תופי המלחמה רועמים ללא הפסק.
זה כבר זמן רב שקול מבשר, מבשר ואומר: ״הנה, הנה רוחות הקרב קרבים ובאים״.
אך נדמה שזהו. שתם הזמן. שכבר לא ניתן לעצור את רכבת העימות והמדון המתגלגלת בצפוננו.
זמן מלחמה הגיע!
*
ובצל החום הגדול שלא הולך לשום מקום, חודש אלול כבר נראה שם באופק, מספר לנו שהנה עוד רגע תמה לה שנה. ואיזה שנה.
שנה לא פשוטה, שנה לא קלה, שנה שנרצה לשכוח.
כבר חודשים רבים שאין אנו יודעים מה יילד יום. עולים על יצוענו בלילה, מבלי דעת לאיזה בוקר נשכים. קמים ליום, שאין לשער את סופו.
ובלבבות כבר כמהים ליום שאחרי. ״יאלללה, שתהיה כבר מערכה, קשה ככל שתהא, שתתרחש, שתתקיים - שתסתיים״. כל דבר - נדמה - עדיף על מצב ה״פוס״ בוא אנו נמצאים: לא כאן ולא שם, לא פה ולא במקום אחר.
ובלב של כולנו תפילה חרישית:
אנא ממך בורא עולם, הקדם וסגור לנו את השנה הזו במהרה. שים אותה מאחורינו.. נעל את מאורעות תשפ״ד במגירות השכחה. הראה לנו מציאות חדשה ושלווה.
***
וכמו צייר אשר לוקח צעד לאחור בכדי להיטיב ראיה ביצירתו, לפעמים צריך מבט מרוחק על עצמנו בכדי לראות בפרופורציה נכונה את אשר עובר עלנו.
ואכן מרומניה המרוחקת בה שהינו השבוע (לרגל הופעה לנופשי ״שיינפלד תיירות״) היה אפשר להבחין טוב יותר בדברים אשר סובבים ומסובבים אותנו כאן, בארץ שלנו.
כשאתה נמצא בתוככי הקלחת הרועשת, כשכל היותך והווייתך מונחים במערכה הסוערת אשר מתחוללת סביבנו בכל החודשים האחרונים (במיוחד באירועי השבוע החולף) לא תמיד אתה מצליח להתעלות מעל לרגע הדרמטי ולבחון אל הדברים בעין נקייה ובלב פתוח ונכון...
הסתכלות חיצונית כזו שבאה מחוץ לגבולות המדינה נותנת לפעמים כמה תובנות בריאות ונכונות למביט ולצופה.
ללכת בנחת ברחובותיה של העיר העתיקה של בוקרשט ולשמוע פתאום אזעקת אמת באפליקציית האזעקות הישראלית - מבהיר לך בייתר עצב וכאב כמה התרגלנו למציאות הישראלית הבלתי הגיונית הזו, בה אוייב מרושע מרשה לעצמו כבר חודשים רבים לטווח בנו את טיליו, להחריד את אזרחינו, לזרוע פחדים בלבבות.
״פושים חדשותיים״ המספרים על נפילה של טילים בצפון או התקלות קטלנית בדרום, שונים הם באופיים כשאתה נפגש בהם אלפי קילומטרים מחופי ישראל. זה בעיקר מכה בך אחרת, מספר לך שלאן שלא תפנה ותלך, המציאות הישראלית תרדוף אותך בכל מקום. אתה שייך לכאן גם שאינך כאן. ובכלל, אווירה פסטורלית נורמלית של כל ארץ אירופאית ממוצעת, מסבירה לך בעיקר, איך היייתה צריכה להראות מציאות חיינו.
ועם כל זה, ולמרות כל אלה, כשעמדנו בבוקר ראשון בטרמינל הגדול בדרכינו הביתה ובשל התקפת המנע של ישראל התבשרנו כי התבטלה לנו הטיסה... ראית מיד כמה כל ישראלי יעשה הכל בכדי לשוב הביתה. אנשים הפכו עולמות והסכימו לשלם סכומי עתק בכדי להשיג כמה שיותר מהר כרטיס שיבה לישראל.
כי גם כשהבית בוער, גם כשבארץ מתחוללת מערכה כבדה, גם כשלא פשוטה היא מציאות חיינו, יהודים לעולם לא יוותרו על התענוג לשוב אל הבית החם והטוב של כולנו.