לפני חמש שנים הבאנו את יעלי ע״ה למנוחות.
יעל אחותי, נלחמה בגבורה בסרטן העיקש. שנתיים לא הניחה לו לנצח, אך לבסוף הוא הכריע.
כשעצמה יעל את עיניה, היתה גם נחמה קטנה בלב המרוסק, שלפחות נגאלה מייסוריה הגדולים, אותם נשאה בשתיקה וגבורה.
אני זוכר היטב שביציאתי מבית העלמין, בין שלל המחשבות העצובות, המחשבה החזקה ביותר בראשי הייתה: אלוקים, כמה עצב יש בעולם...
כי רק כשאתה על פי קבר פתוח, אתה מבין שמידי יום ישנם עוד ועוד אירועים שכאלה, מלאים ביגון, זעקות, אובדן וצער בלתי אנושי.
*
ונזכרתי במחשבותיי אלה במהלך השבוע הקשה הזה. אל הבורות מורידים את גופם של הגיבורים הקדושים; ועשרות אלמנות, מאות יתומים ויתומות, בני משפחה וחברים, לא יודעים את נפשם. אללי כמה עצב דמעות וכאב נשאו באוויר של ארץ ישראל השבוע.
עמית סגל ציטט השבוע את ש״י עגנון שכתב בשנת 1935 כך: "דברים הרבה מתרחשים והולכים, בכל יום יהודים נהרגים בצנעה ובפרהסיא ובכל יום מעוטרים העיתונים בעיטורים שחורים. בראשונה כשהיינו רואים פס שחור בעיתון וקראנו אדם מישראל נהרג, הנחנו את סעודתנו. עכשיו שהצרות מצויות, אדם יושב על שולחנו ואוכל את פתו בחמאה ובדבש קורא ואומר 'שוב נהרג יהודי. שוב נהרגה אישה יהודית, שוב נהרג תינוק מישראל'״.
והדברים שנכתבו לפני 90 שנה כה אקטואליים לימינו אנו. אומנם אין אדישות, אין קהות, אבל כמה אפשר לעכל ולהכיל. אז אנחנו מדחיקים ובורחים מבשורה מחשש לבריאות נפשנו. אבל ישנם אלה שהפריוולגיה הזו אינה באפשרותם - ההורים, הילדים, הרעיות, החברים הקרובים.
כמה עצוב, כמה נורא. ראוי לנו לפחות לזכור בכל רגע נתון, כי הם חיים בינינו יום יום שעה שעה.
*
ובשולי הדברים, צריך לשאול שוב:
איך זה הפכנו לציבור שראוי לו להיות קשוב להספדים ולאזכרות בבתי העלמין, במקום לאולפני החדשות ולטורי 'הידענים'?
ואיך זה קרה, שבאולפני הערוצים שוב ושוב משודרים רפיסות, פנים חמוצות ומסרים של חולשה וכניעה, ובמקביל בבתי הקברות דברי ערבות וחיזוק?
ואיך הגנרלים לשעבר משדרים הפסד, כשהורים על קבר בנם זועקים ניצחון ורוח גדולה ומרוממת?
בחודש דצמבר שעבר, אביו של עמית בונצל זעק מעל קבר בנו: ״עם ישראל, תסגרו את הטלוויזיה. הערוצים יושבים ערב-ערב וממלאים אותנו ברעל. כדי שיישאר לנו עם אני מתחנן, סגרו את המכשיר״.
כבר כמעט שנה אחרי ונדמה שדבר לא השתנה, כלום לא שונה - ועדיין מוטב ללכת לבית אבל מאשר לשבת מול מסך השידורים...