מערכת החינוך הישראלית מתגאה חדשים לבקרים בהישגי תלמידיה. אין שר חינוך שלא מתפאר בציונים גבוהים במקצועות הנחשבים. כשנמצאת כיתה בה מגיעים רוב התלמידים למבחני בגרות עם יחידות רבות במתמטיקה או אנגלית - השמחה רבה והגאווה חוצה מגזרים. אכן אין ספק. תלמידים שמצטיינים במקצועות הנדרשים לעתיד טוב ועבודה נחשבת ומכניסה, זה חשוב וראוי ובוודאי משמח לב אם עבריה שעתידם הכלכלי של ילדיה היה תמיד נחשב בעיניה
ובתוך כך נשאלת שאלה שלא רבים מעזים להקשות: האם זה תפקידו הבלעדי של מוסד החינוך? האם פסגת השאיפות של בית הספר זה הישגים גבוהים במקצועות החובה? מה עם להצטיין בנפש נכונה, בלב נכון? מה עם הכוונת יעד וייעוד האדם לחייו, לאו דווקא במישור הכלכלי? מה עם חינוך נכון וראוי לדרך חיים והשקפת עולם פרטית וציבורית? אשמח אם תצביעו על מוסד חינוכי המתגאה בכאלה...
שרת החינוך הודיעה לאחרונה כי המשרד בהנהגתה יבטל בשנה הבאה את מקצועות ההומניים כגון תנ"ך, אזרחות ודומיהם. ויודעים מה, אולי הצרה בהצהרת השרה, לא כזו נוראית. הרי בבתי ספר ותיכונים רבים, המקצועות הללו נלמדים לצרכי מבחן. התלמידים שומעים, רושמים, משננים, ופולטים את הידע במבחן. כמה בתי ספר ותיכונים אתם מכירים בהם יודעת המורה או המורה להחדיר נשמה לדברים? בכמה כיתות מצליח הצוות החינוכי ליישם בתלמידים אהבת אמת לספר הכי יהודי, ליהדות או לאזרחות הישראלית ולא רק כחומר הנדרש ללימוד ושינון. וכן, אני מדבר גם (אולי בעיקר) על התיכוניים הדתיים!
מתי לאחרונה שמעתם מילדכם הטובעים בים הטיק-טוקים ונהרות האינסטגרם על התאהבות בנושאים הללו: יהדות, אזרחות, מולדת או לאום? אולי בעקבות ביטולם הצפוי של מקצועות חובה אלה, נגלה מוסדות חינוך אשר יסכינו לקחת ולטפח את לימודי היהדות והרוח שלנו, דווקא בגלל שהם לא נצרכים למבחן חשוב או להישג של ציון גבוה.
אולי זה הזמן של מוסדות החינוך הישראלים (ובעיקר התיכונים הדתיים), לקחת יוזמה ולחנך (באמת לחנך, לתוך הלב, לנשמה), את דור העתיד שלנו ליהדות אמיתית, לאזרחות נאותה, לרוח עברית ויהודית גאה ונכונה. בסוף, הנוער של היום הוא זה שינהיג את הדור הבא של ישראל. הילדים של היום יהיו הביבי נתניהו, או אילת שקד הבאים. ונדמה כי דווקא היום אנחנו מבינים איזו אחריות יש לחינוך שלנו, בשביל להכשיר את מנהיגי הדורות הבאים.