אלא לדעת להעריך את מה שיש. ה׳ כופה עלינו לראות מה הם הדברים הטובים שקרו השנה (וקרו). 'איזהו עשיר, השמח בחלקו'.
בכדי להגיע לידי שמחה אמיתית - זו שעליה אנו מצויים בחג הקרוב - יש לעשות עבודה לא פשוטה על הלב שלך, על הרצונות והחלומות שלך ובמיוחד השנה.
״שיאם של חגי תשרי״, אומר הרב אביגדור נבנצל, ״הוא הוא דווקא חג הסוכות. כל מהות דאגתנו להמלכת ה׳ בראש השנה ולבקשת הסליחה ביו״כ ,הינה להסדיר את דאגותינו הגשמיות והרוחניות, בכדי להגיע חסרי דאגות ושמחים, בלב שלם, לחג השמחה, חג סוכות. אבל כל ההכנות של אלול ותשרי, לא יצליחו להחדיר שמחה בלב, אם אין בנו את ההסתפקות והשמחה במה שיש לנו, במה שכן נתן לנו בורא עולם".
תשמחו יהודים. יש במה.