שתי מחשבות שבועיות:
דווקא בתוך סערות השבוע, חשבתי לי היא מה יהיה ביום שיהיה כאן שקט? כן, ממש שקט. כאילו יום רגיל. יום נורמאלי, יום שבו לא יהיה אוייב שמשליך פצצות מצפון; גם לא מדרום. וגם החותים יתעסקו בחילבה וסחוג ופחות בטילים. יום שבוא לא נספור את נופלינו או פצועינו. יום בו לא נלך להלוויות או לביקורי פצועים.
יום שבו לא יפטר ראש ממשלה אף שר, ושום שר לא ימרוד במלכות הקיימת. יום שלא יהיו בו בחירות דרמטיות, לא כאן, לא שם, ולא בשום מקום בעולם.
יום שבו לא יבוא מפגע וסכין או הגה רכב דוהר בידו, לא בגבולות, ולא בשערי הערים או היישובים. יום שבו לא תתקוף האופוזיציה, ולא תתנשא קואליציה.
יום שבו במערכות העיתונים ישברו את הראש על מה לכתוב, ובאולפנים ידברו בכובד ראש על מזג האוויר החורפי הבושש לבוא.
כן, יום יבוא ונשתגע. לא נדע מה לעשות עם עצמנו. לא נבין איך משתמשים ביום שכזה. יום בו נטרף משעמום מחוסר עניין. יום של גאולה נפשית לכולנו. כמאמר שירו של יוסי גמזו: "סתם יום של חול
עם בוקר כחול, בלי חג ומחול, בלי חצוצרות ותוף".
עוד יבוא היום הזה, הוא עוד יבוא. כמאמר שיר אחר: "יום יבוא, יום יבוא, במהרה, בקרוב הוא יבוא. זאת יידע, כל אדם בעמקי לבבו".
*
הוא התנהל לאיטו בין המדרכה עליה פסעתי לכביש השחור החוצה את הרחוב. שאלתי את עצמי, האם הוא מודע לסיכוייו הקלושים להגיע למדרכה השניה בעודנו חי.
אבל החרק הקטן, לא נתן לעצמו לשגות בחישובי הישרדות. הוא לא חרד מרכב מתגלגל או מרוכב אופניים זריז, שירמסו אותו; אפילו לא מהולך רגל שללא שימת לב יקפד את פתיל חייו.
הוא עשה את מה שחשוב לו - להתקדם לעבר פח האשפה הירוק העומד ממולו, כדי להשביע את רעבונו.
אנו בעידן של חששות. זמן של דאגות קיומיות. כל אזעקה מקפיצה אותנו. כל קטיעת שידור מלחיצה. כל רעש מחריד את נפשנו המבוהלת. אנשים - כך מדווחים האחראיים על בריאות הנפש - מזרזים עצמם בימים אלה לטיפול, לעזרה, למישהו שיצליח להקשיב להם ולהשיב מזור ללב הרועש והגועש.
לפעמים, קשב או צפיה בחרק קטן שחוצה בביטחון את הכביש מול ביתך, יכולים ללמד אותך מוסר גדול. מצליח לספר לך שיש מישהו למעלה שדואג לכולם.
הגמרא במסכת עבודה זרה מעידה: "אמר רב יהודה אמר רב: שתים עשרה שעות הווי היום. שלוש הראשונות, הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה. שניות, יושב ודן את כל העולם כולו, כיוון שרואה שנתחייב עולם כלייה עומד מכיסא הדין ויושב על כיסא רחמים. שלישיות, יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים. רביעיות, יושב ומשחק עם לוויתן, שנאמר: לוויתן זה יצרת לשחק בו".
מה לנו דאגה ומזור? אם הקב״ה יודע לשמור על חייה של הבריה הזעירה הזו שסיכויי שרידותה כה מועטים, יודע להעביר אותה את הכביש השכונתי ולהביאה ליעדה ללא פגע, סמכו עליו: הוא גם יודע לשמור גם עלינו. בע״ה.